שלום עליכם הוא שם-העט של שלום נחומוביץ רבינוביץ' (2 במרץ 1859 - 13 במאי 1916), מחשובי הסופרים היידישאים של תנועת ההשכלה.
שלום עליכם הוא שם-העט של שלום (בן נחום) רבינוביץ' (ברוסית: Шолом Нохумович Рабинович) (2 במרץ 1859, פריאסלאב, פלך קייב, האימפריה הרוסית – 13 במאי 1916, ניו יורק), מחשובי הסופרים היידישאים של תנועת ההשכלה
שלום רבינוביץ' נולד בעיר פריאסלאב (Переяслав; כיום פריאסלאב-חמלניצקי) שבקייב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) בתחום המושב היהודי. את השכלתו רכש בתלמוד תורה, וכבר בגיל 21 פרסם מאמרים וסיפורים קצרים – תחילה בעיתון "המליץ" ולאחר מכן כפליטונים (מעין איגרות) ביידיש. הוא כתב גם ברוסית ובעברית, אך חלק הארי של יצירתו נכתב ביידיש. הוא הסביר את בחירתו בשם עט, לאחר שכבר פרסם את "צוויי קברים" (ביידיש: שני קברים) בשם 'ראב-וויטש' הרומז לשם משפחתו[1], בכך שלא רצה שאביו יידע על כתיבת מאמר ביידיש (ייתכן שהיה זה "אסופת קללות של החותנת" מאמר רווי הומור אך גם ביטויים שנחשבו אז בוטים). לפי השערה אחת אביו, נחום מנחם רבינוביץ', היה משכיל שתמך בכתיבה בעברית, והתנגד לכתיבה ביידיש. דעה אחרת גורסת שאביו היה איש דתי, והתנגד לסיפורים בסגנון ההשכלה, או לביטויים בוטים.
רבינוביץ' נכנס לעולם העסקים של קייב בעקבות עיזבון שקיבל, ובשנים 1888-1889 ערך והוציא לאור להוציא שני כרכים בשם "די יודישע פאלקס-ביבליאטהעק : א בוך פיר ליטעראטור, קריטיק און וויססענשאפט"[2]. ("הספרייה העממית היהודית" לספרות, ביקורת ומדע). לשם כך ריכז סביבו את מיטב סופרי היידיש של התקופה, דוגמת מנדלי וי"ל פרץ, דוד פרישמן, יעקב דינזון ואחרים. הוא ביקש ליישם את רעיון הוצאת רומנים יהודיים כספרי מופת, תוך מתיחת ביקורת על הרומנים הזולים ביידיש שהיו נפוצים מאוד בזמנו. ידועה ביקורתו החריפה, בנושא זה, על שמ"ר בחוברת שהוציא ב- 1888 בשם שמר'ס משפט, אדער, דער סוד פריסיאזשניק אויף אללע ראמאנען פון שמ"ר (משפטו של שמ"ר, או דין מושבעים על כל הרומנים של שמ"ר).
ב-1890 הפסיד את רוב הונו בבורסה, ולאחר שנפרעו חובותיו התיישב באודסה, שם פרסם מספר רומנים. ב-1891 החל לכתוב סדרת סיפורי "מנחם מנדל" – סדרת כתבים אשר ליוותה אותו שנים רבות, על אודות סוחר יהודי שאינו מפסיק להמציא תוכניות ותחבולות שאינן מועילות לו לבסוף במאום.
לאחר מספר שנים חזר לקייב ועסק במסחר. ב-1895 כתב את הראשון בסדרת סיפורי "טֶביֶה החולב" (ביידיש: "טעוויע דער מילכיקער"), על אודות חלבן יהודי עממי וקשה–יום המתמרן בין המסורת ושינויי המודרנה בסביבתו. דמות זו, השופעת הומור למרות הקשיים הרבים ואשר ביטאה את הלכי הרוח היהודיים בתחום המושב ברוסיה, הפכה לאחת הדמויות המוכרות של הספרות היידית והכללית (שעליה גם בוסס המחזמר "כנר על הגג"). כמו כן, הוסיף לכתוב סיפורים הומוריסטיים קצרים על הווי היהודים, שתרמו לפרסומו הרב.
