אהרן אשמן (4 באפריל 1896 - 8 במאי 1981), היה משורר, מחזאי ומתרגם עברי.
אהרן אשמן נולד בכ"א בניסן תרנ"ו ליעקב ישראל וללאה בת שלמה אידליק בבאלין (גוברניית פודוליה) שבאוקראינה, אז חלק מן האימפריה הרוסית. הוא התחנך ב"חדר" ולאחר מכן ב"חדר מתוקן" ציוני. אביו נפטר בהיותו בן חמש וכדי שלא להקשות כלכלית על אמו ושני הילדים הנוספים, עזב את הבית ועבד בעבודה גופנית ובהוראה בבית ספר עברי של רשת "תרבות". הוא סיים לימודיו התיכוניים ושמע הרצאות בלשון וספרות באוניברסיטת קמניץ פודולסקי. בשנת 1921 נישא לשפרה לבית ריפונצר והשניים עלו עם אמו ארצה באותה שנה.
לאחר עלייתו החל לעסוק בהוראה והצטרף ל"גדוד מגיני השפה העברית", שבגלל פעילותו בו פוטר ממשרתו כמורה בבית הספר של כי"ח. בו-זמנית החלה יצירתו הספרותית, בעיקר שירים ומחזות וכן תרגומי מחזות.
אחת מטרילוגיית המחזות שלו, "מיכל בת שאול" הוצגה בהצלחה ב"הבימה", בשנת 1941. (שני המחזות הנוספים הם: "אהבת נעורים" ו"המודחת").
מחזה ידוע אחר של אשמן הוא "האדמה הזאת" בתיאטרון "הבימה" בשנת 1942. גיבורי המחזה הינם מייסדי חדרה והמחזה מתאר את סיבלם בעת הקמת המושבה, ביו היתר בגלל מחלת הקדחת, ואת שמחתם הגדולה על מציאת מים. למחזה נכתב השיר "ושאבתם מים" לפי מלים מהמקורות ולחן מאת עמנואל עמירן.
אשמן ידוע בחיבור לברית לאופרות שהוצגו במסגרת ההאופרה הארצישראלית והאופרה הישראלית. בנוסף תרגם מספר אורטוריות, בהן "יהודה המכבי" של גאורג פרידריך הנדל. בין תרגומיו "שלטון הכזב" של י.בוייר.
בשנת תרצ"ו- 1936 יצא לאור ספרו "חברי", ספר לימוד הקריאה והכתיבה לשנת הלימודים הראשונה. הספר שימש כספר הלימוד הבסיסי והנפוץ במערכת החינוך בארץ בשנות הארבעים. הוא הודפס במהדורות רבות כשהאחרונה בהן הייתה ב-1965.
שיריו מוכרים היטב לשוחרי הזמר העברי, בין היתר "שירת הנודד" המוכרת בפתיחה "הי ציוניוני הדרך" למנגינת מרדכי זעירא, (כותרת לתוכנית שירים עבריים בקול ישראל בזמנו), "עד אור הבוקר", "איל איל בן קרניים" ועוד. בין שיריו גם שירי ילדים מוכרים וכן שירי חגים, כגון "כד קטן" ו"עוגה עוגה".
באמצע שנות ה-50 כתב את הלברית לאופרה העברית "אלכסנדרה" של מנחם אבידום. בפברואר 1957 הועלתה ההצגה לראשונה בגרסה קונצרטנטית (ללא תלבושות וללא תפאורה) כיוון שהאופרה הישראלית לא הופיעה באותה עת.[1] באוגוסט 1958 הועלתה הצגת הבכורה באופרה הישראלית.
אשמן היה בין ראשוני הפעילים באקו"ם, אחד מעמודי התווך שלה ושימש 25 שנים יושב-ראש ההנהלה ולאחר מכן חבר-כבוד עד יום מותו.
בשנת 1981 הוענק לו התואר יקיר העיר תל אביב-יפו.
אהרן אשמן נפטר בד' באייר תשמ"א, בגיל 85, ונטמן בבית עלמין הדרום.
לאשמן ולאשתו נולדו שלוש בנות: שושנה, קרניה וטלילה. בתו, שושנה אשמן-שגב, נהרגה בתאונת דרכים בדרך לאילת, בסתו 1965. אחיינו יעקב אשמן שימש כעורך השבועון "הארץ שלנו".
פרס אקו"ם ליצירה נקרא על שמו לזכרו.
אהרן אבדי נולד ב-19 באפריל 1918 בבודפשט לצבי ובלה שהיו סופרים בעלי השקפה ציונית. כבר בגיל צעיר מאוד התגלה כצייר מחונן. כשהתבגר נשלח ללמוד אומנות ברומא, איטליה. כסף לא נמצא בכיסו וככל סטודנט לאמנות שרבט ברחוב למחייתו. הוא נאלץ לשוב להונגריה כאשר החלו טיהורים על רקע גזעני באיטליה הפשיסטית. אמו חלתה בסרטן ועל מנת לממן את הטיפולים בה לימד ציור בבית ספר.
עם עלית הנאצים לשלטון והקמת פלוגות צלב החץ בהונגריה, היה בין מקימי המחתרת הציונית, נתפס נכלא ונשלח יחד עם יהודים רבים למחנות עבודה וכפיה. בהמשך הגיע למחנה הריכוז ברגן בלזן ממנו השתחרר כחולה בטיפוס רק עם שחרור המחנה ב-1945. עד שהחלים שהה בבית חולים אמריקאי בהירלסלבן משם חזר לבודפשט. הוא נישא לשרה גרוסמן, לה היה מאורס עוד לפני המלחמה.
בלית ברירה עבד למחייתו בעיתון "הניצוץ" עיתון של המפלגה הקומוניסטית, אותם תעב בכל נימי נפשו. הוא היה חבר ופעיל בבית"ר. ב-30 באפריל 1946 נעצר על ידי המשטרה ההונגרית כשניסה לפגוע בשגרירות הבריטית.
ב-1948 נולדה בתו אביבה-יוליה וב-1950 עלה לארץ עם משפחתו המצומצמת. מיד עם עלייתו ארצה החל לעסוק כגרפיקאי ומאייר ספרים וכמו כן עבד ביומון "אוי-קלט" בשפה ההונגרית שם גם כתב ואייר. הוא פרסם באופן קבוע נובלות וסיפורים קצרים כמעט מעלייתו ארצה ועד 1967. השחקן אברהם רונאי תירגם חלק מסיפוריו שהוקראו בשידורי הרדיו. הוא החל בכתיבת ספרים ואיורם. ספרו הראשון בעברית יצא בתרגומו של אביגדור המאירי "אתמול" המגולל את קורותיו בשואה ועד עלייתו ארצה.
אבדי התגורר כל חייו ברמת גן. ב-1952 נולד בנו גבריאל, הצבר הראשון במשפחה, שבו ראה אבדי את תקומתו של העם היהודי לאחר השואה ונקמה בכל אלה שרוצים להשמידנו. הוא המשיך לכתוב ולאייר ספרים בעברית ובהונגרית עד שנות השבעים. אז יסד ירחון ספרותי בהונגרית בשם "A HONAP" שפרושו ה"חודש". לאור הצלחתו והביקוש הרב המיר אותו תוך זמן קצר לשבועון בשם "A HET TUKRE" שפרושו "ראי השבוע". השבועון היה מבוקש מאוד על ידי קוראי ההונגרית בארץ שכן בנוסף לכתבות אקטואליה הכיל נובלות קצרות, רומנים וסיפורים. העיתון המשיך להופיע שנים רבות גם אחרי פטירתו ממחלה ב-3 במאי 1979 בעריכת אלמנתו, שרה. השבועון נסגר עם פטירתו של המו"ל שלמה קראוס ב-2003.
כמו כן הוציא לאור (ללא ציון שמו) סדרת חוברות בשם "רפי צור" המגולל את סיפורו של סופרמן ישראלי.
ב-1955 אייר את גליונות אצבעוני (עיתון ילדים) . כמו כן פרסם קריקטורות בידיעות אחרונות, וב-1957 החל באיור בשבועון רימון שיצא לאור כתחרות להעולם הזה. היה זה שבועון שהודפס בצבע אך נסגר לאחר מספר חודשים. פתיחתה של הכרמלית בחיפה תועדה בציוריו בשבועון. הוא אייר את עטיפות ספריהם של מאות ספרים שיצאו לאור בהוצאות: ניב, עמיחי, המתמיד, זלקוביץ, כתבים, תבל, מערכות, מ. מזרחי ועוד.
סדרת ציוריו לספריו של שרגא גפני "סיפורי התנ"ך לילדים" ו"תולדות עם ישראל לילד" הם הידועים שבהם ומודפסים במהדורות חוזרות עד עצם היום הזה. אבדי כתב גם מחזה שתורגם על ידי אברהם רונאי שעסק בסוגיה של דתיים-חילונים. המחזה אמור היה להעלות בהבימה - אך מחשש לעימות עם דתיים - נגנז. המחזה עסק במשפחה שזוכה בירושה גדולה אך התנאי של המוריש היה שהם חייבים לשנות את אורח חייהם מחילוני לדתי. המשפחה מנסה להסתגל לאורח החיים החדש המחזה מפרט את הקשיים שבכך. הפואנטה של המחזה שהם אינם מסוגלים ונאלצים לוותר על הירושה. כלומר: אי אפשר להיות דתיים בעולם המודרני... המחזה ניכתב ב-1965. (החזרה בתשובה עדיין לא הייתה פופולרית כמו היום). במקביל ולאחר מכן התרכז בכתיבה בהונגרית. הוציא לאור בארץ 7 ספרים בהונגרית שהמוצלח מביניהם היה סיפור מלחמת ששת הימים. הספר הוברח להונגריה שם הועתק ויצא לאור תחת עינו של המשטר הקומוניסטי.
כמו כן צייר אבדי תמונות שמן רבות העוסקות בנופי ארץ ישראל, דמויות תנ"כיות, ואבסטרקט. הוא עסק גם בפיסול, במוזיאיקה (לרגל חגיגות יובל לעיר תל אביב יצר מפסיפס את סמל העיר בגודל 10 מטר שניתלו בכל רחבי העיר), הוא יצר מיניאטורות מפסיפס של דמויות מקראיות שיוצאו לארצות הברית.
ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה לודז'. בנובמבר אותה שנה ברח קצנלסון לוורשה ובינואר 1940 הצטרפו אליו גם אשתו חנה וילדיו בנימין, בן-ציון וצבי. כל אותה תקופה הוא נמנע מכתיבה. ביוני 1940, עם הקמתה של רשת "דרור", ניעור קצנלסון לחיים מחדש, זאת אודות לבקשתם של החלוצים אשר ביקשו את עזרתו. כך נשתלבה דרכו בדרכה של המחתרת החלוצית ושל תנועות הנוער. הוא פרסם משיריו בעיתוני "דרור", ייסד להקה דרמטית, הדריך צעירים לפעולות חינוך בקרב הילדים העזובים ובבתי יתומים, לימד עברית ותנ"ך בבית הספר ובגימנסיה של "דרור" אשר הוקמה במחתרת. וכך, כל עוד פעלה דזלנה 34 כקיבוץ, היה בה מקום ליצחק וליצירותיו. בין השנים 1940–1942 חיבר קצנלסון כ-30 יצירות.
ב-22 ביוני 1941, יום פתיחת "מבצע ברברוסה", יצא לאור בהוצאת מרכז "דרור" המחזה "איוב" כספר עטוף, מודפס ומצויר.
ביולי 1942, עם תחילת האקציה הגדולה בגטו ורשה, ארגנו אנשי המחתרת אישור עבודה ליצחק ובנו אצל תעשיינים גרמנים. ב-14 באוגוסט 1942 התייצבו חנה, בנימין ובן-ציון קצנלסון ביחד עם עוד 5,479 איש באומשלגפלץ והובלו ברכבות למחנה טרבלינקה. ב-17 בינואר 1943 התגנב קצנלסון אל תוך הגטו המרכזי ונפגש עם ידידיו החלוצים, חברי "דרור". למחרת נשא נאום בפני הלוחמים:
נהיה מאושרים שאנו מכינים את עצמנו עם נשק ביד לפגוש את האויב ולמות! מלחמתנו תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למופת את אחינו בארץ-ישראל – הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים נגד רבים, ובמותם חינכו דורות רבים של יהודים. הגרמנים הרגו מיליוני יהודים, אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת, אך כגמולם ישולם להם ולאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד... לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון – בהמיתו רוצח את עמו גאל! גם עם הרוג אפשר עוד להציל – הצילו!
יב. הה, הראה עמי, לי! קום, ידיים פשט ושלח מני בורות העמוקים, מילין ארכם, מלאים הם וגדושים, שכבה עלי שכבה, משרפות בסיד אשר שופך, עלו! עלו! אשר ברובד התחתון, מתחת לעמוק שבגושים! יג. צאו כולכם מתוך טרבלינקי, מאושוונצ'ים, מסוביבור, הכל, מבלז'יץ בואו, מפונרי, ומעוד, מעוד! פינות לרוב! פעורי עינים, בזעקה קרושה, יללה ואין קול, מני ביצות, שקועים עמוק, מטיט יוון, מרקב אזוב – יד. צאו-צאו, אשר יבשו ונטחנו ונשחקו, יתיצב כל הקהל, בחוג סביבי, כמו במחול-מחנים, מעגל גדול אחד נכון, - סבים, סבות פה, אמהות וילדיהן בחיק, יחד אם וגם עולל, - עלו-נא עצמות יהודיות, מאבקות צאו ומגזרי-סבון. טו. הוי, שובו-נא והראו לי, הגלו-נא לי כולכם, קהל עולם, לראות כלכם אתאו, להביט בכם, אביט ואתבונן, אראה עמי שלי, שלי אשר נהרג, אתן מבט אלם בו, נאלם ואז אשירה... כן... הנבל תנו – ואנגן!
לאחר נשיאת הנאום זכה לראות את חברי המחתרת מסתערים על הגרמנים המקיפים אותם במה שכונה יותר מאוחר "מרד ינואר". מעיד יצחק צוקרמן:[1]
רבותי, אני מודיע שליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת, ולא הרג אף גרמני. אבל מה שהוא עשה זה מרד.
ב-22 במאי 1943, בהיותו בן 56, הגיע קצנלסון יחד עם בנו צבי למחנה ויטל, שם התחיל לכתוב את "פנקס ויטל". באותו היום הפסיק את כתיבת היומן בטענה כי "אני חדלתי מלרשום רשימות, משום שיראתי מפני השיגעון מתוך שלא לאבד את עצמי לדעת". לאחר חודשיים, ביום הולדתו ה-57, המשיך את כתיבת הפנקס וסיימו ב-16 בספטמבר 1943. ב-30 ביוני אותה שנה סיים את כתיבת המחזה "חניבעל". לאחר מכן החל את כתיבת "הפואמה על העם היהודי שנהרג" (ביידיש: "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ײִדישן פֿאָלק"), וב-18 בינואר 1944 סיים קצנלסון את כתיבת הבית האחרון בפואמה.
ב-18 במרץ 1944 הקיפו הנאצים את המחנה, ומאה שבעים ושלושה היהודים האסורים בו הועברו למחנה סמוך. חודש לאחר מכן, ב-18 באפריל, במלאת שנה למרד גטו ורשה, שולחו יהודי ויטל ובהם קצנלסון ובנו למחנה הריכוז דראנסי. לאחר עשרה ימים נמצאו המשורר, בנו ועוד כשישים יהודים על רכבת לכיוון מחנה אושוויץ. ב-3 במאי 1944, לאחר שלושה ימי מסע בקרון להובלת בקר יחד עם בנו צבי, הגיע יצחק קצנלסון למחנה אושוויץ, שם נרצח.
על אף שיצחק קצנלסון ביקר בארץ ישראל רק פעמיים ולזמן קצר, הוא הרים תרומה חשובה לזמר העברי באמצעות שיריו הידועים: "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב", "נעולה היא דלתי" ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".
להנצחתו של קצנלסון, נקרא מוזיאון בית לוחמי הגטאות על שמו.
המלחינה הישראלית זלטה רזדולינה הלחינה יצירה סימפונית, רקוויאם, על פי הפואמה של יצחק קצנלסון "השיר על העם היהודי שנהרג" בגרסתה האינסטרומנטלית באורך של כשעה, הוקלטה בצ'כיה בביצוע התזמורת הפילהרמונית של בירתה ההיסטורית של מוראביה אולומוץ בניצוחו של מאסטרו ויקטור פלדבריל מקנדה והופקה על גבי תקליטור. יצירה זו שודרה פעמים רבות בקול המוסיקה ובעוד כ -20 תחנות רדיו ברחבי העולם.
בשנת 2002 הזמין ארגון ICOR מניו יורק העורך קונצרטים לזכר השואה את זלטה רזדולינה לביצוע בכורה עולמי של הרקוויאם 'השיר על העם היהודי שנהרג'. הקונצרט בביצוע הפילהרמונית של ברוקלין עם זלטה בשירה בעברית והשחקן ההוליבודי פריץ וויבר בקריינות באנגלית התקיים בקתדרלת סנט ג'ון בפני קהל של 6000 מאזינים והתקבל בהתלהבות על ידי הקהל.
2http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%A7%D7%A6%D7%A0%D7%9C%D7%A1%D7%95%D7%9F
מוסינזון נולד בי' בטבת תרע"ח לאשר מוסנזון ודבורה לבית הנקין במושב עין גנים על יד פתח תקווה. אביו עלה לארץ בשנת 1911, היה ממייסדי המושב, ומורה במקצועו. כילד גדל בשכונת שפאק בתל אביב, ובצעירותו למד בבית אלפא ובכפר הנוער בן שמן. אחר כך עבר לקיבוץ נען, שם התגורר בין השנים 1938 ל-1950. ב-1943 הצטרף לפלמ"ח, נעצר בידי הבריטים ונכלא בלטרון. בשנת 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר". במלחמת העצמאות שרת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי. בשנת 1950, בעקבות פרסום הרומן "דרך גבר" נאלץ לעזוב את הקיבוץ ועבר למושב בית שערים. משנת 1952 שימש במשך שנה וחצי כקצין עתונות בלשכתו של דובר משטרת ישראל ואחר כך כדובר תיאטרון הבימה. בשנת 1957 הקים את תיאטרון "סדן" באולם מוגרבי וניהל אותו. התיאטרון לא הצליח כלכלית, פשט רגל ונסגר. בשנת 1959 עבר לארצות הברית, שם התפרסם, לדבריו, ברומן קצר עם מרילין מונרו, ומלבד זאת עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו. בתחילת שנת 1965 חזר להתגורר בישראל. בשנות חייו האחרונות החל לפתח מספר המצאות שלא זכו להצלחה מיוחדת, למרות שאחת מהן, הפקת אנרגיה מגלי הים, זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה.
יגאל מוסינזון הלך לעולמו בכ' באייר תשנ"ד.
הוא נקבר בית העלמין הירקון.
ליגאל מוסינזון ולאשתו הראשונה אסתר נולדו שני ילדים - עידו ואביטל. בנו עידו, שנפל במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן תיאטרון. אביטל היה ממקימי הטלוויזיה, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. מאשתו השנייה נולדו לו חומי ויוני. אשתו השלישית של מוסינזון לה היה נשוי 30 שנים, עד פטירתו - חנה לבית מישקינסקי- אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן ושחקן הכדורסל גילי מוסינזון. אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר משה מוסנזון ואחייניתו, בתו של משה מוסנזון, היא סופרת הילדים דבורה עומר. אחיינים נוספים הם הסופרים עמוס מוסנזון וורד מוסנזון.
מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946. קובץ סיפוריו הראשון "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ.
מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת השחרור, רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.
רומן שלו שעורר שערורייה גדולה היה "דרך גבר" שעסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. בעקבות ספרו זה נאלץ לעזוב את הקיבוץ.
מחזותיו "אלדוראדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדוראדו" הפך לסרט מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון , שאותו הפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.
מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה". בבימויו של פיטר פריי. המחזה היה אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרון מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף מכך שראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון שתואר כגרפומן ספרותי, פחדן כרוני אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לארץ, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר זאת "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.
יגאל מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו הרציניות. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב בתחילת שנות ה-50, והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים במשמר לילדים. כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים מלשונות זרות. אז הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סידרה מקורית על נוער עברי, שלא תפול מהסדרות הזרות. ואכן, השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה כגון: אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו להיות חלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים" בהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל.
מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה תקופה כה ארוכה. בשלב מסוים, נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהם גדלו במשך הזמן.
בכתיבת "חסמבה" באו לידי ביטוי יצירתיותו השופעת של מוסינזון וכוח המצאתו, שכולה הייתה שזורה פטריוטיות ודאגה לחלש. כיום, בקרב חוקרי ספרות נמתחת ביקורת על מוסינזון בגין התיאור הסטראוטיפי של דמות הערבי בסדרה.[1][2]
חסמבה הפכה להיות נושא לשני סרטים. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיע מוסינזון בסוף הסרט.
ספרי חסמבה הראשונים אויירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופיניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים שאויירו על ידי ציירים אחרים.
מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגבעת רם בירושלים בסמוך אל מוזיאון ארצות המקרא ואל הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל, והוא אחד מבין עשרת המוזיאונים הגדולים ביותר בעולם. המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965.
אבי המוזיאון ומייסדו הוא ראש עיריית ירושלים טדי קולק, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. המוזיאון מכיל מעל ל-500,000 חפצי אמנות, המייצגים את שלל תרבויות העולם, מראשיתו, עד להווה. מצויים בו אוספים בתחומי הארכאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות
בשנת 1959 הכריזה הוועדה להקמת מוזיאון לאומי בירושלים על תחרות אדריכלים לתכנון מתחם המוזיאון. בתחרות זו זכתה במקום הראשון הצעתם של האדריכלים אל מנספלד ודורה גד, הצעה שהתאפיינה ביכולת יישום הדרגתית וגמישה לביצוע הפרויקט השאפתני. על תכנון בניין המוזיאון הם זכו בשנת 1966 בפרס ישראל.
המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965. ב1967 ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, לפני פריצת כוחות צה"ל למזרח ירושלים, מוזיאון ישראל הופגז בידי הצבא הירדני.[1]
מבנה המוזיאון על אגפיו מזכיר כפר ים תכוני הבנוי מיחידות קטנות המשתלבות בנוף. יחידות אלו נבנו על פי מודול קבוע של ריבוע שצלעו היא 11.2 מטרים במסורת בנייה מודרניסטית. הדבר איפשר התפתחות והרחבה של המוזיאון. במהלך השנים נוספו, כאמור, מבנים נוספים שהבולטים בהם הם אגף הנוער וביתן ויסבורד לתערוכות.
ב-25 ביוני 2007 החל בקמפוס המוזיאון מבצע של חידוש ושיפוץ בעלות של יותר כ-100 מיליון דולר שגויסו מתרומות[2][3][4] במסגרת השיפוץ נוספו מבנים חדשים בשטח 7,800 מ"ר וכן הורחב ושופץ כשליש משטחו הבנוי של המוזיאון.[5] כמו כן עוצבה למוזיאון כניסה חדשה ומקורה. במבני המוזיאון שופרה הנגישות לנכים[6] וכן הוסר אוהל גדול ששימש את המוזיאון לאירועים פרטיים. ב-25 ביולי 2010 נחנך מחדש מבנה המוזיאון באירוע חגיגי. בשבועיים שלאחר פתיחתו ביקרו במוזיאון מספר שיא של קרוב ל-50,000 מבקרים.[7]
המוזיאון פועל תחת חברה מעורבת בבעלות בחלקים שווים של ממשלת ישראל, עיריית ירושלים, הסוכנות היהודית, אקדמיה בצלאל, האוניברסיטה העברית, בית הנכות בצלאל וקרן היכל הספר.
היכל הספר, אגף של מוזיאון ישראל, מצוי בגבעת רם, בירושלים, ומשמש משכנן של תגליות ארכאולוגיות יוצאות דופן: מגילות מדבר יהודה וכתבי-יד עתיקים ונדירים של התנ"ך, כגון כתר ארם צובה.
במקור תוכנן המבנה להוות חלק מהספרייה הלאומית על קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית הסמוכה.
המבנה תוכנן על ידי האדריכל ארמן פיליפ בארטוס (1910 - 2005) אשר נבחר בשנת 1955 על ידי מממן הפרויקט, דוד שמואל גוטסמן (1885 - 1956), אשר רכש ארבע מהמגילות עבור המוזיאון והסכים לממן את המבנה להצגתן. האדריכל בארטוס נבחר בשל קשריו המשפחתיים לגוטסמן, ונישואיו לסלסט רות, ביתו של גוטסמן. עם בארטוס שיתף פעולה בתכנון המבנה האדריכל פרדריק ג'ון קיזלר (1890 - 1965).
בחירת האדריכלים עוררה התנגדות רבה בקרב אדריכלים ישראלים אשר טענו כי למבנה בעל חשיבות זה יש לבחור אדריכלים מקומיים. הביקורת הועלתה בעיקר נגד הנפוטיזם וכן נגד ההשכלה הארכיטקטונית של קייסלר אשר לא סיים את לימודי האדריכלות שלו (אותם עשה בווינה וברלין) והיה חסר תואר רשמי (אף שהיה לו רישיון של מדינת ניו יורק לעסוק באדריכלות).
למרות הביקורות שליוו את הקמת המבנה, נחשב המבנה מיד עם חנוכתו לאחד מהמבנים בעלי רמת הגימור הגבוהה בישראל, כמו כן, נחשב המבנה ליצירה האוונגרדית היחידה שנוצרה בישראל.
המבנה מורכב ממסדרון תת-קרקעי המוביל לאולם המצוי מתחת לכיפה. שני-שלישים של האולם בנויים מתחת לפני השטח, וכיפתו משתקפת בברכת המים המקיפה אותו. הכניסה להיכל הספר נמוכה ממפלס המוזיאון. בין הכניסה לאולם המרכזי מבנה דמוי מערה בו מוצגים כלים המתאים את חיי קהילת האיסיים במדבר.
הסמיכות של הכיפה הלבנה לקיר הבזלת השחור שלידו - צורות גאומטריות מנוגדות כל כך - יוצרת תופעה מיוחדת ורבת רושם בנוף. צורה זו באה לסמל את מאבק "בני האור" ב"בני החושך" כפי שהאמינה כת האיסיים, שמייחסים לה את כתיבת מגילות מדבר יהודה המוצגות בהיכל.
במקור על פי תכניות האדריכל, הייתה אמורה לבעור אש במרכז המבנה המעוגל. להבת האש תוכננה כך שתצא מהפתח שבקודקוד המבנה, כשמזרקות המים מפוזרות סביבה. בשל קשיים כלכליים לא בוצע הדבר לבסוף (מזרקות המים אומנם קיימות). עם חידוש המבנה בשנת 2005, בכוונת אדריכל השימור נחום מלצר היה להשלים את אלמנט הבעירה במבנה, אך בשל החמרת תקנות מכבי האש בישראל, לא התאפשר עוד לבצע את הדבר.
דמוית בצל הבנויה מבטון ומחופה באריחים של חרסינה לבנה. הכיפה מוצבת בתוך בריכת מים רבועה, במבט- על רואים שתי צורות הנדסיות מושלמות: ריבוע ובתוכו עיגול.
יוצרים מערכת של מזרקה דינמית המצטרפת לכל המערכת המתפקדת כפסל סביבתי. הבריכה נתפסת גם במשמעות של בריכת טהרה (רעיון זה משקף את תפיסת עולמם של אנשי כת מדבר יהודה)
עוצבה כסמל חזותי המבוסס על תרבות העבר-מזכירה בצורתה קבר קדוש או מכסה של כד הדומה לצורות של מכסי הכדים שבהם נמצאו המגילות הגנוזות. הכיפה שומרת על קנה מידה אנושי ואינה מאפילה על הממצאים שבתוכה. היא כמו שומרת על אוצר יקר החבוי בתוכה. המפלס שמתחתיה מסמל את המערות שבהן נמצא אוצר זה. הכיפה מכסה מבנה ששני שלישים ממנו חפורים באדמה כסמל לצורך המדינה הצעירה להכות שורשים ולהאחז בקרקע.
מסמל את הגלות ואת הנטל שרבץ על עם ישראל במשך 2000 שנה. צבעו מנוגד ללובן הכיפה-צבע המסמל את ההתחדשות העם בארצו. אל המפלס התחתון יורדים במדרגות חיצוניות הנמצאות בסמוך לקיר השחור. המדרגות מוגנות באמצעות מעקה הבנוי מעמודי אבן גבוהים ונמוכים לסירוגין. הירידה בהן משולה לירידה למקווה טהרה, כדי ליצור אצל המבקר תחושה שהוא עובר מעין טקס טהרה לפני כניסתו להיכל.
אל מחוץ למבנה מלווה בתחושה של חזרה למציאות ולהווה, לאחר חוויה דתית והיסטורית.
מרבית המגילות אינן מוצגות במוזיאון על מנת לאפשר את שימורן. על מנת להגן על המגילות מוצג קטע ממגילה בין 3 ל-6 חודשים, ולאחר מכן מוחזר לשימור ומוחלף במקטע אחר. בקומה התחתונה של האולם מוצג כתר ארם צובא.
בשל ייחודו של המבנה, שימש המבנה כרקע למספר סרטי מדע בדיוני[דרוש מקור]. כמו כן, בהיכל הספר צולם שלב הגמר של כל פרק מפרקי סדרת הטלוויזיה הצופן ששודרה בערוץ הראשון.
הקומקום היה התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל.
תיאטרון הקומקום היה הניסיון הראשון להקים בארץ ישראל בתקופת היישוב תיאטרון סאטירי. התיאטרון הוקם בשנת 1927 על ידי אביגדור המאירי, אליעזר דונת ופסח עיר-שי והשחקנים רפאל קלצ'קין, יעקב טימן, יהודית פרקל וקטיה בת-הרים. המאירי כתב את רוב הפזמונים והמערכונים של התיאטרון.
אביגדור אריכא (שם משפחתו בלידה "דלוגאץ'", 28 באפריל 1929, צ'רנוביץ - 29 באפריל 2010, פריז) היה צייר ומאייר ישראלי-צרפתי, יהודי יליד רומניה. יצירותיו הריאליסטיות זכו להצלחה גדולה ברחבי העולם ונמצאות באוספי מוזיאונים רבים בעולם. בנוסף, שימש אריכא גם כחוקר תולדות האמנות.
אביגדור אריכא נולד ב-1929 במשפחה יהודית דוברת גרמנית בעיר רדאוץ בדרום-בוקובינה, ברומניה. גדל בהמשך בעיר הבירה של החבל, צ'רנוביץ, הנמצאת כיום באוקראינה. אביו, חיים קרול דלוגאץ', רואה חשבון עובד מדינה, היה איש שוחר תרבות שגילה כי לבנו עוד בגיל 6 היו כישורים בתחום האמנות. משום כך כבר בגיל קטן נהג לקחת אותו למוזיאונים ולגלריות לאמנות בבוקרשט, בירת רומניה. בערך בגיל 9 הילד התחיל לצייר דיוקנאות של הסובבים, בעיקר של בני המשפחה. אחרי כיבוש בוקובינה הצפונית על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 נפל חולה בשנית ומשום כך ,לדברין, כשלו התכניות של אביו לשולחו למוסקבה ללימודי אמנות. [1]
אחרי שביולי 1941 צ'רנוביץ נכבש בחזרה על ידי הצבא הרומני והצבא הגרמני, באוקטובר 1941, בגיל 12 הצייר לעתיד יחד עם הוריו ואחותו גורשו לחבל טרנסניסטריה שהיה מיועד על ידי שלטון אנטונסקו לחיסול האוכלוסייה היהודית של אזורי הספר ממזרח רומניה, בעיקר מבסרביה ובוקובינה הצפונית שאוחדו מחדש עם רומניה. בחורף 1942 האב נפטר אחרי מכות קשות שקיבל מז'נדרמים רומנים בסמוך לישוב לוצ'ינץ. דבריו האחרונים אל בנו היו:"תשאוף לחופש", מסר שלפי עדות הצייר השתדל להפנים גם בחייו האישיים וגם בדרכו האמנותית. [2]. אחרי נסיון בני המשפחה לברוח, נתפסו בעיר "מוגילאו", (מוהיליב -פודילסקי), על גדות הדנייסטר, והנער נלקח לעבודות פרך בבית יציקה. על מחברת שקיבל מחייל, צייר שורה של תמונות שבהן תיעד את חיי האימה שחווה באותה תקופה: הוצאות להורג, גופות מושלכות לבור משותף, קאפו מתעלל באנשים בעת חלוקת המיים וכו'. בדצמבר 1943 ניצל על ידי משלחת הוועדה לסיוע ליהודים שפעלה במסווה "מרכז היהודים ברומניה" והורשתה לבוא למקום, לשם פינוים, בסיוע הצלב האדום, של 1400 ילדים יהודים. אריכא פונה עם תעודות של ילד אחר, שכבר נפטר, מפני ששמו לא הופיע ברשימה. ב 6 במרץ 1944 בעזרת עליית הנוער התאפשר לו להגר, תחת זהות בדויה, לארץ ישראל . ציוריו מהמחנה הגיעו גם הם בדרכים עקלקלות לרשות "עליית הנוער" שפירסמה אותם בספר מאוחר יותר. הצייר הצליח לראות את המקור מחדש רק בשנת 1960.
אמו ואחותו ששרדו גם כן, עלו גם הן לארץ ישראל. הנער נקלט בקיבוץ מעלה החמישה ועבד שם במשך חמש שנים (1944-1949) במשק ובעבודות עפר. בקיבוץ גילה קשיי הסתגלות, הרגיש די מנוכר ומדוכדך, בגלל הבדלים במנטליות ובשאיפות לעומת הסובבים. הרגשתו השתפרה כעבור שנתיים כשהתקבל ללימודים בבית הספר לאמניות בצלאל בירושלים. בין השנים 1946- 1948 אריכא למד שם ציור באופן מסודר והיה תלמידם של מרדכי ארדון ושל יצחק איזידור אשהיים (1891-1968), בוגרי אסכולות אמנותיות מגרמניה. בתחילת דרכו הסדורה כצייר, הרבה אריכא לעסוק ברישום, בהדפסי אבן ובאיור ספרים. אריכא נחשב לצייר מקורי - מאות רישומיו מעידים על חיפוש עיצוב במסגרת ערכים צורניים, ועבודותיו המוקדמות נטו למופשט ובזיקה אל קבוצת אופקים חדשים.
אריכא היה בין הציירים הראשונים בארץ שפיתחו יצירה שצמחה מתוך עולם צורות מופשט.ציורו מהורהר והדבר מתבטא על ידי התאמה מעמיקה של שימוש הצבעים להבעת הנושא . בציוריו, לצבעוניות יש תפקיד כפול: מחד להמחיש את הגשמי ומאידך את המסתורי.
לפי המלצת אחד ממוריו עיברת את שם המשפחה: למעשה בחר בשם ארמי "אריכא" הקרוב במשמעותו לשם המשפחה הפולני "דלוגאץ'" שמובנו "ארוך".
בימי מלחמת העצמאות אביגדור הצעיר גויס ואומן במסגרת ההגנה למשימות שמירה באזור ירושלים. ב-18 בינואר 1948 בעת משימת אבטחה על שיירה בקסטל המשאית שבה נמצא נקלעה למארב של לוחמים ערבים והתהפכה. שניים מהנוסעים נהרגו במקום ואריכא שנורה בגבו ובצלעותיו איבד את ההכרה. נחשב כמת והובא לחדר המתים בקיבוץ. אבל שם אחות ערנית שמה לב שהוא עדיין בחיים ויחד עם אחותו הצליחה להביאו לניתוח אצל רופא. אירוע זה נחקק בזיכרון האמן כמעין לידה מחדש. כשהתרפא הלך לראות במו עיניו את מקום הקבורה שהוכן לו כבר בקיבוץ.
בן ציון אורגד נולד בשם בן ציון בישל בגלזנקירכן, גרמניה ועלה לארץ ישראל בגיל שש. הוא למד כינור אצל רודולף ברגמן ופסח כינרי וקומפוזיציה אצל פאול בן חיים ויוסף טל. את לימודי הקומפוזיציה המשיך בארצות הברית, אצל אהרון קופלנד.
אורגד היה ישראלי בכל הוויתו, סייר וממפה שטחים במלחמת העצמאות, שהכיר את שבילי הארץ ברגליו ונתן ביטוי לאהבתו אליה במוזיקה שכתב. את יחסו העמוק אל נופי הארץ כינה "דת הנופים". רביעיית מיתרים, מיצירותיו האחרונות, חוברה לדבריו בהשראת הכנרת, שלחופיה הרבה לשבת.
בשנת 1948 חיבר יצירה לבריטון ותזמורת, למילים של חיים גורי, בשביל חטיבת גבעתי, שבה שירת במלחמת העצמאות. בשנת 1953 חיבר מוזיקה להצגה "אכזר מכל המלך" של המחזאי נסים אלוני.
המוזיקה של אורגד לא השתייכה לשום אסכולה, כפי שכתב יהודה כהן בספרו "נעימי זמירות ישראל". היה לו קשר ברור לצליל הפעמונים, ואלה נשמעו לעתים קרובות במוזיקה שלו, גם כאשר לא היו פעמונים בין הכלים בפרטיטורה.
אורגד כתב מוזיקה בהקשרים תנ"כיים, כמו "הצבי ישראל", "סיפור המרגלים", "חזון ישעיהו" ועוד. כן הרבה להלחין מוזיקה לשירי משוררים, ביניהם אראלה אור ונתן זך ולפיוטים של שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי. מאז 1980 כתב גם שירה ופרסם כמה קובצי שירים. בין השאר כתב מוזיקה ל"שירים מעמק החושן", שאת מילותיהם חיבר בעצמו. אורגד אהב את השפה העברית, חקר את מצלוליה ואת הפוטנציאל המוזיקלי שלה, נושא שעליו גם כתב ספר.
בשנת 1960 קיבל אורגד את פרס אנגל.
שבועיים לפני מותו כתב דברים על "שפת הנופים" בהקשר לישראל ולגרמניה, על המלרעיות העברית לעומת המלעיליות הגרמנית ועל צלצולי פעמוני הכנסייה שקידמו אותו ברגע הולדתו. בשנת 1998 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו, ובהזדמנות זו בוצעה שם יצירה שכתב. את לבטיו באשר לביצוע מוזיקה משלו בעיר גרמנית ביטא בדברים שכתב ביומנו האישי.
בן ציון אורגד חיבר כ-90 יצירות להרכבים שונים, ווקאליים, תזמורתיים וקאמריים. בשנים 1975 - 1988 היה ממונה על החינוך המוזיקלי מטעם משרד החינוך.
ב-28 באפריל 2006, נפטר בהיותו בן 79, ונקבר לבקשתו בבית העלמין בכפר תבור.
אשתו לשעבר הייתה העיתונאית צלילה אורגד, אחותה של נתיבה בן יהודה ובתו של ברוך בן יהודה, שהיה מנהל הגימנסיה הרצליה ומנכ"ל משרד החינוך. מנישואיו לצלילה נולדו שני בניו, רון ואייל. בשנותיו האחרונות בת זוגו הייתה הסופרת רבקה רז.
אבנר חזקיהו (22 בנובמבר 1926 - 28 באפריל 1994) היה שחקן תיאטרון וקולנוע וזמר ישראלי, אחד משחקניו הבולטים של תיאטרון הקאמרי. היה ידוע גם בכינוי "חזקי הגדול".
חזקיהו נולד למרים ולשלמה שהיה רב הקהילה היהודית [דרוש מקור], בקאזאנלק שבבולגריה. למד בסופיה באקדמיה לדרמה, ועלה לישראל בשנת 1949.
בארץ שירת בלהקה צבאית וסיים את הסטודיו הדרמטי של תיאטרון הבימה בהדרכתו של צבי פרידלנד. בשנת 1953 התקבל להבימה וצורף לקולקטיב ב-1960. בשנים 1956-57 עבר השתלמות מקצועית בפריז אצל הבמאי זאן מארי סרו, שלאחריה חזר להבימה.
ב-1961 הופיע יחד עם יוסי בנאי ויונה עטרי במופע "יוסי-חזקי-יונה", שהציג מערכונים משולבים בשירים שהלחין סשה ארגוב.
בשנת 1962 עזב את הבימה. שנה מאוחר יותר הקים יחד עם יוסי בנאי וניסים אלוני את "תיאטרון העונות", במסגרתו הועלו מספר מהצגותיו של אלוני. בשנת 1968, כשנתיים לאחר סגירת תיאטרון העונות, הצטרף לתיאטרון הקאמרי, בו שיחק עד יומו האחרון. בנוסף שיחק חזקיהו גם בתיאטרון האהל ובתיאטרון חיפה.
חזקיהו נפטר בגיל 68 והותיר אחריו את אשתו יעל הלר חזקיהו, פסיכולוגית קלינית ואמנית, ואת בנו רמי חזקיהו, גם הוא שחקן תיאטרון. חזקיהו נקבר בבית העלמין קרית שאול בתל אביב. החל משנת 2000 מעניק התיאטרון הקאמרי מידי שנה פרס לשחקנים מצטיינים על שם אבנר חזקיהו.
בין תפקידיו הבולטים: דוד המלך בכתר בראש, שיילוק בהסוחר מוונציה, הדוד ואניה בהדוד ואניה, הבעל בצייד יצא לצוד בצד, בר מזל בהיער, סלדון בקולי קולות קלים, אצדק במעגל הגיר הקווקזי, סינג'ן בהצלצול האחרון, הדוכס במידה כנגד מידה, קומוי בקסטנר, נאט באני לא רפפורט (על תפקידו זה זכה בפרס ע"ש חנה רובינא), פפכץ בשיץ, המהר"ל בהגולם, ארגן בהחולה המדומה, טוביה בתפילה.
בנוסף שיחק בבגדי המלך והנסיכה האמריקאית (בתיאטרון העונות), ביקור הגברת הזקנה, יוליוס קיסר, תל אביב הקטנה, אדם הוא אדם, הרעב והצמא, נשף הגנבים, הארוך השמן והגוץ, המלכה והמורדים, אל תגעו בנוימן, גן הדובדבנים, אנריקו, מארה סאד הצלצול האחרון וריצ'רד השלישי.
איי לייק מייק (1961), אלדורדו, חבורה שכזאת, המניע לרצח, פורטונה (1966), ארבינקא, עליזה מזרחי, הגלולה (1968), "42:6" (1969, ביוגרפיה של דוד בן-גוריון), מרגו שלי (1969), תעלת בלאומילך, השוטר אזולאי, אני אוהב אותך רוזה (1972), שוד הטלפונים הגדול, אבו אל בנאת, הבית ברחוב שלוש, איש רחל, יהיה טוב סלומוניקו, הצילו את המציל, חגיגה לעיניים (1975) בלפר (1978), סופו של מילטון לוי, על חבל דק, סוף שבוע מטורף, אהבה גנובה, האינסטלטור (1987),ספור שמתחיל בלוויה של נחש שחור. חזקיהו הופיע בשנות ה-70 בסדרת הטלוויזיה הלימודית "הילדים משכונת חיים" בתפקיד לוי פקיד הדואר. בשנות ה-80, הופיע בסדרת הטלוויזיה "קרובים קרובים", בתפקיד מר גירשטיין, אבא של דורון, דייר המשנה של חנה (מרון). באחד הפרקים, אף חיזר אחרי חנה, וזו לא נענתה לו.
בנובמבר 2010 נקבע לוח הנצחה על הבית שבו התגורר חזקיהו ברחוב סירקין 12 בתל אביב.
פשנל נולד בישראל בשם אברהם גרינברג. בילדותו נדד ברחבי הארץ בין מוסדות חינוך שונים. בגיל 16 התנדב לצבא הבריטי ושרת בחיל התובלה. לאחר שחרורו מהצבא החל לעבוד כנהג מונית. במהלך עבודתו נזדמן לו להיות אחד מנהגי המוניות שעמדו לשרות התיאטרון הקאמרי. בתקופה זו התיידד עם שייקה אופיר, שאותו ואת שני חניכיו עמוס אריכא וזיוה רודן שחקני להקת הפנטומימה, הסיע להופעות ברחבי הארץ לימים עברה ידידותם של פשנל ושייקה לפסים מקצועיים ופועלם המשותף הניב הישגים תיאטרליים חשובים.
