בהתייחס לדבריו של הרטכ"ל לשעבר

פורסם בבלוג של אורית גלילי

בשנת 2007 הנחיתי סמינר במנהיגות במכללה לביטחון לאומי. הנואם המרכזי בסיום המחזור באירוע – שהתקיים אז ב"צריף" של הנשיא לשעבר יצחק בן צבי בירושלים – היה משה בוגי יעלון. התקופה היתה זו שלאחר מלחמת לבנון השנייה והיא מזכירה במשהו את הימים האלה שלאחר הפעולה לעצירת המשט. המנהיגות של אז כללה את אולמרט, פרץ וחלוץ ועל השיח הציבורי השתלטה כמו היום – כאשר המובילים אותנו הם נתניהו, ברק ואשכנזי – מין אווירת קינה וכמיהה להנהגה רצינית, איכותית ואחראית.

לאור הדיון שמתקיים הבוקר בתקשורת בציטוטים התמוהים, הסותרים והלא קוהרנטיים של יעלון על הפעולה הצבאית לעצירת המשט בשבוע שעבר, אינני יכולה שלא להיזכר באוסף הקלישאות הנבוב שהשמיע אז יעלון ושהציף אותי בהפתעה כמאזינה וכשותפה באותו האירוע. מאחר שסף הציפיות מהנבחרים שלנו בעידן הזה הוא כל כך נמוך, ניסיתי לגרש את המחשבות הטורדות האלה שנסובו על ה"כלומיות" שנחשפה באישיותו הציבורית של יעלון. הגיבוי היחיד המעצים אישיות כזאת הוא סוג של מניפולציה באמצעות שלל דרגות על הכותפות.

אבל מחשבה אחרת שלא הצליחה להרפות ממני עד היום היא שאולם שלם של עשרות מפקדים בעבר, בהווה ובעתיד, מחא כפיים לדברים הריקים, הפשטניים ובעלי הגוון הפופוליסטי, בהתמסרות ובהכנעה. לא נשמעה ולו הערה מאתגרת אחת מהקהל, (וצריך לזכור שללימודים במב"ל נשלחים מי שנבחרים לכך בצבא באורח סלקטיווי), שבחלקו שואף אולי להיות הקאדר של ההנהגה הבאה של ישראל.

אחר כך בא הספר של בוגי מ-2008 וחשף התחשבנות אישית שלו עם הדרג המדיני בתקופה שהיה רמטכ"ל, ובעיקר העיד על קוצר ראייה ותפיסה מוגבלת וחד ממדית בכל הנוגע להבנה מורכבת של הסיטואציה האזורית. המומחים לסכסוך המזרח תיכוני התייחסו – חלקם בביטול וחלקם בביקורתיות קשה – אל התכנים של יעלון והיו מי שהתעקשו בעקבות זאת לחזור ולהצמיד לו את התואר "הרפתן מגרופית".

הספר הפך מאז לתנ"ך של סקטור אחד – המתנחלים – ובואו נאמר שזה לא התנ"ך להתגאות בו בשל הדיון המלומד והאינטלקטואלי המסתתר בין דפיו. מדינה שלמה שהיא לא מדינת המתנחלים צריכה לשאול את עצמה מדוע היא צריכה להיות מובלת על ידי יעלון לאתגרים שמצפים לה לא רק בטווח הארוך אלא גם מעבר לפינה.