עקב מהפכת 1905, שכוונה נגד שלטון הצאר ברוסיה והביאה גם לגל פוגרומים גדול ביהודים, היגר חסר כל לארצות הברית ומשם המשיך לנסוע לביקורים תכופים במזרח אירופה. בתקופה זו העניק הרצאות רבות וכתב בעיתונות היידישאית באירופה ובאמריקה, פרסם שני רומנים – "המבול" (ביידיש: "דער מבול") ו"כוכבים תועים" – אשר לא זכו להצלחה, וכן מספר מחזות – "הזכייה הגדולה", "האוצר", "קשה להיות יהודי" – שחלקם הוצג רק לאחר מותו. בשנת 1909 אורגנו נשפים לכבודו ובכסף שנצבר נפדו מידי המו"לים הזכויות על יצירותיו. כך נפטר ממצוקותיו הכלכליות שליוו אותו כל חייו. הוא חלה בשחפת ובריאותו הדרדרה עוד יותר לאחר מות בנו ב-1915, עד אשר נפטר לבסוף בניו יורק ב-13 במאי 1916. עד 4 ימים לפני מותו עסק בכתיבה, ולא זכה לסיים את ספרו "מוטל בן פייסי החזן". נקבר בבית העלמין היהודי של רובע קווינס.
הסופרת היהודיה-אמריקאית בל קאופמן היא נכדתו של שלום עליכם
יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסוות ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להווי החיים שהיה ונכחד.
רבים מכתביו תורגמו לעברית על ידי חתנו, יצחק דב ברקוביץ (י"ד ברקוביץ), במחצית הראשונה של המאה ה-20. תרגום מאוחר יותר הוא של אריה אהרוני. אחדים מכתביו תורגמו על ידי דן מירון.
חלק מספריו היוו בסיס להצגות ולסרטים, הידוע מביניהם הוא כנר על הגג.
בשנת 1966 הוקם בתל אביב בית שלום עליכם, המהווה מרכז לתרבות היידיש בישראל. כן הוקמו בתי ספר ורחובות על שמו.
בעיר קייב הוצב פסל בדמותו בשנת 1997, וגם במוסקבה בשנת 2001. הרחוב הראשי בבירוביג'ן נקרא על שמו, ורחובות רבים נקראים על שמו בערי ברית המועצות, ביניהם קייב, לבוב, ז'יטומיר, אומן, ומיקולאייב. בשנת 1996 נקרא גם חלקת רחובות בניו יורק"מקום שלום עליכם" (Sholem Aleichem Place).
בנתניה הוצב ב-2011, פסל של שלום עליכם של הפסל לב סגל ברחוב שלום עליכם.
שירו של נתן אלתרמן, "מכתבו של מנחם מנדל" מהווה הספד שלו לדמויותיו של שלום עליכם בעקבות מאורעות השואה.
פסל של שלום עליכם בקייב. שמו נחרט באוקראינית וביידיש
יוסל בירשטיין (24 בספטמבר 1920 – 28 בדצמבר 2003), סופר ומשורר ישראלי יליד פולין, כתב ביידיש ובעברית.
יוסל בירשטיין נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלא פודולסק, (אותה הוא מרבה להזכיר בספריו). למד ב"חדר" והיה חניך של "השומר הצעיר". בשנת 1937, כשהיה בגיל 17, היגר לבדו לאוסטרליה. במלחמת העולם השנייה שירת במשך ארבע שנים בצבא האוסטרלי, יחד עם חברו הצייר יוסל ברגנר, שאותו פגש במשרדי ההגירה של "היאס" בוורשה, ואתו עשה את הדרך לאוסטרליה. משפחתו נספתה בשואה.
לאחר המלחמה עסק בעריכת ירחון לנוער יהודי, שהופיע בעברית, אנגלית ויידיש. התחתן בשנת 1941 עם מרגרט וייסברג, שנקראה בישראל בשם מרגנית. לזוג נולדו שתי בנות.
ב-1950 עלו בירשטיין ואשתו לישראל והתיישבו בקיבוץ גבת, שם היה בירשטיין רועה צאן במשך 11 שנה. בראיון לציפי גון-גרוס סיפר כיצד התגלגל לעיסוק זה:
לאחר מכן עבר להתגורר בטבעון ואחר כך בנצרת עילית. עבד כפקיד בבנק הפועלים, והגיע לתפקיד של מנהל מחלקת השקעות (על רקע עבודתו זו נולד ספרו "המוטבים"). ב-1982 עבר להתגורר בירושלים.
ב-1949 פרסם קובץ שירה ראשון ביידיש, "אונטער פֿרעמדע הימלען", שיצא לאור במלבורן, ולווה ברישומים של יוסל ברגנר. לאחר שפרסם עוד כמה קובצי שירה, התמקד בירשטיין בפרוזה. סיפוריו מתאפיינים בהסתכלות אירונית על מצבו של האדם.