בשנת 1956 כשתיאטרון זירה נקלע למשבר מינהלי וכספי פנה מיסדו ומנהלו הבמאי מיכאל אלמז לפשנל והציע לו לנהל ביחד את התיאטרון ששחקניו מכבר לא קיבלו את שכרם. לאחר זמן קצר הבין פשנל כי מחזות אולטרא מודרניים משל בקט, יונסקו ושון אוקייסי אינם רווחיים. לפיכך יזם שינוי באופיו האומנותי והניהולי של התיאטרון כדי שיוכל לעמוד בהתחייבותיו הכספיות המינימליות. ההצגות הפכו לעממיות ונחשפו לציבור הרחב באמצעות פרסום אגרסיבי שיזם פשנל, ולעתים נחשב למקורי ונועז. בעקבות תמורות אלה שחלו באופיו של התיאטרון ובדרך ניהולו הוא הפך לרווחי. בעיקר תרמה לגידול בהכנסות ההצגה "מוישה וינטלטור" בכיכובו של יעקב בודו, שזכתה להצלחה סוחפת.
תיאטרון זירה במתכונת של 'תיאטרון מודרני' מוביל דעך לקראת סוף שנות החמישים ומיכאל אלמז היגר לאנגליה שם עבד בבי.בי.סי. ואילו פשנל ניתב עצמו כמפיק עצמאי. בשנת 1958 הוא נמנה עם מייסדי להקת "בצל ירוק". ב-1960 הוא הקים גם את להקת "התרנגולים". ב־1964 הגה רעיון של להקת סאטירה ישראלית חדשה ומקורית אותה ייסד עם שלושה שחקנים כמעט אלמונים שנודעה לימים כשלישיית "הגשש החיוור" שפעלה במשך יותר מ-30 שנה בתיאטרון ובקולנוע, בהצלחה רבה. השלושה היו: גבריאל בנאי (גברי), ישעיהו לוי (שייקה), וישראל פוליאקוב (פולי). לפשנל היה חלק משמעותי בכל מערכון ויצירה של הגששים, וכן תרם לגיבושם. הזדהותו עם "הגשש החיוור" הייתה כה גדולה עד כי בחר לקרוא לבנו בשם "גשש".
כעבור שנים רבות, כשהוחלט להעניק את פרס ישראל לשחקני "הגשש החיוור" על "מפעל חיים", התגלה כי שמו של פשנל, ההוגה, המייסד והמוביל כל השנים את הלהקה, שאפילו גם את שמה נתן לה, נעדר מרשימת הזוכים. היה זה צעד שקומם את הזוכים, אך במחאתם לא הצליחו לשנות את ההחלטה שנתפשה אצל רבים כבלתי ראויה. בסדרה שהוצגה לאחרונה בטלוויזיה על חייו של פשנל אמר ישראל פוליאקוב, כי נגזל מפשה מה שהיה ראוי לו יותר מכולם. "בלי פשה לא היה הגשש", "הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו."
בשנים הבאות הפיק מחזות זמר עם אורי זוהר וחיים טופול, ביניהם "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ", "אוויטה", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" וגרסה חדשה של "כנר על הגג" ב-1997. כמו כן הפיק את המופע "ארץ טרופית משגעת" עם מתי כספי ואת המחזמר "בן המלך והעני" ב-1996.
מאוחר יותר החל ליצור סרטי קולנוע רבים עם אורי זוהר, ביניהם "חור בלבנה", "התרנגול" ו"התרוממות".
בסוף שנות השישים, הצטרף למשרדו נעם סמל, לימים מנכ"ל תיאטרון הקאמרי. סמל שימש כמנהל הצגה וכעבור מספר שנים הפך גם הוא לאמרגן והקים את "בידור לעם", חברת בת ל"תיאטרון העממי" של פשנל. הנסיון שרכש ב"תיאטרון העממי" וב"בידור לעם" הוביל אותו לקריירה ארוכת שנים בבידור ובתיאטרון הישראלי.
לשנותיו האחרונות נלוותה תחושת החמצה, נוכח כשלונו להחיות מחדש את מעגלי ההצלחה לה הורגל במשך שנים רבות. המרירות גרמה לו לבצע מהלכים שגויים שהעיקו עליו בעיקר נוכח דאגתו לעתיד משפחתו. פשנל נפטר ברמת גן, לאחר מאבק במחלת הסרטן, והוא בן 78. פשנל נטמן בקיבוץ עינת.
בשנת 2007 שודרה בישראל "פשה" - סדרה בת שלושה חלקים, שנוצרה על ידי בתו שירילי דשא, ובה שוחזרה באמצעות קטעי ארכיון וראיונות דרכו המקצועית לאורך יובל שנים. בסדרה נחשף פשנל במלוא צבעוניותו, החל מילדותו ונעוריו בסמטה פלונית בלב תל אביב הקטנה והציורית ועד לשיאי תהילה בעולם התיאטרון הבידורי. מעורבותו העמוקה בחוגי הבוהמה התל אביבית מאמצע שנות החמישים ועד למותו.
הסדרה מצטיינת באותנטיות דווקא משום צירוף קטעים שמרביתם לא כוונו מראש להשלים זה את זה. אם לעתים נדמה כי פשה אהב את פשה יותר מכל, כך לדעת כמה ממקורביו, מתברר כי פשה אהב בעיקר את מה שהוא עשה מאותו פשה שהמציא, נער כמעט עזוב לנפשו עקב נסיבות חיים קשים שנהפך לחביב הבוהמה התל אביבית. לא כל אחד מבני אותה בוהמה יכול היה להתקבל לחוגו של האמרגן, רק אלה שצייתו לכללים שהכתיב להם. מבחינה זו הוא ראה בכולם את בני שבטו, אבל הוא היה ראש אותו שבט שעל-פיו יישק דבר. קבלת מרותו עליה התעקש לא הייתה דבר של מה בכך. פשה בחן את ידידותו עם חבריו במידת הצלחתו להשפיע על מהלכיהם גם ביומיום. אבל עובדה היא שרבים הושיטו לעברו את ידם, השלימו עם תנאיו ובתמורה קיבלו מקום להתחמם מסביב למדורתו.
בין הכשרונות הרבים שגילה וטיפח אברהם דשא פשנל, נמנים: הגשש החיוור, רבקה מיכאלי, ירדנה ארזי, להקת שוקולד מנטה מסטיק, להקת כוורת, רבקה זוהר, מירי אלוני, גדי יגיל, ספי ריבלין, ציפי שביט, להקת הכל עובר חביבי, עפרה חזה, עזרא דגן, ניצה שאול, מוטי גלעדי, יעקב בודו, אריק איינשטיין, חיים טופול, אורי זוהר ודבורה דותן.
ללא מספור:
אלה שמסומנים ב* הוצאו מחדש בתקליטורים.
בלדה לחובש הוא פזמון שנכתב על ידי דן אלמגור בשנת 1956 והולחן בשנת 1968 על ידי אפי נצר. השיר זכה לפרסום ולהצלחה רבה בעקבות זכייתו במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון העברי בשנת 1969, בביצועו של יהורם גאון.
השיר נכתב על ידי אלמגור הצעיר (שהיה בן 21 בעת כתיבת השיר). כמרומז משמו, השיר שייך לסוגת הבלדה. המתח הוא נושא חשוב בבלדה והוא בדרך כלל נמצא בסיום, שהוא טראגי. בדומה לבלדות אחרות העוסקות בנושא המלחמה גם בה גיבור השיר, החובש, מוצא את מותו באופן דרמטי בסוף השיר. בראיון סיפר אפי נצר כי אלמגור אמר לו שהשיר לא נכתב על מקרה ספציפי. עם זאת, השיר דומה למספר אירועים שקרו במציאות.
כאשר הושמע השיר אחרי מלחמת ששת הימים הוא נתפס בעיני רבים באותה תקופה כמייצג של הנעלה שברוח הגבורה ההירואית של החייל הישראלי, כפי שזו התבטאה גם בשירים אחרים בני התקופה (לדוגמה, בשיר "גבעת התחמושת"). לאחר המלחמה התקשו משפחות שכולות להאזין לשיר וביקשו שלא להשמיעו ברדיו. בלטה פנייתם של הורי החייל שלמה אפשטיין אל מלחין השיר אפי נצר שהיה מכר שלהם ובקשו שיתחשב ברגשותיהם ויפעל לאי השמעתו (פרטי נפילתו דומים מאד למילות השיר). אחרים הסתייגו מן השיר בגלל הנימה האפותאוטית, ההלל הכמעט פולחני למוות ולהקרבה, ודרמטיות היתר של ביצועו של גאון.
במשך שנים רבות לא הושמע השיר ברדיו, אלא רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. עם זאת, נחשב השיר לאחד משיריו האהובים ביותר של יהורם גאון, ובשלושה מצעדים שונים של שיריו זכה השיר במקום הראשון- ב-1999 וב-2010 ברשת ג', וב-2004 בגלי צה"ל.
כיום מושמע השיר בטקסי הסיום של קורסי החובשים בבית הספר לרפואה צבאית
פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח, וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש. ניצלנו! הם באים! - ייבב אז הפצוע, אך לא שמע מילה מן החובש. אחי, אחי שלי! - ייבב אז הפצוע. מעבר לנהר הגומא מרשרש, אחי, אחי שלי אחי, אחי שלי אחי!!!
דרורה חבקין (3 באוגוסט 1934 - 23 באפריל 1995) הייתה זמרת, מלחינה, פזמונאית ומעבדת מוזיקלית ישראלית.
חבקין, שנולדה בחיפה וגדלה בירושלים, היא דור שישי בארץ מצד אמה. סבה, נתן בן-ציון חבקין, היה פעיל למען צמחונות, פציפיזם ואספרנטו.
חבקין הייתה מראשוני להקת הנח"ל בתחילת שנות ה-50. לאחר שחרורה מצה"ל למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים. לאורך השנים כתבה, הלחינה ותרגמה להיטים רבים ללהקות צבאיות ולזמרים שונים, ביניהם יפה ירקוני, חוה אלברשטיין, ירדנה ארזי וליאור ייני. בסוף שנות ה-60 הקליטה שני אלבומים של שירי רחוב, שזכו להצלחה רבה. ב-1970 נפרדה מבן-זוגה ועברה לגור עם דני ליטני. השניים גם הופיעו יחדיו ברחבי הארץ. ב-1977 עברה חבקין עם שני ילדיה לאירופה. ב-1984 חזרה לישראל והתיישבה בראש פינה, שם פתחה חנות טבע. ספרה "על תבלינים וצמחי מרפא" יצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1995. באותה שנה נפטרה חבקין מדום לב. חנות הטבע שפתחה בראש-פינה מנוהלת כיום על-ידי בתה, שירי.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%97%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%9F
צילה דגן (קצמן) (18 בספטמבר 1946[1] - 18 באפריל 2004) הייתה זמרת ישראלית.
צילה דגן נולדה בשם צלינה קויבסקי בדז'רז'וניוב (אנ') שבפולין, משפחתה עלתה לארץ בסוף שנות ה-50 והתגוררה בנהריה. כשרון השירה של צילה התגלה בגיל צעיר והיא זכתה בתחרות "תשואות ראשונות". בגיל שש עשרה כבר שרה במועדון הלילה "חומות עכו". בצה"ל שירתה דגן בצוות הווי הנח"ל, והשתתפה בתוכניתה "כמה טוב", שעלתה ב-1968. במסגרת התוכנית שרה סולו לצדה של אופירה גלוסקא את השיר "חורשת האקליפטוס" של נעמי שמר.
עם שחרורה מהצבא הצטרפה ל"להקת פיקוד דיזנגוף", להקה שהתבססה על אופי של להקה צבאית, והורכבה מיוצאי להקות צבאיות וביצעה שירים ומערכונים. לאחר פרישתה מהרכב זה השתתפה עם דני מסנג (ולא מסינג, כפי שמקובל בטעות עד היום) ויאיר קלינגר במופע בשם "ייאוש יושב על ספסל", שהיה ערב משירי ז'אק פרוור בתרגומה לעברית של עדה בן נחום.
ב-1970 הקליטה את אלבום הסולו הראשון שלה, שנקרא בפשטות "צילה דגן", שבו בלטו שיריה של לאה גולדברג ללחניו של דני ליטני ובהם השירים "ולא היה בינינו אלא זוהר" (שליטני הקליט אותו גם בעצמו מאוחר יותר), "נחל שלי" ו"לתמונת אמא". האלבום כלל גם את השיר "כוכבים בדלי" (הזכור בזכות השורה "הו נומה נומה עוללי...") של עקיבא נוף, שאותו ביצעה בפסטיבל הזמר ב-1970. מאוחר יותר הוקלט השיר גם ע"י עדנה גורן. בפסטיבל ב-1971 שרה את שירה של דליה רביקוביץ "חלומות של חושך ואור".
דגן ושני חבריה למופע "ייאוש יושב על ספסל", המשיכו להקליט שירים תחת השם "שלישיית הצירוף המקרי", ביניהם השיר "בלדה ללוח השנה" שזכה להצלחה גדולה, ו"רוזה מרציפן". הם השתתפו גם בפסטיבל שירי ילדים הראשון עם השיר "נומי ילדה". ב-1974 השתתפה דגן במופע "תפוח זהב", ערב משירי סשה ארגוב, ובו שרה את שירו של אלכסנדר פן "וידוי" (הידוע בזכות שורת הפתיחה שלו "מעילי הפשוט ופנס על הגשר...").
בהמשך הקליטה עם בעלה דאז, השחקן עזרא דגן, שירי ילדים ("בולבול תגיד לי למה") ושירי חגים ("מעשה בלביבות"). לבני הזוג נולד בן, גיא.
צילה הרבתה לשיר שירי משוררים, השתתפה בתוכניות "ערב שירי משוררים" של גלי צה"ל, שבהם ביצעה את "חמדה" של דליה רביקוביץ ו"ערי נעורי" של דוד פוגל. היא השתתפה בתוכניות רדיו רבות שהופקו על ידי "קול ישראל", כמו "על הדרך עץ עומד", תוכנית שירי יידיש מתורגמים לעברית, תוכנית "שירי הבלקן" ועוד.
אלבומה השני של דגן, "פגישה מחודשת עם קרול קינג" יצא ב-1977 וכלל שירים מקוריים של קרול קינג שתורגמו לעברית מהמופע של דגן שעלה באותה שנה ונקרא בשם האלבום, וביצועים לשירים עבריים מוכרים כמו "שיר אהבה ישן" ו"היו לילות". ב-1978 הופיעה בתוכנית "ארץ טרופית יפה", שירים ברזילאים מתורגמים, אלבום ומופע בו השתתפו גם מתי כספי, יהודית רביץ, קורין אלאל והפרברים. בתוכנית היא שרה את "עזור לי".
ב-1980 היא השתתפה בערב שירי משוררים מס' 3 של גלי צה"ל ושרה את "שוב אותם רחובות", שהלחין עודד לרר למילים של יוכבד בת מרים. באותה שנה היא השתתפה במופע "שירי הבלקן", בהפקת קול ישראל ובתרגומים של יורם טהרלב. השיר שבוצע על ידה היה "שיר חורף יוגוסלבי", שמאוחר יותר בוצע ע"י רביעיית האחים והאחיות.
ב-1981 ילדה דגן את בתה נועה, מבעלה השני יעקב קצמן. בשנת 1989 העלתה דגן מופע שכלל כמה ממיטב שיריה, אך היא לא הצליחה לחזור על הצלחות העבר. היא פנתה לעסוק בציור ובאמנות פלסטית. ב-2002 יצא אוסף כפול של שיריה. היא הופיעה עם בנה השחקן והזמר גיא דגן והם החלו לעבוד על אלבום משותף.
דגן מתה ממחלת הסרטן בגיל 57. היא נקברה בבית העלמין ירקון. לאחר מותה יצא לאור האלבום "יין ודבש", אוסף של הקלטותיה האחרונות משנת 2002 עד מותה. בנוסף, זהו בעצם גם האלבום המשותף לה ולבנה גיא דגן, והוא כולל שירים מקוריים שלה ושל גיא (שיר מקורי אחר אותו שרה דגן היה "אִם הלילה" בפסטיבל הזמר והפזמון 1979)
משה ציפר (24 באפריל 1902 - 9 באפריל 1989) היה חלוץ, פסל. יקיר העיר תל אביב וצפת.
ציפר היה דמות מפתח בפיסול הישראלי בעיקר בשנות ה-50. עבודתו מתאפיינת במודרניזם רך ושמרני ששלט בפיסול הישראלי, וחותמו ניכר עד היום בפסלים ובאנדרטאות שהוצבו אז. ציפר פסל באבן, בעץ ובברונזה.
משה ציפר נולד להנה ומנחם מנדל בפשמישל שבגליציה, אז תחת שלטון אוסטרו-הונגריה (כיום בפולין). אביו היה רב-בנאי כרבים אחרים במשפחה, אוטודידקט וניחן בכשרונות אמנותיים. ציפר למד בגימנסיה פולנית אך בבית חונך ברוח הציונות ובגיל 6 החל ללמוד עברית.
בנערותו היה חבר תנועת הנוער "השומר הצעיר", ואחר יצא להכשרה מטעם "החלוץ"; כדי להכין את עצמו לעבודת כפיים בארץ ישראל למד במשך שלושה חודשים את מלאכת הנגרות. בן 17 עזב את בית הוריו ונדד עד אודסה. הוא הצטרף להפלגה המאורגנת באוניה "רוסלאן" שיצאה מנמל אודסה והחפה בנמל יפו ב-19 בדצמבר 1919, ראשית העלייה השלישית.[1]
ב-1924 חבר ציפר לאנשי "השומר הצעיר" מקימי קיבוץ בית אלפא. באחד הימים, החמור שעליו רכב מעד והפילו. ציפר אושפז למשך שבועות מספר, ובכדי למלא את זמנו בתוכן קרא ספרי אמנות, שהציתו בו את יצר האמן שהיה טבוע בו משחר נעוריו. ציפר התחיל לגלף בעץ, וגמר אומר לנסוע לווינה על מנת להתרפא, לבקר את משפחתו שנותרה בגליציה וללמוד את אמנות הפיסול. טרם נסיעתו עלה לירושלים וביקר ב"בצלאל" אצל בוריס שץ. שבועיים שהה בסטודיו של הפסל אברהם מלניקוב וסייע ביציקת הפסל "האשה של המאה ה-20". עד הנסיעה הספיק לחנוך בבית אלפא את ענף גידול הטבק, שהיה אז אופנה חקלאית חדשה שפשטה בארץ ואת רזיה רכש במקווה ישראל.
ציפר נסע לאירופה והצטרף לכיתתו של פרופסור אויגן שטיינהוף בבית הספר לאמנות ואמנויות ("Kunstgewerbeschule") בווינה. ב-1925, במסגרת תערוכה בינלאומית בפריז של אמנויות דקורטיביות, הציג שטיינהוף מיצירות תלמידיו ובהן יצירותיו של ציפר. באוקטובר 1928 הציג 23 מפסליו בגלריה הולביין בווינה.
למרות שבחי הביקורת, האפשרויות שנפתחו בפניו ועצת מורו שטיינהוף, החליט ציפר לפנות לאקדמיה, הפעם בברלין; שם הצטרף לסטודיו של הפסל אדוין שארף ומטרתו לגוון את מאגר צורותיו על בסיס ההתבוננות בטבע. ציפר נפגש לראשונה עם אלברט איינשטיין בברלין בשנת 1929. איינשטיין העניק לציפר מלגה לתקופת לימודיו בברלין. בין השניים נוצר קשר נפשי מיוחד במינו, והם שמרו על חליפת מכתבים.[2] (אחד מפסלי האבן בדמות אשה שפסל ציפר בשנותיו בברלין ניתן כמתנה לאיינשטיין ונמצא כיום בבית בתו, פסלת בזכות עצמה, בפרינסטון ארצות הברית). באפריל 1933 נאלץ ציפר לברוח מגרמניה ושב לארץ ישראל, לירושלים, כשהוא מותיר באקדמיה את כל עבודותיו בארבעת השנים בהן למד ויצר בה, למעט פסל אשה חצוב באבן שהעניק לאיינשטיין.
ציפר התגורר בשכונת מרחביה[3], הורה פיסול בבית הספר היסודי החדשני מיסודה ובהנהלתה של המחנכת דבורה קלן, אשר שכן בארמונו של קיסר חבש היילה סילאסי ברחוב הלני המלכה,[4] והמשיך לפסל בסגנון הפיגורטיבי בעיקר עירום נשי.
במחצית השניה של 1937 נסע ציפר לתקופתו השניה בפריז שם התידד עם אמנים יהודים מאסכולת פריז וזכה להערכה בחוגי אמנים ומבקרי אמנות.[5] לאחר חזרתו לארץ בספטמבר 1939 שב ציפר להוראה תחילה בירושלים, ולאחר מכן בתל אביב.
בין עבודותיו הרבות: דיוקני אישים כאלברט איינשטיין, חיים ויצמן, בן-גוריון ופסלים:
עשר אנדרטאות ופסלי זיכרון עצב/פסל ציפר להנצחת חללי מערכות ישראל:
משנת 1934 נהג ציפר לנסוע מדי קיץ לצפת לה קשר אהבה כבר בשנת 1921, כאשר שהה בה שלושה שבועות כדי להירפא ממחלת הקדחת.
ב-1959 החל לשפץ את הבית שקבל מעיריית צפת במצב של עזובה. במשך הזמן החל לטפח את הגן ומדי פעם חש, לדבריו, שחסר לו משהו בנוף גנו. או-אז החליט להציב בו פסלים כדי לאזן את הנוף על רקע הר מירון באמצעות הניגוד. כך התחיל לעבוד בקשר עם הטבע. לכל פסל חדש הייתה סיבת קיום משלו. הגן הפך למעשה יצירה מורכב שציפר יצרו במו ידיו החל במפלסי האבן, הצמחים ועד לפסלים עצמם. הפסלים פזורים על שטח מצומצם יחסית, אך יש רווחים לא קטנים בין פסל לפסל. יש ופסל עומד על לוח אבן נמוך ושטוח, וכמעט צומח מן האדמה, אחרים ניצבים על כנים גבוהים יחסית. אפשר לראות כל פסל מכל צדדיו. הצורות משתנות לפי נקודת הראייה של הצופה, המהלך מסביב ליצירה. גם הצללים המשתנים לאורך היממה משחקים תפקיד. גן הפסלים, יציר כפיו של ציפר, משלב גן טרסות וצמחייה עם פסלים שחצב בגושי האבן שהביא לגן, לכלל הרמוניה ספוגה באהבה לטבע ולאמנות.
הפסלים בגן מתועדים באלבום גן פסלים ציפר: קריית האומנים בצפת. הגן והגלריה שבו על פסליהם ברחוב סמטת ט"ו בצפת נתנו על ידי הזוג ציפר בירושה לעיר צפת ותושביה ולהנאת הכל.
ציפר לא הירבה להציג את עבודותיו. תערוכת היחיד היחידה שלו התקיימה בגלריה הולביין בווינה בשנת 1928. ציפר השתתף בתערוכות קבוצתיות ובינלאומיות רבות וערך תערוכות בברלין, פריז, וינה, ירושלים, חיפה, תל אביב וצפת.
בשנת 1984 הורישו הפסל משה ציפר ואשתו רחל[9] לבית מלצר את ביתם בתל אביב לפקולטה לאומנויות של אוניברסיטת תל אביב. בסוף שנת 1992 הועבר הארכיון לתיעוד הציור והפיסול בישראל (נוסד ב-1977 ליד החוג לתולדות האמנות) לבית שתרם הזוג ציפר למטרה זו. בית ציפר מקיים קשרים הדוקים עם אמנים, מוזיאונים וגלריות בארץ. הוא מתעד חומר מגוון, יוזם ועורך תחקירים על אמנים, קבוצות ומוסדות אמנות וכן על בעיות כלליות הקשורות לתולדות וביקורת האמנות בארץ. הבית מעודד מחקרים והתיעוד מבוצע על ידו בדרך שיטתית מדעית לצורכי המחקר, ונותן שירותים לסטודנטים, מרצים וחוקרים. הבית שימש כמרכז לחקר האומנויות הפלסטיות בישראל והוצגו בו חלק מיצירותיו של ציפר. בפברואר 2010 הועבר הארכיון למשכנו החדש בבניין ספרית וינר באוניברסיטת תל אביב ונחנך תחת השם ארכיון 'בית ציפר' לתעוד וחקר האמנות הישראלית. ארכיון 'בית ציפר' הוא הארכיון האקדמי היחיד בישראל המתמקד בתעוד וחקר האמנות הישראלית. יצירותיו של ציפר יוצגו בספריית וינר, הספרייה המרכזית, וברחבי הקמפוס התל אביבי.
ידוע בעיקר בכתיבת נובלות החוקרות את הבידוד, הניתוק הרוחני והאפשרות להתעוררות האדם
בלו נולד בלאשין שבקוויבק בשם סולומון, להורים שהיגרו מסנקט פטרסבורג. את שנות ילדותו העביר בארצות הברית. מקום מגוריו היה שיקגו. לימודי התואר הראשון של בלו התמקדו דווקא באנתרופולוגיה באוניברסיטת נורת'ווסטרן, ונטען שללימודים אלו הייתה השפעה על כתיבתו. הוא סיים תואר שני באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. בלו לימד באוניברסיטת מינסוטה, באוניברסיטת ניו יורק, באוניברסיטת פרינסטון, באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת בוסטון (שם הרצה בחוג לאנגלית).
היה תומך מובהק של מדינת ישראל, וכתב את הספר "לירושלים ובחזרה" בו סיפר על פגישותיו עם פוליטיקאים ישראליים בירושלים. העיר ראשון לציון קראה רחוב על שמו של סול בלו.
בלו היה נשוי חמש פעמים ולצד נישואיו, הסוערים בדרך כלל, ניהל פרשיות אהבים לרוב. "אני פוליגמיסט מוצהר ומודע," נהג לאמר. פרט לילדיו מנישואים קודמים הפך לאב לילדה בהיותו בן 85.
מלבד בספר הנדרסון מלך הגשם, רוב גיבורי ספריו של בלו היו גברים יהודים לא צעירים שמתגוררים בשיקגו או בניו יורק.
עלילות ספריו מובלות על ידי מסעות חיפוש אישיים ומשברים של הגיבורים ופחות על ידי פעולה. בלו מציג לנו את גיבוריו בתחילה בדרך כלל בנקודת משבר בחייהן. בין אם רומנטי, כספי או בשל סיבה אחרת, הסערה שחווה גיבור ספר טיפוסי של בלו מובילה לשאלות קיומיות.
בלו מצליח בכשרונו להתייחס לעבודותיהם של פילוסופים גדולים ביצירותיו, בדרך כלל מבלי לפגוע בקריאות או להפריע לעלילה. דוגמה מרשימה לכך ניתן למצוא בספר כוכב הלכת של מר סאמלר, ספרו של בלו על ניצול שואה נרגן שחי בעיר ניו יורק במהלך המהפכה התרבותית של שנות השישים.
גינסברג נולד בניוארק, ניו ג'רזי למשפחה יהודית ממוצא רוסי בעלת מודעות פוליטית חזקה שהתעניינה במרקסיזם ופמיניזם. אביו, לואיס, היה מורה ומשורר שפרסם מיצירותיו מדי פעם בניו יורק טיימס. אמו, נעמי, סבלה מהתקפי פרנויה חוזרים ונשנים עד שבסופו של דבר אושפזה ועברה ניתוח כריתת אונה. נוסף על מחלתה של אמו, התחבט אלן הצעיר רבות בשאלת זהותו המינית. הוא נחשב לתלמיד מצטיין ולאחר שסיים את לימודיו בתיכון נרשם, בעצת אביו, ללימודי משפטים.
באוניברסיטה הצטרף גינסברג לקבוצת יוצרים צעירים שניסו להתעמת עם החברה השמרנית האמריקאית של שנות החמישים. בין חברי הקבוצה נמנו ג'ק קרואק, ויליאם בורוז, לוסיאן קאר וניל קאסאדי. לצד התעניינות בפילוסופיה ובספרות נהגו חברי הקבוצה להשתמש בסמים, לנהל חיי מין חופשיים ואף לעסוק בפשע. השייכות לקבוצה בעלת האופי המיני המתירני הקלה על גינסברג לקבל את נטייתו ההומוסקסואלית ולנהל כמה רומנים מזדמנים. גינסברג, שבצעירותו קרא את שירתו של וולט ויטמן שהשפיעה רבות על כתיבתו, כתב שירה בעצמו אולם כמעט ולא פרסם את יצירותיו. הוא השקיע את מירב מרצו וזמנו בטיפוח כישרון הכתיבה של קרואק ובורוז, שחייבים לו במידה רבה את ראשית הקריירה הספרותית שלהם.
מעורבתו העקיפה של גינסברג במעשי הפשע של חבריו גרמה להשעייתו מהלימודים ולקטיעת הפרק האקדמי בחייו. במשך כשנה עבד במבחר עבודות מזדמנות כמו שוטף כלים בספינה וכשומר לילה. גינסברג התנתק מחבריו ההוללים וניסה לאמץ אורח חיים "נורמטיבי": הוא עבר טיפול פסיכיאטרי במשך מספר חודשים, מצא עבודה בשיווק ואפילו ניהל מערכת יחסים רומנטית עם אישה. אולם תקופת הרוגע היחסי נסתיימה במהרה. גינסברג הכיר את המשורר ויליאם קרלוס ויליאמס, ששימש עבורו כמעין מורה דרך רוחני שהוציא אותו ממימוש "החלום האמריקני", אליו נגרר גינסברג, והחזיר אותו לעולם היצירה. ויליאמס קשר בין גינסברג לבין חבורת משוררים צעירים בסן פרנסיסקו.
בסן פרנסיסקו כתב גינסברג, באמצע שנות העשרים לחייו, את הפואמה "יללה" (Howl; תורגם לעברית גם כ"נהמה"). זוהי פואמה המתארת את שחיקת האדם בחברה המודרנית. היצירה, שהוקראה בפומבי בגלריה נודעת בעיר, זכתה להצלחה מיידית. הדפסת הפואמה באופן מסחרי בשנת 1957 לוותה בקשיים רבים. המשטרה אסרה על הפרסום בטענה כי מדובר בתועבה, בשל ההתייחסות המופגנת והבוטה ביצירה ליחסי מין בכלל ויחסים הומוסקסואלים בפרט. האיסור נדון בבית משפט ושם נפסק לטובת גינסברג ופרסום היצירה. הפסיקה העניקה לפואמה מעמד של סמל בולט לדור הביט ולמראה של הלך הרוח בקרב הצעירים האמריקאים של אותה תקופה - עיסוק במין, בהזיות, בסמים ובשיגעון.
מותה של אמו של גינסברג, נעמי, השפיע מאוד על חייו ויצירתו, והוא הקדיש לה את הפואמה "קדיש" שפרסם בשנת 1961. בפואמה הוא מתאר את חייה הקשים ומבכה את מותה. "קדיש" נחשבת לאחת מהחשובות ומהבולטות שביצירותיו.
בשנת 1954 הכיר גינסברג את פיטר אורלובסקי, שהיה בן זוגו עד ליום מותו. גינסברג ואורלובסקי טיילו במקומות שונים בעולם וגינסברג הושפע בעיקר מתרבות המזרח ומהדת הבודהיסטית. לאחר ששימש כנציגו של דור הביט, לקח על עצמו גינסברג גם את תפקיד של אחד הדוברים הבולטים ביותר של דור ההיפים בשנות השישים.
יצירתו של גינסברג משקפת עד היום לא רק את עולמו הפנימי של אדם המתייסר בכאביו הפרטיים, אלא גם את פני הדור והתהפוכות החברתיות והתרבותיות של אותה תקופה. גינסברג היה מורה דרך רוחני לדורות של צעירים שבאו אחריו, עבורם שימש מודל ללוחם חופש ומגן זכויות האדם.
לו מיוחסת האימרה - "מי ששולט על המדיה, על הדמויות - שולט על התרבות".
מנור נולד בשם אהוד וינר במושבה בנימינה, לישראל ורחל וינר. כשהיה בן 15, בעת שלמד בבית הספר הריאלי בחיפה, נפטר אביו. את שירותו הצבאי בצה"ל עשה כקצין חבלה בהנדסה קרבית. לאחר השירות הצבאי למד פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1981 השלים תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1962 התקבל לעבודה בקול ישראל כעורך מוזיקלי. שנה לאחר מכן נסע ללמוד תקשורת המונים בניו יורק, שם פגש את הזמרת עפרה פוקס, בתו של השחקן יהודה פוקס. לאחר זמן מה התחתנו השניים וחזרו לישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים ושמותיהם גלי, ליבי ויהודה (על שם אחיו של אהוד יהודה וינר שנהרג במלחמת ההתשה).
בקיץ 1968, במלחמת ההתשה, נפל אחיו הצעיר יהודה וינר. אהוד, שהיה קשור עד מאוד לאחיו הצעיר, כתב עליו את השיר "אחי הצעיר יהודה" אשר הוקלט בחורף 1969 על ידי להקת גייסות השריון, וכן את השיר "בן יפה נולד". הכאב על נפילתו של אחיו הצעיר ליווה אותו במשך השנים, ובא לידי ביטוי ברבים משיריו בהם "בשנה הבאה" ו"אין לי ארץ אחרת". ב-20 במאי 2003 נפטר אחיו הבכור, זאב ניר, בגיל 67, לאחר ששם קץ לחייו עקב סיבות כלכליות.
בשנת 1971, תירגם מנור את המחזמר המפורסם "שיער". מחזמר זה זכה לביקורות טובות, ופתח בפני מנור את הדלת לתרגום מחזות זמר נוספים.
אהוד מנור תרגם וכתב מאות שירים ויצירות. הוא חתום על למעלה מאלף שירים. המלחינה הראשונה עימה עבד הייתה נורית הירש, עם השיר "הבתים שנגמרו ליד הים", ולאחריו באו להיטים נוספים ללחניה: "בשנה הבאה", "ללכת שבי אחרייך" ועוד. מאמצע שנות השבעים החל מנור לעבוד עם מתי כספי, שהלחין בלדות מורכבות של מנור הנוגעות בחיים האישיים, כמו "ברית עולם", "ילדותי השנייה" ו"לא ידעתי שתלכי ממני" לצד שירי פופ קלילים והומוריסטיים כמו "אמור שלום" ו"נחליאלי". מנור תיאר את עבודתם המשותפת כ"השלמה הדדית שלנו זה את זה". במופע "ימי בנימינה" שעלה ב-1982 והוקדש לשיריו של מנור, החל שיתוף הפעולה הפורה שנמשך שנים בינו לבין חנן יובל. ב-1985 הקליט יובל את האלבום "דור", אשר כלל שירים שנכתבו על מנור והולחנו על ידי יובל. האלבום הניב את השירים "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", "דור" ו"ים תיכוני". האלבום "באמצע החיים" שיצא באותה השנה הניב את השירים "אמצע החיים" ו"אחרת לא הייתי שר". בשנות השמונים הרבה מנור לשתף פעולה גם עם הזמר בעז שרעבי. בין להיטיהם המשותפים היו "הלוואי", "משאלה", "כשאת נוגעת בי" ו"לשיר איתך", שמנור כתב כמחווה לזמרת שהעריץ מאז ילדותו, שושנה דמארי, והוא בוצע כדואט בינה לבין שרעבי. החל משנות התשעים העלה מנור עם פרדי ברק את המופע "אין לי ארץ אחרת", שהתפרש, על ידי הן על ידי תומכי הימין, והן על ידי תומכי השמאל כהבעת תמיכה בעמדותיהם. ברק, מנור ורעייתו עפרה פוקס העלו את המופע "שפה משותפת" והוציאו דיסק בשם זה הכולל אוסף משיריו בביצועים מחודשים.
מנור עבד עם זמרים רבים ומפורסמים כגון: אילנית, אריאל זילבר, ירדנה ארזי, רבקה זוהר, צביקה פיק, ריקי גל, עפרה חזה, שרית חדד ועוד רבים אחרים. הוא כתב שירי פופ קלילים כמו "לעולם בעקבות השמש" ו"בני ילד רע", שירי מולדת המבטאים רגשות אהבה לארץ ישראל, גם אם הדבר כרוך בכאב כמו "ללכת שבי אחרייך" ו"אין לי ארץ אחרת", בלדות מרגשות כמו "ברית עולם", "הייתי בגן עדן" פסקולים לסרטים ולהצגות כמו "חלומות שמורים" למחזמר "לילי גם", "שיר הלהקה" לסרט "הלהקה", "בלדה לשוטר" לסרט "השוטר אזולאי" ועוד. חלק משיריו הידועים קשורים לחוויות ילדותו ונעוריו במושבה בנימינה, בהם: "ימי בנימינה", "בשנה הבאה" שהפך ללהיט גדול, "הבית ליד המסילה", "ברוש" ו"נחל התנינים".
מנור חיבר אין ספור שירים לתחרויות זמר רבות. בפסטיבל הזמר והפזמון של 1969 בוצעו שיריו "בדרך חזרה", אותו שר אבי טולדנו ו"שיר בארבעה בתים" בביצוע אילנית, וכעשור מאוחר יותר, ב-1978, ביצע אריאל זילבר באותו פסטיבל את שיר הפופ "תן לי כוח" ויהודית רביץ ביצעה שם את הבלדה "מישהו", שנהפכה לשיר זיכרון ידוע. לאירוויזיון הראשון שישראל השתתפה בו ב-1973, כתב לאילנית את השיר "אי שם" שזכה במקום הרביעי. בשנת 1976 ייצג את ישראל שירו של מנור "אמור שלום" בביצוע שלישיית שוקולד מנטה מסטיק, ובשנת 1978 חיבר עם נורית הירש את השיר "אבניבי" שזיכה את יזהר כהן במקום הראשון בתחרות האירוויזיון שנערכה בפריז. בשיר זה הוא כתב על שפת הבית מימי ילדותו (פירוש הפזמון "אבניבי אובוהבב אובותבך" הוא "אני אוהב אותך"). עפרה חזה זכתה במקום השני באירוויזיון 1983 עם שירו "חי". בשיר זה כתב על "עם ישראל חי", מכיוון שבאותה שנה התקיימה התחרות בגרמניה. שיריו הנוספים שייצגו את ישראל בתחרות האירוויזיון היו "את ואני" (שלמה ארצי, 1975), "בן אדם" (ירדנה ארזי, 1988) ו"זה רק ספורט" (דפנה דקל, 1992).
מנור כתב שירי ילדים רבים לפסטיבל שירי הילדים ולפסטיגלים. במיוחד מוכרים השירים שכתב בשנות השבעים על ילדיו שלו, בהיותם בגיל הילדות: "גלי" בביצועים של רבקה זוהר ונועם קניאל, "אחותי הקטנה" ("קוראים לה ליבי") בביצוע יפה ירקוני ו"בן" (על בנו יהודה) בביצוע נתנאלה. עוד משירי הילדים שלו: "מי אוהב את השבת?", "ילדים טובים, ילדים רעים", "מי ראה את באני?", "שלום היא מילה שימושית" ועוד.
מנור כתב גם מספר להיטים ללהקות צה"ל, בהם "בוא איתי אל הגליל" ו"גשם אחרון" ללחניו של יאיר רוזנבלום, ו"רק בישראל" ללחנה של נורית הירש. על רון ארד כתב את השירים "כשתבוא" ו"לא מפקירים חבר".
בין הפרויקטים המוזיקליים שמנור תרגם היו: שירים מברזיל לאלבום "ארץ טרופית יפה", שירים דרום אמריקאיים ללהקת הפרברים, שירים מסרטים אמריקאיים ישנים להרכב הטוב הרע והנערה, שירים צועניים לאלבום "נשמה צוענית" של ירדנה ארזי ושירים ערביים לאלבומה "דמיון מזרחי", ושירים צרפתיים לאלבומה של קורין אלאל "שפת אמי".
מנור תרגם מחזות רבים בהם "אילוף הסוררת", "הלילה השנים-עשר" ו"רומיאו ויוליה" של ויליאם שייקספיר, "מנהל הבית" של הרולד פינטר, "הקמצן", "טרטיף" ו"בית ספר לנשים" של מולייר, "חתולה על גג פח לוהט" של טנסי ויליאמס, ועוד. הייתה לו גם חיבה למחזות זמר, והוא תרגם את "שיער", "שיקגו", "קברט", "סוויני טוד", "אחים בדם", "סיפור הפרברים", "עלובי החיים" ו"אופרה בגרוש".
מנור, כאמור, היה גם שדרן, והגיש תוכניות רדיו בקול ישראל וברשת 88FM, כמו גם תוכניות בטלוויזיה בנושאי קולנוע ומוזיקה, ביניהן התוכנית השבועית "עד פופ". הוא היה גם מנחה מבוקש למופעים שעסקו במוזיקה.
בשנת 1995 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חייו בפזמונאות, ובשנת היובל לישראל, 1998, זכה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי. בחודש מרץ 2005 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. תואר זה הוענק לו על תרומתו הגדולה לתרבות העברית. המנון שנת היובל של האוניברסיטה, "אני שייך", הוא שירו האחרון של מנור.[1]
מנור שהיה מעשן כבד, חלה בסרטן הריאות, ממנו החלים זמן קצר לפני מותו. אהוד מנור נפטר ב-12 באפריל 2005 מדום לב. בהלוויתו שנערכה בבנימינה השתתפו אישי ציבור, יוצרים ומבצעים רבים, והושרו בה שיריו "אין לי ארץ אחרת" (גלי עטרי), "מישהו" (מתי כספי) ו"ימי בנימינה" (חנן יובל). לאחר מותו הוחלט במשרד החינוך להכניס את שיריו לתוכנית הלימודים של בתי הספר.[2]
מנור הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים.
ב-13 ביולי 2005, הוסב שמו של אולפן רשת ג' בתל אביב, ל"אולפן אהוד מנור".
תרומתו של אהוד מנור לזמר העברי הייתה רבה ביותר. הוא נחשב במשך שנים רבות כפזמונאי הפורה ביותר במדינת ישראל. מנור כתב שירים מכל הסוגים, משירים קלילים והומוריסטים בעיקר לתחרויות זמר (כמו האירוויזיון) על נושאים שנחשבו כ"לא רציניים", ועד שירים מורכבים, שנגעו ברבדים הרגישים ביותר בנפש האדם ובחייו האישיים שלו, בהם שירים על נפילת אחיו, על ימי ילדותו, על אהבה (כמו "ברית עולם" ו"כלים שלובים") ועל גידול ילדיו (כמו "ילדותי השנייה").
מנור היה מהיוצרים המוזיקליים שהחלו מתחילת שנות השבעים לבטא את עצמם בגוף ראשון, דבר שהיווה ניגוד לשירי המולדת שהושרו עד אז, אשר מוקד ההתייחסות בהם היה על החברה בכללותה. לכך התייחסה גם ועדת פרס ישראל בנימוקי הזכייה שלו לפרס:
בני ברמן (1938 - 8 באפריל 2002) זמר ויוצר שירי עם ישראליים מהבולטים בזמרים בשנות ה-50.
בנעוריו, למד בית הספר הימי במכמורת, משם נולד הקשר שלו לשירי ים. את הקריירה האומנותית שלו החל בצה"ל כחבר במספר להקות צבאיות, החל בצוות הווי הנח"ל, אחר כך כנגן אקורדיון בלהקת פיקוד צפון, ולקראת סוף השירות הצבאי בשנת 1958, כחבר צוות הווי פיקוד דרום.
שיריו עסקו בעיקר בים ובבני אדם. הוא הלחין את מנגינות השיר בעצמו ולרוב שיריו אף כתב את המלים. ליווה את עצמו בגיטרה. בהמשך ערך מסעות בים ביאכטה שלו, והם שנתנו לו השראה לשיריו. כאשר חזר ממסעותיו בים, בשנת 1988, המשיך בהקלטות, אך אלבומיו לא זכו להצלחה מסחרית. הוא המשיך להופיע במועדוני זמר, ובמקביל החל לעסוק כצלם עיתונות.
בשנותיו האחרונות חלה בסרטן, נתן פומבי לעובדה זו במספר ראיונות לעיתונות ונפטר בשנת 2002.
ברכה צפירה, נולדה בירושלים בשנת 1910 להורים שבאו מהעיר צנעא בתימן. אביה היה הרב צפירה, ממנו התייתמה כתינוקת ומגיל שלוש הייתה כבר יתומה גם מאם. תקופת זמן הייתה אצל דודה ואחר כך נשלחה לבית יתומים בשכונת ימין משה בירושלים ומשם נדדה ממשפחה אומנת אחת לשנייה.