ספרו הראשון, "במדרכות צרות", פורסם ביידיש ב-1958, ובעברית ב-1959. היה זה הספר הראשון שיצא ביידיש על חיי הקיבוץ. בירשטיין כתב את רוב ספריו ביידיש, ובתרגומם לעברית הסתייע בנסים אלוני ובמנחם פרי. בנוסף עסק בתרגום מיידיש לעברית ומעברית ליידיש, וכן עבד בספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם ניהל, בין השאר, את עזבונו של משורר היידיש מלך ראוויטש. בירשטיין עשה שימוש בכתביו של ראוויטש בספר "פנים בענן". מרבית ספריו יצאו לאור במסגרת "הספריה החדשה".
הרומן האחרון שלו, "אל תקרא לי איוב", יצא בשנת 1995. הספר מגולל את סיפוריהם של אנשים הנודדים בין פולין, אוסטרליה וישראל - התחנות בחייו של בירשטיין.
יוסל בירשטיין נפטר בירושלים ב-28 בדצמבר 2003, בגיל 83, ונטמן בבית הקברות נס הרים שבהרי ירושלים.
לאחר מותו יצא לאור ספרו "סיפורים מאזור השלווה", על-פי כתב יד שנמצא בעזבונו. בחלק מהסיפורים בקובץ זה ניכרת התמודדות עם המוות הקרב.
פרופ' מנחם פרי, המו"ל והעורך של ספריו, אמר על יוסל בירשטיין:
יוסל בירשטיין זכה להערכה בישראל ובארצות אחרות, במיוחד בסין. ספריו זכו בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש, ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספריו ביידיש:
ששי קשת, שמונה לתפקיד מנכ"ל תיאטרון יידישפיל, תיאטרון היידיש בישראל, סיפר לגלי צה"ל על הקשר שלו לשפה. "הוריי דיברו ביידיש כשלא רצו שאבין, אך אני הקשבתי להם וגם לתקליטים שהביאו", שיתף; קשת אמר כי "למרות שכבר 500 שנה אומרים שהיידיש הולכת וגוססת, הקהל הולך ומתרחב" אחרי שנים רבות על הבמה, החליט ששי קשת לעבור לצידה השני. בשבוע שעבר הוא מונה לתפקיד מנכ"ל תיאטרון "יידישפיל", תיאטרון היידיש בישראל, אך עדיין לא נטש באופן סופי את ההופעה מול קהל. "זה מפתיע", אמר קשת בראיון לתכניתנו "נכון להבוקר" עם ניב רסקין, "המקצוע הזה הוא בכלל דבר מפתיע, ומה שעוד יותר הוא שאחרי כל-כך הרבה שנים במקצוע אני עדיין ממשיך". קשת הסביר את שליטתו הבלתי-צפויה בשפה: "הוריי, שהגיעו מפולניה ומרוסיה, דיברו ביידיש כשלא רצו שאבין - אך אני הקשבתי לא רק להם, אלא גם לתקליטים שהביאו מארצות הקור. כל ילדותי האזנתי לגדולי החזנים, למשפחת מלבסקי, וכל מוצאי שבת היינו יושבים סביב הרדיו ושומעים דברי חזנות. היה צורך רק בזיק קטן כדי שאחזור לאהבתי הגדולה". לדברי קשת, הסיפור התחיל כאשר מייסד התיאטרון, שמוליק עצמון, הציע לו להשתתף בהצגה "החזן מווילנה" בתור החזן. "מאז עלתה ההצגה ב-2005 אני לא מפסיק לדוש, לחפש ולחקור בתרבות הנפלאה הזו. השתתפתי בכמה הצגות והוצאתי אלבומים שכולם ניגונים, זמירות ותפילות. התרבות הזו ממנה הגיעו הוריי מהדהדת בי כל חיי", שיתף.
http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=94271 "למרות שכבר 500 שנה אומרים שהיידיש הולכת וגוססת, הקהל הולך ומתרחב", אמר השחקן והזמר, "יש לנו אפילו כתוביות בעברית וברוסית, מה שמספיק למי שרק מתגעגע לצליל של השפה. אנחנו רואים הורים באים עם ילדיהם, סבים עם נכדיהם, כיתות בית-ספר שלמות וקהל רוסי חדש. התרבות ממשיכה להיות פופולרית בגלל אין ספור החוגים באוניברסיטאות בארץ ובעולם". רוב השחקנים הם צעירים מתחת לגיל 30, וקשת אמר כי "זה דור גדול ופורח, לא סתם רואים עלייה גדולה במספר צופי ההצגות". הוא הסביר כי "ככל שמתבגרים יש נטייה וכמיהה לחזור לשורשים ולהבין מהי אותה תרבות שניסו להסתיר לפני עשרות שנים כי התביישו בה". מנכ"ל התיאטרון החדש אמר כי מעתה יינתן ביטוי גם ליצירה ישראלית מודרנית: "נפתח את התיאטרון לבמאים חדשים, ולצד יצירות קלאסיות תוצג אמנות ישראלית עכשווית".