המשפחות האומנות של צפירה היו מעדות וחברות שונות בירושלים. כך קלטה צפירה כבר בילדותה לחנים ושירים של מגוון העדות והייתה מעין אוסף מהלך של שירי עדות ישראל.[1]
בנערותה עברה לכפר הנוער מאיר שפיה ובגיל 16 הצטרפה כזמרת לתיאטרון הארץ ישראלי (התא"י). בתיאטרון פגשה באמרגן משה ואלין שהפך לאמרגנה ואירגן עבורה קונצרטים. לאחר מכן הופיעה כזמרת בתיאטרון הסאטירי הקומקום שהוקם על ידי אביגדור המאירי. המאירי התרשם מזמרתה וביוזמתו יצאה לברלין ללמוד מוזיקה.
בברלין, בסוף שנות העשרים, למדה צפירה בבית הספר של מקס ריינהרדט והכירה את המלחין נחום נרדי. נרדי הלחין עבורה שירים רבים תוך כדי כך שברכה צפירה חושפת אותו לעולם הצלילים והגוונים של שירי העם והליטורגיה של העדות השונות. במשך עשור הופיעו שניהם בקונצרטים משותפים באירופה, ארצות הברית ואף בארץ ישראל ובמצרים, כך שצפירה קנתה לה מעמד של כוכבת על. עם חלוף הזמן נישאה צפירה לנחום נרדי, והתגרשה ממנו לאחר שמונה שנים.[2]
בשנות ה-40 שיתפה צפירה פעולה גם עם מלחינים שעלו לארץ מאירופה, ביניהם פאול בן חיים, עדן פרטוש ומרק לברי. היא גרמה להם להיות מודעים לסגנון המזרחי ובכך תרמה ליצירת סגנון מוזיקלי ישראלי חדש והבאתו לאולם הקונצרטים. הסגנון המיוחד של שירתה וגווניה הכיל יסודות של מוזיקה תימנית, ספרדית וערבית. המבטא הגרוני וחיתוך הצליל הכללי של קולה הקנה לביצועיה מימד של "אותנטיות", "שורשיות" מקומית ו"חושניות" - בעיקר לאוזניים של מי שחונכו על מוזיקה אירופית. ביצועיה הקנו לשירים בעלי גוון אירופי מובהק ניחוח של מזרחיות[1].[3] [4]
הרבתה לשיר את שיריו של חיים נחמן ביאליק, להם הותאמו לחנים מזרחיים, בהם "בין נהר פרת לנהר חידקל", "שיר העבודה והמלאכה" ו"יש לי גן". עוד משיריה הידועים: "עלי גבעה", "שתו העדרים", ושירי הילדים "שנה טובה", "לביבות" (קמח מן השק), "מי יבנה בית". הופיעה בטקס הפתיחה של המכביה השנייה ב-1935. שירה "למדבר שאנו" היה השיר שפתח את השידורים העבריים של קול ירושלים - הרדיו המנדטורי בשנת 1936. אלו היו שידורי רדיו הסדירים הראשונים בארץ ישראל.
בשנת 1966 קיבלה ברכה צפירה את פרס אנגל על תרומה למחקר המוזיקלי בישראל. הזוכה השנייה בפרס באותה שנה הייתה התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
צפירה נישאה בשנית לכנר בן עמי זילבר.
בתה של ברכה צפירה מנישואיה לנחום נרדי היא זמרת האופרה נעמה נרדי, ובנה מנישואיה לבן עמי זילבר הוא אריאל זילבר, מלחין וזמר. ברכה צפירה נפטרה בשנת 1990. היא נקברה בית העלמין בקרית שאול בתל אביב.
אביגדור המאירי (16 בספטמבר 1890 – 3 באפריל 1970) היה סופר ומשורר עברי. ספריו מתארים את מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של קצין יהודי. שיריו עוסקים, בין היתר, בביקורת על החברה הארץ-ישראלית. מייסד התיאטרון הסאטירי העברי בארץ ישראל.
נולד בכפר או-דוידהאזה שליד העיר מונקאץ' (הונגריה– היום באוקראינה) כאביגדור פוירשטיין (אחיו הוא הסופר והמבקר אמיל פוירשטיין)[1]. גדל בבית סבו שם למד עברית. למד בישיבה ובבית מדרש לרבנים בבודפשט שבהונגריה. עוד בהיותו בהונגריה, התפרסם שירו הראשון "בן עתיד" שנדפס ב"המצפה" שבעריכת שמעון מנחם לזר. בשנים 1910-1912 שהה בברלין ופרסם את ספר שיריו הראשון. בשנת 1914 גויס לצבא האוסטרו-הונגרי והשתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בחזית האוסטרית-רוסית. ב-1916 נלקח בשבי הרוסי ועבר את שנות השבי בסיביר. שוחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917. הגיע לקייב ולאחר מכן לאודסה, שם הצטרף לחבורת הסופרים שסבבה את ביאליק. בשנת 1921 (תרפ"א) עלה לארץ ישראל בקבוצה של סופרים עבריים כחלק מהעלייה השלישית.
בשנת 1927 כתב חלק גדול מהחומר בתיאטרון הסאטירי העברי הראשון, "הקומקום" (אותו יסד באותה שנה יחד עם השחקן אליעזר דונת והמעצב פסח עיר-שי). לאחר סגירתו של התיאטרון ב-1928 יסד את ממשיך דרכו, תיאטרון "המטאטא". ב-1929 יצא ספרו "השגעון הגדול" המתאר את קורותיו כקצין במלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1936 זכה בפרס מטעם מוסד ביאליק על ספר שיריו - "ספר השירים". המאירי המשיך לפרסם עד סוף ימיו חומרים ספרותיים מכל הסוגים: סיפורת, שירה, מחזאות, תרגום ועריכת כתבי עת. בשנים 1948-1958 שימש כמסגנן הראשי של פרסומי הכנסת. ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות יפה.
במשך כל חייו עמד המאירי מול הממסדים הפוליטיים והספרותיים בארץ ונלחם בהם בכל הזדמנות. בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים החזיק המאירי בהשקפות פוליטיות שדמו לאלו של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות. מאוחר יותר חל מפנה בדיעותיו והוא עבר לשמאל הקיצוני ואפילו לשמאל האנטי ציוני.
יצירתו של המאירי היא מגוונת ביותר וכוללת: רומאנים, סיפורים קצרים, מחזות, מערכונים, מסות, פובליציסטיקה, זכרונות ורשמי מסע, מדרשי לשון, מדע פופולרי, פזמונים, ספרי ילדים, תרגום, עריכת כתבי עת ואפילו כתיבת תסריט. מול השפע העצום של החומר הכתוב, קיימים פערים גדולים באיכות עבודתו של המאירי. במיוחד בולט הדבר בתחום הסיפורת שבו הגיע לשיאו בתיאורי חוויותיו במלחמת העולם הראשונה ובשבי, אך הרומאנים שפרסם בשנים הבאות נפלו באיכותם ולא זכו לפרסום רב.
המאירי נחשב כשייך בשירתו לזרם האקספרסיוניסטי. שירתו של המאירי מתאפיינת בלהט נפשי סוער, שיריו מלאי פאתוס ועמוסים בניגודים עזים ובקיצוניות. שיריו מלאים בביקורת ומחאה על החיים והחברה בארץ ישראל אשר נכשלת בניסיונה לעצב חיים חדשים המושתתים על יופי, התלהבות ועקרונות נעלים. השירים כתובים לא פעם בסגנון תוכחה המקשר את עצמו לנביאים התנכיים.
ספריו של המאירי על קורותיו בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה הם התיאור הספרותי העברי הראשון של לוחם יהודי. אמנם גם אורי צבי גרינברג, שאול טשרניחובסקי ועוד סופרים ומשוררים עבריים לחמו בחפירות ב"מלחמה הגדולה", אך יצירתם אינה מושפעת מהאירועים הללו כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירתו של המאירי. ספריו אלו דומים בסגנונם ליצירות האחרות שהתפרסמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואשר מתאפיינות בנימה האנטי מלחמתית, ואפילו הפציפיסטית אשר שולטת בהן. אפשר למצוא נקודות דמיון רבות, למשל, בין "השגעון הגדול" של המאירי ובין במערב אין כל חדש של אריך מריה רמרק. אם כי, סגנונו של רמרק הוא מאופק ואירוני לעומת הפאתוס וההתלהבות של המאירי, כפי שהדבר ניכר גם בשמות הספרים. נקודה נוספת המבדילה את ספריו של המאירי מהספרות האנטי מלחמתית הזרה בין שתי מלחמות העולם, היא ההתייחסות ללוחם היהודי. סיפורי המלחמה שלו מדגישים את גבורת היהודים הנלחמים מלחמה לא להם, לעתים מול אחיהם הנמצאים בחפירות בצד האויב וזאת תוך כדי נאמנות למסורתם, גם עד כדי קידוש השם. המסגרת הסיפורית בספרים אלו אינה חזקה אך הסופר שואף למסור את רשמי הרגע בצורה העזה ביותר.
המאירי כתב את התסריט לסרט האנימציה הראשון בארץ "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" (1931), שהופק על ידי ברוך אגדתי וכן את התסריט לסרט המדבר העברי הראשון "זאת היא הארץ" (1935), גם הוא של אגדתי.
כמו כן, חיבר פזמונים שהושרו ביישוב ובהם הפזמונים "שני מכתבים" (..לבני הטוב בירושלים/ אביך מת, אמך חולה,/בא הביתה, בן חביב...) ו"חלוץ, בנה!" (הי, הי, הי נעלים/בלי סוליות נעלים.../הי, הי, הי מכנסים/בלי כיסים מכנסים...) שהולחנו על ידי יואל אנגל. בין הספרים שכתב מצוי גם ספר לילדים ונוער בשם "חכמת הבהמות", שיצא לאור בשנת 1933, אותו אייר אריה נבון. אחת הבהמות, בספר איגיון עברי ראשון זה לילדים, הוא האדם.
חיבר את מילות השיר "ירושלים" (עיבוד לעברית של השיר חצות של ברוך שפיר), הנודע בשם "מעל פסגת הר הצופים", וזה חלק מהשיר:
הבית השלישי בשיר מקונן על ריבוי העדות והסכסוכים בעם ישראל. בגרסה המולחנת הושמטו הבית השני והשלישי. בגרסה זו, שיר זה שימש (ועדיין משמש, בצד שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב) המנון לירושלים.
ידידיה אדמון (גורוכוב) (5 בדצמבר 1894 – 2 באפריל 1982) היה מלחין ישראלי חשוב, ממניחי היסודות של הזמר העברי בראשית המאה ה-20, תוך שילוב אלמנטים אירופיים וחסידיים לצד אלמנטים ערביים. חיבר שירים רבים, ובהם עשרות שירי חגים, שנקלטו בקרב היישוב.
נולד בשנת 1894 ברוסיה, עלה לארץ ישראל בשנת 1906. למד בבית המדרש למורים בהנהלת דוד ילין. שר במקהלה של אברהם צבי אידלסון. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו למצרים, שם התגייס לצבא הבריטי.
חזר לארץ בשנת 1919 והתחיל לעבוד בממשלת המנדט כמנהל חשבונות בכיר. בשנת 1923 נסע לארצות הברית בשאיפה לפתח קריירת שירה. על כך הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו:
בשנת 1926 חזר לארץ. אדמון חיבר את המוזיקה למחזה "אסתר המלכה" של קדיש יהודה סילמן, מתוכו השיר "שושנת יעקב צהלה ושמחה" שהפך לשיר עם ומושר עד היום, בעיקר בפורים.
ידידיה אדמון היה פעיל מאוד בנושא זכויות היוצרים ומעמדם, והיה ממנסחי התקנון הראשון של אקו"ם ובשנת 1946 אף נבחר ליו"ר אקו"ם, תפקיד בו כיהן עד שנת 1958.
בשנת 1974 זכה ידידיה אדמון (גורוכוב) בפרס ישראל על תרומתו לזמר ולתרבות בארץ ישראל. נקבר בבית עלמין הדרום- בבת ים.
על שמו נקרא רחוב בבאר שבע.
שדמתי, עץ הרימון, גמל גמלי, כך הולכים השותלים, שושנת יעקב, שמחה רבה, וחג שבועות תעשה לך, סלינו על כתפינו, איל בן קרניים, ומשה היכה על צור, אליעזר ורבקה.
שמואל (אלכסנדר[1]) כץ (18 באוגוסט 1926 – 26 במרץ 2010) היה צייר, מאייר וקריקטוריסט ישראלי. ציוריו ורישומיו של כץ מאופיינים בקו קליל ובהומור.
נולד בווינה בירת אוסטריה להורים ממוצא הונגרי. לאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית במרץ 1938, עבר עם משפחתו להונגריה. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה ב-1944, נלקח כץ למחנה ריכוז ביוגוסלביה, ברח לבודפשט והסתתר במרתפי הצירות השווייצית עד בואו של הצבא האדום. בתקופת המלחמה היה חבר בתנועת "הנוער הציוני", ולאחריה, בבודפשט, הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". ב-1945 החל ללמוד ארכיטקטורה בטכניון בודפשט. עלה לארץ ישראל במסגרת עלייה ב' ב-1946. תערוכתו הראשונה הייתה במחנה מעצר בקפריסין, לשם הועבר לאחר שאוניית המעפילים שבה עלה, "כנסת ישראל", נתפסה על ידי הבריטים.
ב-1947 עלה כץ בעקבות נתינת היתרי עלייה לגרעין "האחד במאי" של השומר הצעיר, שבו היה חבר. לאחר עלייתו הצטרף להכשרה בקיבוץ אילון, וב-8 באוקטובר 1948 ייסד עם חבריו לגרעין את קיבוץ געתון, בו היה חבר עד אחרית ימיו.
בין השנים 1953-1950 היה צייר בשבועון "משמר לילדים". בשנים 1954-1953 השתלם באקול נסיונל סופרייר דה בוזאר שם למד ליטוגרפיה, תחריט נחושת, פרסקו ומוזאיקה, וסייר בארצות מערב אירופה.
ב-1955 הצטרף למערכת העיתון "על המשמר" כצייר ועורך גרפי. ב-1958 ערך מסע לאפריקה המזרחית, שהשפיע רבות על גיבוש סגנונו האמנותי והטכני. ב-1962 הוציא יחד עם נתן שחם אלבום מצויר "מסע בארץ כוש". ב-1976 ערך ביקור באיראן, ובנובמבר בשנה שלאחר מכן הציג בטהראן תערוכת ציורים של אירן וירושלים. ב-1979 ביקר במצרים פעמיים עם משלחת ה"אוטונומיה" והתקבל לראיון אישי עם הנשיא אנואר סאדאת. ב-1983 ביקר בהונגריה כחבר משלחת "שלום עכשיו".
הוא אייר מאות ספרים ובמיוחד התפרסם כמאייר של ספרות ילדים. בין המפורסמים שבספרי הילדים אותם אייר ניתן לציין את "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג ואת הספרים הראשונים בסדרת חסמבה מאת יגאל מוסנזון. בין היתר זכה בפרס נורדאו לאמנות ב-1974, בפרס עיריית תל אביב על שם נחום גוטמן ב-1985 ובפרס "עיפרון הזהב" מטעם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון ב-2007.
ציוריו של כץ הוצגו בתערוכות רבות בישראל. בשנים האחרונות לחייו זכה למספר תערוכות משמעותיות, בהן "צייר בשדה הקרב" במוזיאון פתח-תקווה ב-2005, תערוכה מיני-רטרוספקטיבית ב"בית יגאל אלון" בגינוסר ב-2008, והתערוכה "זכרונות מצוירים" בגלריה "מרכז הקצה" בנהריה ב-2008.
כץ היה קריקטוריסט בעיתונים "על המשמר", "מעריב" ובעיתון השווייצרי "Nebelspalter".
בשנים האחרונות לחייו זכה לעדנה והכרה בחשיבות עבודותיו לעולם האמנות הישראלי, כפי שהדבר התבטא במספר תערוכות היחיד שהציג. נפטר בגיל 83 כתוצאה מאירוע מוחי. הותיר אחריו שתי בנות. בתו, יעל, נשואה לדב חנין.
הטלוויזיה החינוכית הישראלית היא ערוץ הטלוויזיה הראשון שהחל לפעול בישראל. הערוץ נועד ללמד ילדים ונוער נושאים שונים ובשנים האחרונות פונה גם להעשרת מבוגרים.
הערוץ החל לשדר ב-24 במרץ 1966, תחת השם "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" והופנה לתלמידים מגן הילדים ועד לבית הספר התיכון, כשהוא מקנה חומר לימודי בתחומים כגון מתמטיקה ואנגלית, כמו גם בתחומי העשרה שונים. מנחי התכניות היו מורים שעברו הכשרה להנחיית משדרי טלוויזיה.
שורש הטלוויזיה החינוכית ברצון להפעיל טלוויזיה בישראל, תוך התגברות על ההתנגדות למדיום זה, שנחשב לשלילי ומזיק. התחנה הוקמה בידי קרן משפחת רוטשילד, וכעבור שנה הועברה לידי משרד החינוך והיא פועלת כיחידה במסגרת המשרד. במהלך השנים נוספו לתחנה זו גם תכניות אקטואליה, משדרי בידור וסדרות טלוויזיה שגרתיות. הטלוויזיה החינוכית מפעילה גם את שירות הטלטקסט בישראל.
בשנות השמונים השתנתה מגמת התכניות לבידור, אקטואליה רכה וחינוך, ובשנים אלו שונה שמה, על פי החלטת שר החינוך יצחק נבון ל"טלוויזיה החינוכית". עם פתיחת מלחמת לבנון, שכונתה אז "מבצע שלום הגליל", החל הערוץ לשדר חדשות תחת התוכנית "שלום הגליל". לאחר המלחמה, התוכנית נותרה ושינתה את שמה ל"ערב חדש", אשר משודרת עד היום.
כעת מתקיימים שידורי הטלוויזיה החינוכית, בשעות המוקצבות לה, במסגרת הערוץ הראשון והערוץ השני. במסגרת שידורי חברות הכבלים והלוויין מוקדש אחד הערוצים, ערוץ 23, לטלוויזיה החינוכית. שידורים אלה מתקיימים מכוחם של שלושה חוקים נפרדים:
בהתאם לכך, שידורי הטלוויזיה החינוכית נתונים לפיקוחם של שלושה גורמים שונים: משרד החינוך, מועצת הרשות השנייה והמועצה לשידורי כבלים ולוויין.
ב-5 ביולי 2009 נפתח אתר האינטרנט המחודש של הטלוויזיה החינוכית המכיל חלק ניכר מהתכניות שבארכיון הערוץ. תכנים אלה זמינים לצפייה מקוונת בחינם. בנוסף לכך, הפקות שונות של החינוכית מכל הזמנים, כולל דקות השידור הראשונות שהן למעשה שידורי הטלוויזיה הראשונים בישראל זמינים ב-HOT V.O.D למנויי חברת הכבלים HOT.
ב-3 בנובמבר 2005, הפך ערוץ 23 לערוץ הבית של החינוכית.
בסוף שנת 2003 נשקלה הפסקת פעולתה של הטלוויזיה החינוכית, אך לבסוף הוחלט להסתפק בקיצוץ משמעותי בתקציבה. ביולי 2008 נשקלה שוב סגירת הטלוויזיה החינוכית על ידי משרד האוצר [1].
בשל לחץ מצד חברת הכבלים וחברת הלוויין, ערוץ 23 לא נכלל עד כה בחבילת הערוצים בשידורים הדיגיטליים הקרקעיים (עידן+), אך עתיד להיכלל בהם בעקבות הרחבת השידורים ל-18 ערוצים.
ב-20 בפברואר 2007, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולים בנושא "הטלוויזיה החינוכית הישראלית". את הסדרה עיצבה מירי ניסטור (סופר) ומופיעים בה דמויות ופרטים מהתוכניות "מה פתאום?!", "בלי סודות", "קרובים קרובים", "זהו זה", "פרפר נחמד", "בחדר של חני", "רגע עם דודלי", "בבית של פיסטוק", "ערב חדש" וכן לוגו "חינוכית 23". לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעו דמויות מתוכניות של הטלוויזיה החינוכית על-גבי בולים: בשנת 1999 הונפקה סדרה של שלושה בולים שיוחדה כולה לתוכנית הילדים פרפר נחמד, והוצגו בה כוכבי התוכנית.
אהוד מנור (13 ביולי 1941 - 12 באפריל 2005) היה פזמונאי, מתרגם ושדרן רדיו ישראלי.
שמואל יוסף עגנון (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), מוכר גם בשם המקוצר ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1966.
עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, שמו שניתן לו עם לידתו היה שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (או בכתיב היידי שהעדיף: טשאטשקעס). בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנה, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד לסוף ימיו.
הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו וספריו היו לראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימות חייו. ספריו של עגנון, הן אלו שיצאו בחייו והן אלו שפורסמו לאחר מותו, תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. ספריו של עגנון עוסקים בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון","תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה".
שמואל יוסף טשאטשקעס נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית,[1] שהייתה אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בי"ח באב תרמ"ז (1887). לימים הציג עגנון את תאריך לידתו כתשעה באב, וטען שנולד בתרמ"ח 1888,[2] תחילה כדי להתחמק משירות צבאי, לאחר מכן דבק בכך כנראה כדי ליצור סמליות סביב תאריך לידתו.
עגנון היה הבן הבכור של אסתר לבית פארב ושלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה בעל סמיכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. אחריו נולדו ארבעה ילדים נוספים להוריו: בן ושלוש בנות. בגיל 3 החל עגנון ללמוד בחדר, והמשיך בכך עד גיל 9, שבו החל ללמוד תלמוד בקבוצה. כעבור שנה וחצי הפסיק ללמוד בצורה זו, ואת המשך השכלתו הוא קיבל מאביו (עליו סיפר עגנון: "ממנו קבלתי את רוב צורתי המועטת והוא השרה עלי גם רוח השירה")[3]. כשהיה בן שמונה החל עגנון לכתוב בעברית וביידיש, ובנעוריו הרבה לקרוא את יצירות סופרי דור ההשכלה ויצירות קלאסיות, ובהן יצירותיהם של גתה, שילר ושייקספיר, וכן יצירות של סופרים סקנדינביים: קנוט המסון, בירנסטירנה בירנסון וינס פטר יעקובסן.
בשנת 1903, בהיותו בן 15, פרסם את יצירתו הראשונה - פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, שעתיד להעסיקו גם בחייו הבוגרים. בל"ג בעומר ה'תרס"ד, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", בשבועון העברי "המצפה", שיצא לאור בקרקוב. בשנים שלאחר מכן המשיך לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.
על שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", כתב:
עגנון הצעיר המשיך לפרסם מיצירותיו (שירים, סיפורים קצרים, רשימות ועוד), בעברית וביידיש, בעיתונים ובכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.
בשנת 1906 ובתחילת 1907 שימש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת השבועון ביידיש "דער יודישע וועקער" (בתרגום לעברית - "המעורר היהודי"), שיצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בין השנים 1905 ל-1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, בשבועון זה. בפברואר 1907 עבר עגנון ללבוב, לאחר שהוזמן על ידי גרשום באדר לשמש כעוזר לעורך בעיתון "העת" שיסד. כעבור כחודש וחצי נסגר העיתון עקב קשיים כלכליים.
בשנת 1908 החליט עגנון לעלות לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל עבר בלבוב, ושם הפגיש אותו אליעזר מאיר ליפשיץ עם יוסף חיים ברנר. ליפשיץ צייד את עגנון במכתב המלצה לר' בנימין, וברנר ציידו במכתבים לאברהם רייזין ולאורי ניסן גנסין. לאחר מכן הגיע עגנון לווינה, שם הציע לו קרוב משפחתו, הפרופסור דוד צבי מילר, להישאר בווינה וללמוד באוניברסיטה, אך עגנון דבק בהחלטתו.
עגנון סיפר כי עלה לארץ ישראל בל"ג בעומר ה'תרס"ח (1908) אולם היה זה כנראה כשלושה שבועות מאוחר יותר, בתחילת יוני של אותה שנה.
ביפו נעזר עגנון בסופר ר' בנימין, וכעבור זמן מה עבר להתגורר בנווה צדק. הסופר ש. בן ציון, שנערך להוצאת כתב העת "העומר", מינה את עגנון למזכירו, המטפל בכל ענייני המנהלה של כתב העת, ועגנון עסק בכך במשך שלושה חודשים. בגיליון השלישי של "העומר", שיצא לאור באוקטובר 1908, התפרסם סיפורו של עגנון "עגונות" - יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ ישראל, בעידודו ובעריכתו של ש. בן ציון. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 - לשם משפחתו הרשמי. ביוזמת ר' בנימין שלח עגנון למרטין בובר תרגום לגרמנית של "עגונות", ובובר פרסמו בשנת 1910 בשבועון הציוני "די ולט". כשכינס עגנון את סיפוריו, היה "עגונות" הסיפור המוקדם ביותר שנכלל באוסף כל כתביו.
סיפורים נוספים של עגנון הופיעו בעיקר בעיתון "הפועל הצעיר", וכן בעיתון "השילוח" באודסה, בעיתון "הצפירה" בוורשה ובקבצים נוספים.
ב-29 במרץ 1909 הגיע המשורר חיים נחמן ביאליק לביקורו הראשון בארץ ישראל, שהחל ביפו. ש. בן ציון הפגיש את ביאליק עם עגנון, ובעקבות זאת הצטרף עגנון אל ביאליק לסיורו במושבות ארץ ישראל. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק.
מימין: דוד שמעוני, י"ח ברנר, א"ז רבינוביץ' וש"י עגנון (1910)
ב-12 במאי 1909 החל להתפרסם ב"הפועל הצעיר" הסיפור "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", שפורסם בחמישה המשכים.[4] בחודשים אוקטובר-נובמבר 1911 הופיע ב"הפועל הצעיר", בארבעה המשכים, הסיפור "תשרי" (שגרסה מאוחרת שלו נקראת "גבעת החול"). בקורות גיבורם של שני סיפורים אלה, חמדת, משתקפים יסודות ביוגרפיים של עגנון.
לאחר שנפסקה עבודתו אצל ש. בן ציון היה עגנון מזכיר "ועד חובבי ציון", ועבד בבית משפט השלום ובמשרד הארצישראלי.
ביפו נטש עגנון את אורח החיים הדתי, אך השתתף בשיעורים שנתן הרב קוק, רבה של יפו.
בסוף שנת 1911 כתב עגנון, בעבודה אינטנסיבית שנמשכה ארבעה ימים, את הנובלה "והיה העקוב למישור". ב-9 בינואר 1912 החלה הנובלה להתפרסם ב"הפועל הצעיר", והיא נדפסה בו בתשעה המשכים, עד לחודש מאי. לאחר מכן הוציא לאור ברנר את הנובלה בצורת ספר בן 64 עמודים.
נתן יונתן (23 בספטמבר 1923 - 12 במרץ 2004), היה משורר ישראלי. פרסם בחייו 9 קובצי שירה (לא כולל לקטים), 4 ספרי שירים, סיפורים לילדים ונוער וספר סיפורת אחד. עסק גם בתרגום שירה מיידיש לעברית. שיריו תורגמו לשפות רבות, ורבים מהם הולחנו והוקלטו על ידי מבצעים רבים. עם שירי הזמר הידועים שלו נמנים "הרדופים ליד החוף", "נאסף תשרי", "חופים הם לפעמים", "האיש ההוא", "החול יזכור", "דוגית", "כמו בלדה", "יש פרחים" ו"שיר אהבה ישן" ("אניטה וחואן").
נתן יונתן (קליין במקור) נולד בספטמבר 1923 בקייב, ברית המועצות (כיום בירת אוקראינה). בגיל שנתיים עלה לארץ ישראל עם הוריו, יונה ולאה (מאוחר יותר שינה את שם משפחתו ליונתן - צירוף שם אביו עם שמו). תחילה התגוררה המשפחה בקיבוץ גבעת השלושה, לאחר מכן בפתח תקווה, ובשנת 1935 נמנתה עם חלוצי המתיישבים במושב "בהדרגה" ששמו שונה לאחר מכן ל"מעש". כחניך בתנועת הנוער "השומר הצעיר" הצטרף ב-1945 לקיבוץ שריד, ובו התגורר 46 שנים, עד 1991.
נוף ילדותו ניכר היטב בשיריו, ומרכיבים שונים שלו מככבים ביצירתו. כך, לדוגמה, מוצאים התייחסות למבצר אנטיפטרוס ולמקורות הירקון בשירו "פתיחה אפשרית לאפילוג" (1980):
לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם...
למד בבית הספר העממי פיק"א בפתח תקווה ולאחריו בתיכון מחוזי חקלאי גבעת השלושה. בשנת 1940, בהיותו בן 16, פרסם את שירו הראשון, "כשספינות הולכות הימה". השיר עסק בסוגיה הכאובה של ההעפלה והוקדש במיוחד למעפילים בספינה "אטלנטיק". השיר פורסם ב"על החומה", העיתון של "השומר הצעיר" בעריכת משה שמיר. בראיון עם חיים גורי בעיתון "על המשמר" בשנת 1980, סיפר על השיר:
ספר שיריו הראשון, "שבילי עפר", יצא לאור ב-1951, ועד מותו פרסם כשלושים ספרים, בהם 9 קובצי שירה (לא כולל לקטים), 4 ספרי שירים וסיפורים לילדים ונוער, קובץ סיפורים למבוגרים וכן מבחרי שירים שתרגם מיידיש משל איציק מאנגר, דורה טייטלבוים, פרץ מרקיש, לייב קויטקו, איציק פפר, דוד הופשטיין ואחרים. לאחר מותו ראו אור אנתולוגיה מכל שיריו (2004) אותה הספיק לערוך בעצמו, מהדורה דו-לשונית של שיריו המתורגמים לאנגלית (2005) וקובץ שירים מעיזבונו של יונתן (2007).
נתן יונתן רכש את השכלתו הגבוהה באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטת תל אביב, בה קיבל תואר מוסמך בספרות כללית. כמו כן השתלם באוניברסיטת אוקספורד. הוא לימד במכללת אורנים, במכללת לווינסקי, באוניברסיטת חיפה ובבתי ספר תיכוניים. כיהן במשך 27 שנים (1971-1997) כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים". בין התפקידים הציבוריים שמילא: חבר מליאת רשות השידור (1981-1984), יו"ר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל (1983-1984) ונשיא האגודה (1995-1999). בשנותיו האחרונות היה "משורר אורח" במערכת החינוך, ונפגש במסגרת זאת עם מאות תלמידים מכל רחבי ישראל, הנחה סדנאות לכתיבה יוצרת בבית אריאלה, בבית הסופר, ועוד. הרבה בהרצאות בנושאי הספרות העברית בקהילות יהודיות ובאוניברסיטאות ברחבי העולם ושימש כנציג הסופרים בכנסים ובמפגשים בינלאומיים רבים.
שיריו של יונתן תורגמו ללשונות שונות וראו אור באנגלית, ביידיש, בערבית, ברוסית, בספרדית, בפורטוגזית, בצרפתית, בגרמנית, בהולנדית, בבולגרית, בוייטנאמית ובסינית. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, ופרסים ע"ש הסופרים: ביאליק, למדן, זאב, פיכמן, ברנר, אלתרמן ועוד.
בתחילת שנות ה-40, בקן השומר הצעיר בפתח תקווה, הכיר את צפירה שה-לבן. ב-1945 עברו השניים לקיבוץ שריד וכעבור שנתיים נישאו. בראשית שנות ה-60 נשלחו בני הזוג לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית. בנם הבכור ליאור (נולד ב-1952), נפל במלחמת יום הכיפורים בהיותו מפקד מחלקת טנקים בצפון תעלת סואץ והוא בן 21. בנם השני, זיו, נולד ב-1961. בשנות השמונים עבר יונתן לחיות עם נילי כרמל, וגידל עמה את בתה מנישואים קודמים נטע (נולדה ב-1968) ואת נכדה תום (נולד ב-1988). נפילתו של בנו ליאור העמיקה ביונתן כאב שהכה בו עד יום מותו (עליו גם כתב שירים רבים, ראו בפרק על יצירתו).
נתן יונתן נפטר ב-12 במרץ 2004, לאחר מחלה. הוא נטמן בחלקת ההורים השכולים בבית הקברות בקריית שאול. ביום קבורתו יצא לאור הספר "שירים בכסות הערב", מבחר מכל שיריו, שהפך במהרה לרב-מכר.
ליד ביתו ביהוד, שם התגורר בשנותיו האחרונות, יש כיכר הנושאת את שמו. בכיכר ניטע עץ ערבה בוכיה המופיע בשירו "האיש ההוא" - "...היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות...". ב-1 בספטמבר 2010 נוסד בית ספר יסודי הקרוי על שמו בעיר מגוריו פתח תקוה
לאחר נתן אלתרמן וחיים נחמן ביאליק, נתן יונתן הוא המשורר המולחן ביותר בזמר העברי. קרוב למאתיים שירים שלו זכו ללחנים, חלקם לכמה לחנים שונים. כמה משיריו הפופולריים זכו אף לעשרות ביצועים של זמרים והרכבים שונים (על פי אקו"ם: "אניטה וחואן" זכה לכ-80 ביצועים, "חופים" - לכ-50).
מן הראוי לבצע הפרדה בין שתי חטיבות של שירים מולחנים של נתן יונתן:
המלחין הבולט ביותר בשיתוף הפעולה שלו עם נתן יונתן הוא חברו נחום היימן, שהלחין עשרות שירים שלו. בין הלחנים המוכרים של היימן למילות יונתן: "אניטה וחואן" (שנקרא במקור "רומנסה" או "שיר אהבה ישן"), "חופים הם לפעמים", "החול יזכור", "שירים עד כאן" ועוד.
גידי קורן הלחין אף הוא שירים רבים למילות יונתן, וביניהם: "כמו בלדה" ("אם זר קוצים כואב"), "אם העולם", "שני אלונים", "בסוף הדרך" ועוד. להקת "האחים והאחיות", שהקים קורן ב-1971, הוציאה אלבום משיריו של יונתן, קיימה שיתוף פעולה הדוק איתו לאורך השנים והקליטה שירים נוספים שלו במהלך שנות פעילותה. בשנת 2004 התאחדה הלהקה ובהופעותיה חלק נכבד הוקדש לשיריו.
שלמה ארצי הלחין כמה שירים של יונתן, לאחר שנפגשו בתחילת שנות ה-70 וארצי קיבל מיונתן ספר שירים שלו. בין השאר הלחין את "הרדופים ליד החוף", "זמר לבני", "האיש ההוא", "רק עלה" ועוד. שירו "האיש ההוא" הפך להמנון אחרי רצח יצחק רבין. יונתן כתב את השיר כבלדה אוטוביוגרפית על עצמו, על חייו ומותו, מעל שלושים שנה קודם לכן, והוא שויך לאורך השנים על ידי הציבור והתקשורת לדמויות מרכזיות שהלכו לעולמן, כגון יצחק שדה ויגאל אלון. לאחר רצח רבין, הקדיש אותו נתן לראש הממשלה המנוח, שהיה מכר קרוב שלו ובן דורו.
גם סשה ארגוב הלחין כמה משיריו של יונתן, ובהם "אל הנירים האפורים", "מילים", "שיר ארץ", "שיר אהבה" ועוד. נתן יונתן זכה, כאמור, לחיבתם של מלחינים רבים נוספים, בהם ידועים כמו צביקה פיק ("נאסף תשרי", שנכתב על ידי יונתן כשיר קינה אישי על פי שירו של שמואל הנגיד, שנפתח במילים "מת אב ומת אלול"), מוני אמריליו ("יש פרחים", "לכל אחד ירושלים"), יאיר רוזנבלום ("היה לנו הכל") אך גם צעירים כמו מיקה קרני ("כל קיץ") ורמי גורן ("צלילי קסטה רחוקים" המוכר כ"פלורידה").
בין הזמרים שהרבו לבצע משיריו: חוה אלברשטיין, חני ליבנה, רונית אופיר, יזהר כהן ושלמה ארצי.
פרופ' יגאל שוורץ אמר על שירי יונתן:
בניגוד לאהדת הקהל הרחב, המלחינים והזמרים ובמידה רבה גם התקשורת, לא זכה יונתן להכרת הממסד האקדמי והביקורת הספרותית. בכל הנוגע לאקדמיה, החוגים לספרות והמבקרים - שירתו לא קנתה לה מעמד גבוה במיוחד, לא נלמדה באוניברסיטאות ובבתי הספר ולא זכתה להתייחסות מיוחדת במדורי הספרות. בנוסף לכך, לדעת רבים היה ראוי יונתן לפרס ישראל אף כי לא זכה בו.
לאורך השנים תמיד הפרידו אותו גם ממשוררים בני דורו ואלה הקרובים אליו בתפיסותיהם ובשירתם. האקדמיה מעולם לא הכירה בו כממשיך דור אלתרמן-שלונסקי-גולדברג או כשייך לאסכולת זך-עמיחי-רביקוביץ' ואחרים, ובמידה רבה בצדק.
יונתן אכן לא יצר מהפכה בזירת השירה כשלונסקי, לא כתב כתיבה פוליטית כאלתרמן ולא מרד בדור הקודם לו כזך. כתיבתו הייתה מאז ומעולם מינורית, אף פעם לא ביקשה לזעזע, ואפשר שזו הייתה מכשלתו העיקרית. מן הצד השני, אפשר שדווקא בזכות עובדה זו התקבל באהבה כה רבה על ידי הציבור הרחב.
גם נסיבות שונות הקשורות למסלול היצירה שלו, שחלקן הן יד המקרה וחלקן נובעות מאופיו האישי - אפשר שיש להן חלק בעניין זה. כך, למשל, ניתן לומר ש"החמיץ" את המהפכה הפואטית של "חבורת לקראת" (או שאולי מלכתחילה אופיו לא זימן אותו לכך) ובעצם לקח לו זמן רב יותר מלבני דורו להתנתק מאסכולת הכתיבה השלונסקאית ולהתחיל לפתח את הקו הפואטי האישי שלו.
כך, בעוד ספרי השירים הראשונים של חבורת "לקראת": משה דור, דוד אבידן, משה בן-שאול, אריה סיון, יהודה עמיחי ונתן זך - שהחלו להנהיג סגנון חדש - פורסמו בשנת 1955 (חבורת "לקראת" התגבשה בשנים 1952-54) והמתקפה הידועה של זך על אלתרמן התרחשה ב-1960, הספר הראשון של יונתן שהחל לנטוש את הקו השלונסקאי היה "שירים לאורך החוף" ב-1962 שכלל עדיין ערבוביה של שירים "ישנים" מול "חדשים".
אולם לאוהבי שירתו של יונתן לא הייתה סיבה להצר על כך. יש הטוענים ש"פיגור" זה מנע ממנו את פרס ישראל המיוחל, אולם דווקא התפתחות איטית, לא מתוקשרת, נטולת מרפקים זו, היא שאפשרה את צמיחת הקו הייחודי והאישי שלו, שמתיישב עם אישיותו.
לבטים פואטיים אלה מצאו לעצמם ביטוי, כצפוי, גם בשירים עצמם. כך, במעין תגובה-עצמית לשיר "החורף חורש את הים" מספרו הראשון ("שבילי עפר", 1951), פרסם יונתן בספרו "שירים לאורך החוף" מ-62 את השיר "שוב החורף חורש את הים". השיר הראשון כתוב בנוסח שלונסקאי מובהק, הן מבחינה צורנית - חמישה בתים מרובעים (שניים מהם בפיצול שורות) עם הקסמטר אנפסטי וחריזה מסורגת, חרוזים מודרניסטיים עשירים (כגון: לשמיים/חכמה היא) והן מבחינה תוכנית: שיר מז'ורי המתייחס לגיבורי המיתולוגיה היוונית ולחולשה האנושית, וכולל משפטים קודרים בנוסח "כמו אחרית הימים, וכאז, משחירות אוניות על המים" שאינם אופייניים ליונתן המאוחר. בתשובה לשיר זה, כאמור, כותב יונתן את "שוב החורף חורש את הים", שיר מאוד שונה, הן פורמלית הן תמטית, העוסק בעצם במהפכה השירית שיונתן מרגיש כמו נקלע אליה בלית ברירה:
לֹא שָׁכַחְנוּ כָּל מָה שֶׁהָיָה אַךְ נַתְחִיל מֵחָדָשׁ לְשׁוֹרֵר. אִם נוּכַל כַּמּוּבָן אִם נוּכַל בֵּינְתַיִם דְּבַר-מָה פֹּה עָבַר וְשָׁרִים כָּאן בְּאֹפֶן אַחֵר...
יש הטוענים כי גם לפופולריות הרבה לה זכו שירי הלחן של יונתן - תחילה המילים שחיבר ללחנים רוסיים ולאחר מכן שירי הספר שלו שהולחנו - יש חלק בסיווגו על ידי האקדמיה כ"פזמונאי" שלא ראוי ליחס של משורר. תרמה לכך גם פתיחותו האישית למלחינים ולהלחנה, והנכונות שלו אפילו לבצע שינויים מינוריים בשיריו על מנת שיוכלו להיות מולחנים. כך למשל נמצא חילופי גרסאות בשיר "חופים" בין גרסת הספר המקורית לבין גרסה המולחנת והמושרת בפי כל, אותה ערך יונתן תוך כדי עבודה עם חברו המלחין נחום היימן, על מנת לאפשר חיבור בין השיר המוכן לבין מנגינה מוכנה שהביא היימן:
מקור:
יֵשׁ בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁלָּנוּ נַחֲלֵי אַכְזָב; רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁעֲזָבוֹ הַנַּחַל וּשְׁכֵחוֹ וְהוּא נִשְׁאַר עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל אֲבָנִים וְחוֹל. גַּם הָאָדָם יָכוֹל שֶׁיִּשָּׁאֵר נָטוּשׁ וּבְלִי כּוֹחוֹת כְּמוֹ הַחוֹף.
מולחן:
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וָאֶבֶן. וְהָאָדָם, וְהָאָדָם הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר נָטוּשׁ וּבְלִי כּוֹחוֹת מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.
לא ברור מדוע לא זכה יונתן לאותה הפרדה לגיטימית בין פזמונים לבין שירים לה זכה למשל אלתרמן, שכתב כידוע מאות פזמונים במהלך הקריירה שלו (בעיקר לתיאטראות הסאטיריים השונים) ובכל זאת לא הוטל ספק בהיותו משורר לירי לכל דבר. במקרה של יונתן, מעריציו טוענים כי האקדמיה פסלה אותו באופן גורף, מבלי להתאמץ אפילו להכיר את שירתו המאוחרת, הקאנונית, השונה בתכלית משיריו המוקדמים, המולחנים. חלק מהמבקרים הבינו את טעותם רק לאחר מותו, והכו על חטא. מנחם בן התבטא ב"מעריב":
לאחר מותו של יונתן נוסדו שני פרסים ספרותיים על שמו. האחד, מוענק מטעם אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה. השני, מטעם מרכז ההדרכה לספריות בישראל ובשיתוף עמותה שהוקמה לשימור מורשתו של המשורר, הוענק לראשונה בשנת 2009 למשורר ליאור שטרנברג.
זכויות היוצרים על יצירתו של יונתן הופקדה בידי אלמנתו, נילי כרמל יונתן ובינה לבין גורמים שונים העוסקים ביצירתו התגלעו מחלוקות קשות. בין השאר משום שבספר שיצא אחרי מותו היא שינתה את מילותיהם של חלק מהשירים [3].
ג'קי (זכריה) מקייטן (7 באוגוסט 1955[1][2] [3] -6 במרץ 2012) היה זמר, פזמונאי ומלחין ישראלי.
מקייטן נולד וגדל בנתניה לשלום ומזל מקייטן, שעלו מתימן. בהיותו תינוק חלה בנגיף הפוליו שגרם תחילה לצליעה, וכעבור זמן בעקבות שבירת רגלו הוא התנייד באמצעות כיסא גלגלים. נחשב "מלך מוזיקת החאפלה המזרחית הישנה". [4]
החל להופיע עוד בהיותו נער. בשנות ה-80 זכה לפרסום ארצי ככותב הלהיט "אלינור" שביצע זוהר ארגוב. כמו כן כתב את המילים לשיר יווני בשם "איפרכו" של הזמר היווני סטליוס קאזנצידיס. ערך מסע הופעות משותף עם חנה לסלאו, שכלל להיטים כמו "מריומה". הלהיט "המענטזת" פרץ לתודעה בעקבות כתבה של חיים גיל לתוכנית "מבט שני". למשך זמן קצר לאחר שחרורו של זוהר ארגוב מהכלא ב-1979, הוא עבד כנהגו של מקייטן, שהופיע בתקופה זו במועדונים ובאירועים משפחתיים. באחד האירועים בבאר שבע ביקש ארגוב לשיר ומקייטן הסכים; ארגוב שר באותה הופעה את השיר "ברצלונה".
בסוף שנות ה-80, חזר מקייטן בתשובה, ושב להקרא בשמו המקורי, זכריה. מאז, סרב להופיע בפני קהל המעורב בנשים וגברים ומיעט להופיע. הוא הוציא מספר קלטות, בעלות אופי דתי, כדוגמת "עיניים זוהרות" ו"בן פורת יוסף", אך אלו לא זכו לאותה ההצלחה לה זכו שיריו הראשונים. בינתיים, התגרש מקייטן פעמיים ומצבו הכלכלי הלך והתדרדר. בשנת 2005 נפטרה בתו היחידה, כשהיא בת 15[5].
מקייטן הפיק קליפ לתחרות "פרסומאי נולד" - "ג'קי מקייטן בשיר הדוריטוס"[6] וזכה בחצי הגמר. בשנתו האחרונה הקליט ג'קי מקייטן מספר שירים חדשים ביניהם "לא על הלחם" שכתב והלחין קובי אוז, והשיר "נשמה שלי" שכתב והלחין בעצמו.
מקייטן נפטר בבית החולים לניאדו, בגיל 56, כתוצאה מעישון חמור, ולא כתוצאה ממחלת כבד כפי שפורסם בתחילה בתקשורת. מניתוח לאחר המוות שבוצע במכון הפתולוגי באבו-כביר, נמצא כי ריאותיו של מקייטן סבלו מאי-ספיקה ריאתית (pulmonary insufficiency), כתוצאה מהעישון
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%A7%D7%99_%D7%9E%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%98%D7%9F.
יעקב אורלנד נולד בעיירה טטייב שבפאתי קייב בירת אוקראינה. כשהיה בן חמש ניצל מפוגרום שבו נרצחו לנגד עיניו שמונה מבני משפחתו על ידי פורעים. בגיל שבע עלה ארצה עם הוריו, והתיישב בכפר גלעדי. מאוחר יותר עברה המשפחה לירושלים, שם הצטרף לפלוגות הנוטרים, למד ב"תחכמוני", גר בשכונת הבוכרים והגן על העיר במלחמת העצמאות. סיים לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ונסע ללמוד תיאטרון בבריטניה.
כשחזר, התיישב בתל אביב, שם הכיר את אשתו בת-אל (עליה כתב את השיר "שיר אלייך"). התיידד עם משוררים מ"חבורת כסית" כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן. ב-1954 עבר לחיפה במסגרת פרויקט "מגורי אומנים".
אורלנד, שכתב את שירו הראשון בגיל 16, עסק בכתיבת שירה.
בימי היישוב ובשנות החמישים והשישים פרסם גם פזמונים שהפכו לפופולארים עד ימינו, ובהם "עץ הרימון", "שני שושנים", "היו לילות", "הטנדר נוסע", "זכריה בן עזרא", "אני נושא עמי", "שלכת" ("עמוק העצב בעיניים"), "שיר שמח" ("אם גם ראשנו שח") ועוד. פזמונים רבים פרי עטו הולחנו על ידי חברו הטוב, מרדכי זעירא. את הפזמונים כתב ללהקת הבריגדה "מעין זה", לתיאטרון "המטאטא" ולאירועים שונים. הזמרת שושנה דמארי ביצעה רבים משיריו.
בנוסף לחיבור שירים ופזמונים, נתן אורלנד ידו גם בתרגום: הוא תרגם יצירות ספרותיות רבות, ובהן של ויליאם שייקספיר ושל ג'ורג' ברנרד שו.
לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה".
בשנת 1994 זכה בפרס ישראל לזמר עברי. בנוסף, זכה בפרס אקו"ם, ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר" וכן בפרס טשרניחובסקי לתרגום.
בתו היא הפזמונאית שמרית אור, ובנו הוא הוטרינר רעואל אורלנד.
יעקב אורלנד נפטר ב-5 במרץ 2002 בחיפה, בגיל 88. על שמו נקרא רחוב בעיר.
אחרי צביקה פיק, שלמה ארצי ודני סנדרסון, מגיע גם תורם של שיריו של אהוד מנור ז"ל לעלות על הבמה במחזמר חדש: "גלי", המגולל את סיפורה של גלי הקטנה המתכוננת לכיתה א'. "אבא אהב לכתוב על ילדים ומנקודת מבטם, חבל שהוא לא כאן כדי לראות את זה", מתרגשת בתו של מנור המנוח, הדוקטור גלי מנור
הוילונות האדומים מוסטים, התאורה דולקת ולבמה עולה השחקנית לורן סביר, המגלמת את גלי הקטנה אשר מתכוננת ליום הראשון בכיתה א'. "הדבר המרגש ביותר הוא שיש ילדים שעבורם זו הפעם הראשונה שהם שומעים את שיריו של אהוד מנור - ואני זו שזוכה להכיר להם אותם", אומרת סביר, "כשאני, שחקנית ולא זמרת מפורסמת, עומדת על הבמה ושרה את השירים האלה - זה שווה הכל". עלילת המחזמר "גלי" מלווה את מסעה של גלי לקראת כיתה א' עם מיטב מלהיטיו של מנור ובהם "הנה הנה", "עניין של זמן" ו-"בשנה באה". דוקטור גלי מנור, בתו של אהוד, התרגשה לראות את המחווה של תיאטרון אורנה פורת לפועלו של אביה, שהיעדרו צרם אף יותר לנוכח הילדים הרבים שבאו להצגה. "אבא מאוד אהב ילדים, לכתוב עליהם ומנקודת מבטם", סיפרה, "אני חושבת שהשיר 'ילדותי השניה' אומר הכל. חבל שהוא לא פה לראות את זה, הוא היה מאוד נהנה". הילדים עצמם נהנו בהצגה ובעיקר משלל הדמויות הצבעוניות על הבמה. "היה לי כיף עם החילזון המצחיק", סיפרה ילדה אחת, וילד אחר ציין כי "למדנו עליו בבית-הספר, שהוא כתב שירים יפים. שמעתי שירים שלו בגן כמו 'שלום כיתה א'' ו-'אבניבי'". בסיום ההצגה חזרו כל הילדים לביתם וזמזמו את שיריו כל הדרך את שירי מנור - שכנראה ילוו אותם, כמו את שאר המדינה, עוד שנים רבות.
המחזמר יעלה בפורים, במסגרת פסטיבל הצגות הילדים של תיאטרון אורנה פורת במרכז סוזן דלל בתל-אביב
http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=100519
שלום הכהן (ב' בטבת ה'תקל"ב, 23 בדצמבר 1771 – י"ד באדר ה'תר"ה, 21 בפברואר 1845) היה משורר עברי, איש תנועת ההשכלה; עורך "המאסף החדש", מייסד ועורך "ביכורי העתים", מחבר "עמל ותרצה", "ניר דוד" ו"קורא הדורות".
שלום בן יעקב הכהן נולד ב-23 בדצמבר 1771 בעיירה מיינדזיז'ץ פודלסקי שבפולין. בשנת 1789 בא לברלין, ושם התחבר עם אנשי תנועת ההשכלה שבעיר, ובעיקר נעשה תלמידו וידידו של המשורר ר' נפתלי הרץ וייזל (רנה"ו), ולימים אף נחשב כיורשו בתחום השירה העברית. בברלין פרסם בתקנ"ט (1799) את ספרו הראשון, "משלי אגור". הוא התפרנס כמורה בבית הספר של המשכילים, "חינוך נערים", וכן כמורה פרטי לילדי יהודי ברלין העשירים. בברלין ראה לנגד עיניו את שקיעתה של תנועת ההשכלה בעיר ואת גל המרת הדת אצל היהודים. סגירתו של ירחון המשכילים "המאסף" ב-1797 הטרידה אותו מאוד, והוא פנה ב-1800 למייסד "המאסף", יצחק אייכל, בהצעה לחדש את הופעת הירחון; ואולם אייכל ענה לו בדברי ייאוש, כי זמנה של תנועת ההשכלה ושל תהילתה של השפה העברית עבר ואין עוד כל סיכוי להתחדשות.
ב-1800 הוציא לאור בבית הדפוס של וולף היידנהיים בעיירה רדלהיים קובץ שירים בשם "מטעי קדם על אדמת צפון", ובו שלוש יצירות מקראיות: שיר על אברהם באור כשדים, מזמורים על דוד המלך, ובעיקר "מעשה נבות היזרעאלי" – מחזה בשתי מערכות שבו משולבים רעיונות של רומנטיקה ושל צדק חברתי. ב-1808 החל לפעול כדי לחדש בכל זאת את "המאסף", ואכן הצליח להוציא אותו לאור במשך שלוש שנים: ב-1809 בברלין, ב-1810 באלטונה וב-1811 בדסאו. הוא שינה במקצת את אופיו של הירחון, והוסיף בו עוד שירים ויצירות מתורגמות מן הספרות האירופית. ב-1812 הוציא לאור ברדלהיים את "עמל ותרצה" – מחזה המחקה את "לישרים תהילה" של רמח"ל. המחזה – דרמה העוסקת ברעיונות של צדק חברתי – נדפס בכמה מהדורות נוספות והשפיע על כמה ממשוררי ההשכלה ובהם אברהם בר גוטלובר ואד"ם הכהן.
ב-1813 עבר שלום הכהן מגרמניה לאמסטרדם, וב-1815 עבר ללונדון. בלונדון ניסה להקים בית ספר, אך הדבר לא עלה בידו, והוא עבר להמבורג, שם נשא אישה. בהמבורג היה עד למאבק סביב פעולותיהם של ראשוני אנשי היהדות הרפורמית לתיקונים בדת, בעיקר באירוע שכונה פולמוס ההיכל. הוא עצמו נטה תחילה לתיקונים מסויגים ביהדות, אולם בעקבות האירועים שינה את דעתו והחל מתנגד בחריפות לרפורמים. הוא תירגם לגרמנית כמה מן המאמרים שכתבו הרבנים שהתנגדו לרפורמה, וכן תירגם לגרמנית את סדר העבודה (עם מבוא על תולדות התפילה בישראל) וכמה פיוטי סליחות.
ב-1820, כשכבר התפרסם כמשורר, הוזמן לעבוד כמגיה וכעורך בבית הדפוס של אנטון שמיד בווינה, והחליף בתפקיד זה את שלמה לויזון. הוא שהה בווינה עד 1836, ובתקופה זו הוציא את ספרו "כתב יושר" – אֶגְרוֹן עם דוגמאות למכתבים בעברית, ואת הפואמה הגדולה שלו, "ניר דוד", על חיי דוד המלך, שחיקתה את "שירי תפארת" של וייזל ונחשבה באותה תקופה יצירת מופת של השירה העברית. עיקר פעילותו בשנים אלה הייתה הוצאתו לאור של שנתון שנועד להמשיך את דרכו של "המאסף": "ביכורי העתים". הוא ייסד את כתב העת, בתחילה כנספח ללוח שנה עברי, וערך אותו בשלוש שנותיו הראשונות, 1821–1823.
ב-1836 חזר להמבורג, ושם ישב, למעט נסיעות קצרות לערים אחרות, עד מותו ב-1845. ב-1838 הוציא לאור את החלק הראשון של "קורא הדורות", חיבורו על תולדות עם ישראל מימי בית שני ואילך. את שאר חלקי החיבור הותיר בכתב יד, וקטעים מהם התפרסמו לאחר מותו בכתבי עת שונים. "קורא הדורות" מבוסס על חיבוריו ההיסטוריים של יצחק מרדכי יוסט, אולם הוא כתוב בגישה ביקורתית פחות ובלשון קלה וברורה יותר, ולכן היה פופולרי אצל המשכילים. ב-1841 חגגו בהמבורג מלאת לו שבעים שנה, ואז נאם נאום בגרמנית על כמה פרקי מקרא, והנאום פורסם כספר בפני עצמו. שלום הכהן הלך לעולמו ב-21 בפברואר 1845 בהמבורג.
לאחר תקופת ההשכלה ירדה ההערכה לאיכות שירתו של הכהן, והמבקרים נוטים לראות בשירתו חיקוי חסר-מקוריות למשוררים שקדמוהו, בעיקר רמח"ל ורנה"ו. עם זאת מייחסים חשיבות היסטורית לדמותו של שלום הכהן, הן בתור חוליה בשרשרת משוררי ההשכלה, בין וייזל למאיר הלוי לטריס, והן כבעל תפקיד חשוב ביציאתה של תנועת ההשכלה מברלין ומעברהּ לאוסטריה ולגליציה, תפקיד שאותו מילא בעיקר על ידי ייסודו ועריכתו של כתב העת "ביכורי העתים".
ורדינה שלונסקי (22 בינואר 1905 - 20 בפברואר 1990) הייתה מלחינה, פסנתרנית ומורה לפסנתר ישראלית.
שלונסקי נולדה בקרמנצ'וג שליד פולטאבה, אוקראינה. התרבות והאמנות תפסו מקום חשוב במשפחתה - אביה היה כנר חובב, אמה הייתה חובבת שירה ואחיה היה המשורר אברהם שלונסקי. היא עצמה החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש, וכאשר הגיעה לבגרות המשיכה בלימודי הנגינה אצל אגון פטרי וארתור שנאבל. שנאבל התפעל מכשרונה כפסנתרנית, אך עודד אותה גם לעסוק בקומפוזיציה. השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים. אברהם שלונסקי כתב מילים לשיר, שהולחן תחילה ללא טקסט. מחזור השירים, שכלל שיר זה ועוד חמישה משירי אברהם שלונסקי הופיע בדפוס בשנת 1933 בשם "תמונות ארץ-ישראליות". ורדינה שלונסקי המשיכה להלחין והשתלמה בקומפוזיציה אצל נדיה בולאנז'ה, מקס דויטש ולבסוף, גם אצל אדגר וארז.
אחרי שמשפחתה עלתה ארצה בשנת 1923, הגיעה ורדינה, שלא עלתה עמם, לביקורים בארץ בין השנים 1929 ל-1944, כאשר באה והשתקעה בארץ ישראל וקבעה בה את ביתה.
שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים, ביניהם גיום אפולינר, שלום שבזי, ש. שלום, אברהם שלונסקי ונלי זק"ש. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד. הקנטטה "הודיה", למקהלה מעורבת ותזמורת (1946) בוצעה לראשונה בפסטיבל ישראל 1966. היא נכתבה למילים של אברהם שלונסקי. הקנטטה טונאלית אך יש בה מודולציות מפתיעות.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
ביצירה סריאלית לתזמורת קאמרית, "אאופוניה" ("נועם מצלול") משנת 1967 ורדינה שלונסקי מנצלת כל טכניקה אפשרית בנגינה בכלי קשת. בשנת 1979 עיבדה והרחיבה יצירה זו, שהייתה הראשונה שלה בשיטת השורה, בהרכב המקורי.
ביצירותיה הבאות גילתה המלחינה העדפה ברורה להרכבים קאמריים שונים, הכוללים לעתים גם נבל וכלי הקשה. היא חיברה יצירות רבות לפסנתר, שהיה כלי הנגינה שלה עצמה, ברמות קושי שונות.
ורדינה שלונסקי נפטרה בשנת 1990 בתל אביב, בגיל 85.
אפרים קישון נולד בבודפשט, בירת הונגריה ב-23 באוגוסט 1924 בשם פֶרֶנץ הופמן (Hoffmann Ferenc). כאשר הפך לסופר הונגרי, שינה את שם משפחתו לקישהונט (Kishont). בנעוריו לא ידע עברית או יידיש. אביו עבד כמנהל בנק ואמו הייתה מזכירה. לקישון אחות אחת שאף היא הייתה סופרת.
כשרון הכתיבה שלו ניכר כבר בנעוריו. בשנת 1940 זכה בפרס הראשון בתחרות כתיבת נובלה לתלמידי תיכון. בגלל חוקי הגזע, לא הורשה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה ולכן החל בשנת 1942 בלימודי צורפות.
בשנת 1944 נכלא במחנה ריכוז בהונגריה. נמלט במהלך העברתו למחנה ההשמדה סוביבור בפולין (בתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה" סיפר כי הוא חב את חייו לאדם שלימד אותו כיצד לזייף חותמות רשמיות, באופן גרפי, באמצעות עט רגיל). כאשר שב לבודפשט גילה כי הוריו ואחותו שרדו, אך בני משפחה רבים אחרים נרצחו בתאי הגזים באושוויץ.
בשנת 1948 השלים את לימודיו בפיסול מתכת ובתולדות האמנות והחל מפרסם מאמרים הומוריסטיים בשם פרנץ קישהונט (השם הנפוץ הונט בתוספת הקטנה [קיש = קטן]). במאי 1949 יצא עם רעייתו הראשונה, חוה קלאמר, מהונגריה ועלה לישראל. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים," וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו.
קישון התגורר תחילה במעברת "שער העלייה" ("שרליה") שליד חיפה, ממנה עבר לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר, ואת זמנו הפנוי ניצל ללימוד עברית בעזרת שכנו לצריף יוסף ביליצר. כבר בתקופה זו כתב מספר רשימות הומוריסטיות בהונגרית לעיתון "אוי קלט". משם עבר לשיכון עממי, כשהוא רוכב על אופנוע, אותו כינה באהבה "הדוקטור" (על–שם הפושע הנאצי ד"ר ארנסט קלטנברונר, שכן האופנוע היה שחור "כנאצי טרום-שילומי"). הוא למד עברית באולפן "עציון" בירושלים, ועד מהרה השתלט על השפה והחל מחדש בה חידושים. רק המבטא ההונגרי הכבד שלו ליווה אותו לאורך ימיו.
את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר" ומאוחר יותר אף בעיתון האם - דבר בו פרסם סאטירה בשם "תעלת בלאומילך" (דבר היה העיתון היומי של ההסתדרות הכללית, והיה רב השפעה באותה תקופה). באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בישראל, "העולה היורד לחיינו", שנכתב בהונגרית ותורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי. שמו של הספר שיקף את תוכנו, שעסק בעיקר בחוויות חייהם של עולים חדשים. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא" בעיתון "מעריב". קישון התמיד בכתיבת המדור כשלושים שנה, כאשר בעשרים השנים הראשונות פרסם טור כמעט מדי יום.
בתוך שנים ספורות הפך קישון להומוריסטן והסאטיריקן הבולט ביותר בישראל. מחזהו הראשון "שמו הולך לפניו" הועלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 1953 ואחריו הוסיף קישון וכתב מספר מחזות מצליחים כמו, "שחור על גבי לבן" (1956) על גזענות, "הכתובה" (1959) על חיי זוגיות ונישואין, "אף מילה למורגנשטרן" (1960) על נפלאות הפקידות הישראלית, "הוא והיא" (1961), ערב מערכונים עם אריק לביא ושושיק שני, "תוציא את השטקר, המים רותחים" (1968) על אמנות מודרנית ועולם ביקורת האמנות, ו"הו, הו יוליה", מחזה שנון המנסה לנחש מה היה גורלם של רומיאו ויוליה לולא התאבדו. נוסף על כך, כתב שורה ארוכה של מערכונים שהוצגו על ידי להקת הנח"ל ובצל ירוק. בשנים אלו קנה לעצמו גם הצלחה ראשונה בחו"ל, כאשר ה"ניו יורק טיימס" האמריקני בחר בספרו "הביטי לאחור, גברת לוט" לספר החודש בשנת 1959.
קישון הרחיב את פעילותו בתחילת שנות השישים לתחום הקולנוע. כמו השפה העברית שלמד במהירות לשלוט בה ולחדש חידושים, גם כאן, ללא רקע או השתלמות מיוחדת, הוא רכש שליטה ופתח בקריירה כבמאי סרטים עם:
בשנות השישים, עת עמד קישון בשיא הצלחתו האמנותית והיצירתית, הופקו מחזות שלו גם בברודוויי ("רחמו על גלית") בעקבות ספריו "אוי למנצחים" ו"סליחה שניצחנו" שנוצרו במהלך מלחמת ששת הימים ואחריה גם. בגרמניה, לא במעט בזכות תרגומיו המעולים של הסופר פרידריך טורברג, זכה קישון להצלחה כבירה לאורך שנים רבות, גם בזכות ספריו וגם בזכות העלאתם של מחזות כמו "הו הו יוליה" שאריק לביא ושושיק שני הופיעו בהם (בכל התפקידים) ברחבי גרמניה משך שנים ארוכות.
בתקופה זו ניכרה ירידה חדה בתפוקה של קישון וברעב היצירתי שלו. כעדותו, הוא כתב על כל דבר שבעולם, פעמיים. בסוף שנות השבעים פרש קישון מכתיבת הטור שלו בעתון מעריב. בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו חילק את חייו בין תל אביב לעיירה אפנצל שבצפון שווייץ. באותן שנים, הרבה קישון לקבול על יחס מזלזל כלפיו מצד האליטות בישראל. דוגמה אותה הרבה לצטט הייתה ספרו של דוד אלכסנדר על סאטירה פוליטית בישראל שפורסם בשנות השמונים ולא הזכיר אפילו ברמז את קישון. לעומת זאת, קהל קוראים רחב ונאמן הפך שורה ארוכה של ספרים, שכולם התבססו על הומורסקות ותיקות שלו שנארזו בלקטים, לרבי מכר לאורך שנים ארוכות.
בשנת 1988 העלתה "הבימה" גרסת מחזמר של "סאלח שבתי" אותה ביים קישון. המחזמר, בכיכובו של זאב רווח זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל, ולביקורות קשות מצד המבקרים, עובדה שהעמיקה את מרירותו של קישון. עם זאת, החל מאמצע שנות התשעים התרחשה 'רהביליטציה' הדרגתית של קישון בישראל, שסימן פרסומו של ספר השיחות שלו עם ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ב-1993. סרטיו זכו להערכה ואהבה מחודשת והקרנות תכופות במועדי חג בטלוויזיה הישראלית. כמו כן, הופקה סדרת טלוויזיה בשם "ייסורי אפרים" שהתבססה על הומורסקות מתוך "ספר משפחתי" של קישון (לקט הומורסקות שהופיעו קודם בספרים שונים).
בשנת תשס"ב זכה קישון בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה ויום הולדתו ה-80 נחגג בישראל בשנת 2004 בשורה של טקסים. בשנת 2003 החלה הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות" בהוצאה מחדש של כל כתביו, תוך שהיא מוסיפה עליהם ספרים שטרם ראו אור בעברית. במסגרת זו יצאו לאור:
בין השאר כתב שלושה מערכונים לגשש החיוור: "אופסייד סטורי", "המוסך" (עם יוסי בנאי) ו"אוסף הבולים" (שגם מופיע בכמה מספריו).
אפרים קישון נחשב חבר במה שכונה בחיבה ה"מאפיה ההונגרית" בארץ, עמה נמנו גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסטים זאב ודוש.
לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, חוה קלאמר, התחתן בשנת 1959 עם אשתו השנייה, שרה ליפוביץ, ועמה התגורר בשכונת אפקה שבתל אביב. היא נפטרה בשנת 2002. בשנת 2003 התחתן בשלישית, עם ליזה ויטאסק. מאשתו הראשונה נולד בנו רפאל (רפי, נ. 1957), כיום וטרינר בתל אביב, ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר (1964) ורננה (1968). בני משפחתו הרבו להופיע ביצירתו.
קישון היה גם צורף של תכשיטים, צייר ושחקן ביליארד ופינג פונג[1]. על שמו עורך איספא - איגוד ישראלי לספורט ביליארד את אליפות ישראל בביליארד.כמו כן היה קישון שחקן שחמט מחונן ואף היה מעורב בפיתוח תוכנת מחשב למשחק השחמט.
אפרים קישון נפטר ב-29 בינואר 2005 בביתו שבשווייץ בגיל 80 בעקבות דום לב. גופתו הובאה לישראל והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה, וניכרת בתרומותיו לשפה העברית בהמצאת מטבעות לשון, לא פחות מאשר בתרומותיו כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, המומחזות והמוסרטות. סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה. גיבור הסרט מגלם מצד אחד דמות של עולה פרימיטיבי מארץ נחשלת של העולם השלישי, ומצד שני אדם ערמומי אשר יכול להשיג את שלו מהממסד האטום והמטומטם, במיוחד בתקופת מלחמת בחירות. בסרט, מצליף קישון גם בממסד הישראלי כפול הפנים, כמו למשל בסצנת החלפת השלטים ביערות, בכל פעם שבא תורם אחר. הסרט הוצג בהצלחה רבה בחו"ל.
גיבוריו של קישון: ארבינקא, שטוקס האינסטלטור, השחקן ירדן פודמניצקי, הבירוקרטים קונשטטר וד"ר בר-ביצוע, שולטהייס, ואחרים הפכו לחלק בלתי נפרד מן המציאות הישראלית.
קישון התעמת עם המבקר הנודע חיים גמזו, על רקע בקורותיו הנוקבות על מחזותיו. גמזו שהתפרסם כמבקר חריף ונוקב (על המחזה "סמי ימות בשש", כתב ביקורת קצרה ביותר - "לדידי יכול היה למות בחמש"), זכה להיות למושג ולפועל מידי קישון. "לגמוז"[1] משמעו להשמיד, להרוס או להרוג.
הביקורת של אפרים קישון כלפי הממסד הייתה חדה אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות. למשל: בביקורתו על איכות הממסד השולט הוא קבע כלל באחת הסאטירות שלו "הרי זה מכבר ידוע שכל שר בממשלה מקבל תיק בו אין לו כל מושג". חוש ההומור היה מופיע בעדינות, אפילו בפרט הבא: מקובל שלפני המצעד הצבאי ביום העצמאות ניגש מפקד המצעד לכבוד הנשיא ומבקש רשות לפתוח אותו. "ומה יהיה אם הנשיא יסרב לתת רשות כזאת?" שואל בנימה "מודאגת" קישון באחת ההומורסקות שלו.[2] הברקה מסוג שונה מופיעה בהומורסקה אחרת: "אני אייצר כובע מזכוכית - הכריז ארבינקא - יש לו יתרון גדול: אין צורך להרימו לאחר שנפל".[3]
הביקורת שמתח על הביורוקרטיה בישראל התבטאה לא רק בהומורסקות, מחזות וסרטים, אלא גם במשחק-הלוח שהגה "חבילה הגיעה", בו על מנת לקבל חבילה על השחקן לנוע במשעול מתפתל של בירוקרטיה כדי להשיג ממיטב תעודות ישראל.
למרות הביקורת הנוקבת של קישון כלפי הממסד והמדינה, ניכרה בכתיבתו האהבה הגדולה שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל. במבוא לספר "הכיפה הסרוגה, ועוד כמה סאטירות פרו ישראליות", הוא מתאר כל מיני מאפיינים שלה, ויש לשים לב לשורה התחתונה:
"זוהי ארץ בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם. זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה. זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה, זוהי הארץ שלי."
חלקו הראשון של הסיפור עוסק בבן-מלך שיצא לתור את העולם: "בֶּן אַחַד הַמְּלָכִים יָצָא בָאָרֶץ לְשׁוּטוֹ, / לְמַעַן אֱסֹף חָכְמָה וָדַעַת וּלְשִׂימָן אֶל-יַלְקוּטוֹ, / כְּדָת לְכָל-בְּנֵי-הַמְּלָכִים, / הַשְּלֵמִים וְהַטּוֹבִים וְהַמְבֹרָכִים". בתום שבעה שבועות למסעו חפץ בן-המלך לשוב אל ביתו, אך קיבל עצה לבקר באי שהוא: "הֵן אִי-פְלָאִים הָאִי וְאִיש לֹא-חֲקָרוֹ, / וְלֹא דָרְכָה רֶגֶל בֶּן-מֶלֶךְ עֲפָרוֹ, / וּמִי יוֹדֵעַ אֶת-הֶחָתוּם עוֹד בְּאוֹצָרוֹ". בן-המלך נענה להצעה, והלך עם פמלייתו לאי.
כאשר הגיע בן-המלך אל האי, התאכזב לגלות שאין בו כל חידוש, "זוּלָתִי כִּי-נִפְלִים מְעַט אַנְשֵׁי-הָאִי בְמִינָם: / יְמִינָם שְׂמֹאלָם וּשְׂמֹאלָם יְמִינָם, / וּתְמוֹלָם מָחֳרָתָם וּמָחֳרָתָם תְמוֹלָם, / וְלֵילָם יוֹמָם וְיוֹמָם לֵילָם, / מְרֻבָּעָם עָגֹל וּמְרֻבָּע עִגּוּלָם, / וְהָפוּך נִצָּב בְּבֵיתָם הַסֻּלָּם, / וְעֵץ יַעֲרָם גָּדֵל מִנּוֹפוֹ, / וּתְחִלַּת מִנְיָנָם מִסּוֹפוֹ." בן-המלך הובל אל הארמון, ובו האכילהו מלך האי סעודת מלכים. בסיום הסעודה שאל המלך את אורחו: "הֶעָרְבָה לְךָ אֲרוּחָתִי הָפָּעַם?" בן-המלך החל תשובתו בדברי שבח: "חֵי-נַפְשִׁי אִם-יָדַעְתִּי בְּכָל-מְדִינָה וָפֶלֶךְ / מַטְעַמִּים כְּמַטְעַמֵּי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. / כֻּלָּם מַמְתַּקִּים וּמַעֲדַנִּים כֻּלָּם, / אֵין-בָּם כָּל-סֶלֶף", אך בשלב זה החל לגמגם, ובסופו של דבר גילה את אשר על לבו: חסרו לו בצלים לתיבול. התברר כי הבצל אינו מוכר באי - "כִּי לֹא-גִדַּל הָאִי אֶת-הַבָּצָל וְלֹא-הִצְמִיחוֹ, / וְאִישׁ מֵהֶם לֹא-יָדַע מַה-מַּרְאֵהוּ וּמַה-טַּעְמוֹ וְרֵיחוֹ". בן-המלך קיבל רשות לכך שטבחו יכין סעודה ובה ישתמש בבצלים שבאמתחתו. הסעודה הוגשה למלך ולפמלייתו, ובה מאכלים רבים ומגוונים, מתובלים היטב בבצלים.
לאחר שהמלך ופמלייתו נהנו הנאה רבה מהארוחה, הביא בן-המלך שי למלך, את הבצלים שבמטענו. בחינת הבצל הוטלה על ישיש מומחה מחכמי המלך, וזה פסק:
המלך שמח על מתנת הבצלים, וקרא ליועציו על-מנת שיעוצו לו איך לגמול לבן-המלך. ועצת היועץ: "יִשּׁקֶל-נָא לְבֶן-הַמֶּלֶךְ עַל-פִּי-פָּעֳלוֹ / אֲדַרְכְּמוֹנֵי זָהָב מְלֹא-הַטֶּנֶא כְּמִכְסַת פִּרְיוֹ וּמִשְׁקָלוֹ, / וְנָקַל זֹאת בְּעֵינַי – וְנָתַתָּ בְיָדוֹ אִגָּרֶת, / כִּי מְעַתָּה יִקָּרֵא לוֹ שֵׁם-כָּבוֹד וְתִפְאָרֶת, / לֵאמֹר: 'הוֹד רוֹמְמוּתוֹ הָאַלּוּף בַּצְלוּת!' / וְהָיְתָה לוֹ בְּאַרְצוֹ לְעֵדָה וּלְהִתְנַצְּלוּת, / כִּי לֹא-שוֹטֵט לָרִיק וְלֹא-אָכַל לֶחֶם עַצְלוּת". וכך נעשה.
בן-המלך שב לארצו וערך משתה שבו סיפר את כל הקורות אותו. בין השומעים היה בן-מלך אחר, שרצה גם הוא לזכות בתהילה ועושר, וחשב לחזור על דרך פעולתו של בן המלך הראשון. שלח בן-המלך השני שליחים אל האי, לברר מה עוד חסר בו, ואלה שבו עם ממצאיהם: "בָּאנוּ אֶל-הָאִי – וְהִנֵּה אֵין-בּוֹ שוּמִים!" זה השלב שבו מתחיל חלקו השני של הסיפור.
יצא בן-המלך האחר אל האי, ובהיות חלק זה של הסיפור מעין תמונת ראי לחלק הראשון, מקצר המספר בתחילתו וכותב "וַיְהִי, וַיְהִי, וַיְהִי / כְּבוֹא בֶן-הַמֶּלֶךְ אֶל-הָאִי – פֹּה יִקְרָא הַקּוֹרֵא אֶת הַכָּתוּב בְּבֶן-הַמֶּלֶךְ הַרִאשׁוֹן, / וְהַמְחַבֵּר, יִצְּרֵהוּ אֵל כְּאִישׁוֹן, / וְיֵט אֵלָיו שָׁלוֹם כִּנְהַר פִּישׁוֹן, / יֵלֶךְ-לוֹ לְפִי-שָׁעָה לִישׁוֹן, / כִּי מַה-יִּתְרוֹן בְּמִשְׁנֵה דְבָרִים וּבְכֵפֶל לָשׁוֹן?"
אף בן המלך השני הוזמן לסעודה אצל המלך, ובסופה השיב לשאלת המלך: "לֹא-אָמַרְתִּי כִּי-אִם לוּ-הוֹאִיל הַטַּבָּח שׂוּם / בְּתוֹךְ הַצָּלִי הַנִּפְלָא מְעַט שׁוּם, / כִּי עַתָּה נָדַף רֵיחוֹ מְלֹא כָל-הַיְּקוּם...". הביא בן-המלך שומים כשי למלך, ואלה נבחנו על ידי גדול החרטומים של המלך, שפסק שלמרות דמיונו לבצל, גם הירק הזה מיוחד במינו.
המלך נהנה הנאה רבה מהשום שקיבל, ופנה ליועציו על-מנת שיעוצו לו איך לגמול לבן-המלך כגמולו הטוב. והעצה שקיבל: "הִנֵה אִתָּנוּ פֹּה בָאִי דְּבַר-סְגֻלָּה, / אֵין-כָּמֹהוּ לִיקָר בְּתֵבֵל כֻּלָּה, – / הָבָה, נְשִׁיבֶנוּ מִנְחָה חֵלֶף הַשּׁוּם וְנִנָּצֵל! / הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ מַה-הוּא? – הֲלֹא הוּא הַבָּצָל!" וכך נעשה – בן המלך קיבל אמתחת משי מלאה בצלים כולה.
הסיפור מסתיים במילים: "וּבֶן-הַמֶּלֶךְ שָׁב אֶל-בֵּיתוֹ – וּבְיָדוֹ טוּבוֹ, / וְלֹא-יָדַע אִישׁ בְּצֵאתוֹ וּבְשׁוּבוֹ, / כִּי מֵאָז שָׁב מִדַּרְכּוֹ שַׂךְ בַּעֲדוֹ, / וַיִּלְבַּשׁ דְּמָמָה וָעֹצֶב כְּמַדּוֹ, / וְלֹא-גִלָּה לְאִישׁ בָּעוֹלָם סוֹדוֹ, / זוּלָתִי לְכוֹתֵב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְבַדּו"ֹ.
את היצירה החל ביאליק לכתוב בשנת 1923, בעת ששהה בבאד הומבורג שבגרמניה, ושם כתב את חלקה הראשון, העוסק באלוף בצלות. את חלקה השני, העוסק באלוף שום, ואת ליטוש החלק הראשון, השלים בנובמבר 1927, בארץ ישראל, בעת חופשה בכפר הילדים מאיר שפיה.
הנוסח הראשון של היצירה, השמור בארכיון ביאליק, שונה במידה ניכרת מהנוסח הסופי. אחד ההבדלים: כגמול על הבצלים אלוף בצלות אינו מקבל סל מלא אדרכמוני זהב, אלא מטבע גדולה אחת, שמשקלה כמשקל הבצל, ועליה חקוקים "דמות בצל מזה ודמות בן מלך מזה". חוקרת הספרות, פרופ' זיוה שמיר, מציינת כי "תיאור המטבע, שמצִדה האחד דיוקן מלכותי ומצִדה השני דמות בצל, מלעיג אף הוא על סדרי המדינה, שהרי מצִדו השני של הדיוקן חקוק בדרך כלל הערך הנקוב של המטבע (וכאן דיוקן הבצל מרמז כי הערך הוא כקליפת השום והבצל, ואף לכך משמעות אקטואלית והרת-גורל מאין כמותה בימי התפוררותו של המרכז העברי בברלין - בשנים 1924-1923 - בעת היכתב הנוסח המוקדם)"[1]. בשנים אלה שררה ברפובליקת ויימאר אינפלציה חריפה.
היצירה "אלוף בצלות ואלוף שום" יצאה לאור לראשונה בתל אביב בשנת 1928, בחוברת לילדים ולנוער, ולוותה באיוריו של נחום גוטמן. לשון היצירה אינה מייחסת לאי שבו היא מתרחשת זמן ומקום כלשהו[2], אך ציוריו של גוטמן נותנים לאי נופך מזרחי, כזה של סיפורי "אלף לילה ולילה". היצירה נדפסה שנית באסופה "ויהי היום", שיצאה לאור בשנת 1934.
בשנת 1939 פורסם בניו יורק בכריכה קשה תרגום לאנגלית של הסיפור (מאת הרברט דאנבי) עם איורים של עמנואל רומנו תחת השם Knight of Onions and Knight of Garlic. [3]
כאגדה משעשעת לילדים הועלתה היצירה על הבמה: בשנת 1945 הוצגה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של יוסף מילוא, ולאחר מכן הוצגה פעמים נוספות. בסוף שנות השבעים עובּדה למחזמר על ידי לאה נאור ודובי זלצר, וזה אף שודר בטלוויזיה.
כאשר תורגם לעברית ספרו של טום הודג'קינסון, "How to be Idle", (הוצאת מטר, 2007) ניתן לו השם "אלוף בטלוּת", בהשראת יצירתו של ביאליק.
לשונו של הסיפור מרובדת, ובמקרים רבים היא יונקת מעולמו של ביאליק כבוגר ישיבת וולוז'ין – רבים בה ההרמזים השולחים את הקורא אל התנ"ך (הרמזים מקראיים), המשנה, התלמוד, המדרש והסידור. לעתים מובאים פסוקים וחלקי פסוקים כלשונם, ולעתים תוך שינוי שאינו מסתיר את המקור. זיוה שמיר מעירה על כך: "ביאליק שיווה, מן הסתם, לנגד עיניו קורא, שחבש מצד אחד את ספסלי הישיבה, ועל כן אוזנו רגישה לכל הקישורים הבין-טקסטואליים השנונים ודקי-העוקץ, אך גם נפרד מצד שני מסִפּוֹ של בית-המדרש הישן, ועל כן אין בכל סירוסי הפסוקים וחילול המקראות כדי לזעזעו יתר על המידה"[1].
דוגמאות אחדות:
מקור נוסף שהשפעתו ניכרת ב"אלוף בצלות ואלוף שום", מבחינה לשונית ובחינה סגנונית, הוא שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, החל בצורת היצירה, המקאמה, שהגיעה אל הספרות העברית במסגרת זו. דוגמה להשפעה לשונית של מקור זה:
חוקר הלשון יהודה רצהבי מציין: "מידה מצויה אצל משוררי ערב וישראל בימי הביניים לשזור בשירת החול לשונות מקודשים מן המקרא והמסורת ולהפקיעם מקדושתם. עקירת מטבע לשון מתחום לתחום ושימוש קולע בו עוררו השתאות בנפש הקוראים למרות אבק חילול הקודש שבדבר"[4]. רצהבי מביא דוגמאות אחדות להשפעה זו של שירת ימי הביניים על "אלוף בצלות ואלוף שום", ובהן:
בחלק מחרוזי היצירה ניכרת השפעתה של ההגייה האשכנזית, האופיינית ליצירתו של ביאליק. כך בחרוז "כְּרֵסוֹ - מִשֵּאתוֹ", שבו נחרזת ת"ו רפה בסמ"ך, וכך בחרוז "הוֹד לוֹ - גָּדְלוֹ", שבו מתבקשת הטעמה במלעיל.
עלילה שבה שני גיבורים הפוגשים את המלך, האחד פועל בתום לב ובא על שכרו, והאחר פועל מתאוות בצע (או מתאוות כוח) ובא על עונשו, מופיעה במקורות רבים. במידה מסוימת זהו סיפורם של מרדכי היהודי והמן האגגי במפגשם עם המלך אחשוורוש, המופיע במגילת אסתר, שזיקתו הלשונית של "אלוף בצלות ואלוף שום" אליה הובהרה לעיל. באופן מובהק יותר מופיעה עלילה כזו במדרש רבה[6] ובמדרש תנחומא[7], ומהם נלקטה על ידי ביאליק ורבניצקי ל"ספר האגדה", שבו מסופר[8] על אדם שנתן לאדריאנוס המלך סלסילת תאנים, והמלך הורה לעבדיו להחזיר לו אותה מלאה בזהובים. שמעה שכנתו את סיפורו, והורתה לבעלה שילך אף הוא אל המלך, ויכבדו בסל גדול של תאנים. עשה האיש כמצוותה, אך המלך הורה לעבדיו שיטלו את התאנים ויטפחו אותן על פני האיש. וכך עשו, עד שנפחו פניו וסמאו עיניו. הלך ובכה בפני אשתו. אמרה לו: "צא והשתבח בפני אמך, שהיו תאנים ולא אתרוגים, ושהיו בשלות ולא פגות". עקרון דומה מופיע גם בסיפור על נחום איש גם זו בגמרא במסכת תענית (כא ע"א), סיפור שהובא גם הוא בספר האגדה [9].
סיפורים בעלי עיקרון דומה מופיעים בסיפורי עם, ומהם הגיעו גם למעשיות האחים גרים ולאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן.
משל של המגיד מדובנא קרוב ביותר לגרעין העלילה של "אלוף בצלות ואלוף שום". כך הוא מופיע בספר הבדיחה והחידוד מאת אלתר דרויאנוב:
אמשול לך משל, למה הדבר דומה. לאחד שהלך לכרך גדול מכרכי-הים וראה, שאין הבצלים ידועים שם. הוציא מצקלונו מחרוזת של בצלים ונתן לאנשי-המקום. וכשראו הללו, כמה יפים בצלים לתבל בהם את התבשיל, נתנו לו משקל כסף וזהב כנגדם. לימים בא אחר לאותו כרך וראה, שאין השומים ידועים שם. הוציא מצקלונו אגודה של שומים ונתן לאנשי-המקום. וכשראו הללו, כמה יפים שומים ללפת בהם את הפת, נתנו לו – משקל בצלים כנגדם... אף אתה כך: בצלים אני נותן לך, שומים אתה מחזיר לי, שומים אני נותן לך –בצלים אתה מחזיר לי. ואילו אני – לכסף וזהב כנגד הבצלים והשומים אני זקוק.
בסיפורו של אלוף בצלות מופיע "יָשִׁישׁ מֻמְחֶה וְחַכִּים וּבָקִי בְהַטָּיָה, / בִּטְנוֹ אוֹצָר בָּלוּם וּגְרוֹנוֹ קֶבֶר", כלומר יש בו מהחוכמה ומהזללנות גם יחד. ישיש כזה מופיע גם בשער השלישי של "תחכמוני" של אלחריזי, אשר ייבא את המקאמה מהספרות הערבית לספרות העברית.
חוקרת הספרות דבורה ברגמן, במאמרה "יחוס אבות של 'אלוף בצלות ואלוף שום'"[10], הציגה שלל הקבלות רעיוניות בין "אלוף בצלות ואלוף שום" ובין המחברת השמונה-עשרה של עמנואל הרומי. כך, למשל, מתארת ברגמן את עלילת החלק השלישי של המחברת, הקרוי "הנדיב מקמרינו": "עמנואל, הגיבור הנודד, מתקבל בכבוד גדול בבית נדיב מסביר-פנים. הוא מבדר את הנוכחים ומרשים אותם בחוכמתו, מתכבד בסעודת מלכים, ויוצא לדרך לאחר פרידה נרגשת וחגיגית. במרכז ההתרחשות עומדת הסעודה, והיא זוכה לפירוט רחב". מבנה זה של הסיפור דומה מאוד למבנה סיפורו של אלוף בצלות ולמבנה סיפורו של אלוף שום. לא רק במבנה הכללי, אלא גם באחדים מפרטי העלילה מתגלה זיקה בין שתי היצירות. דוגמה מובהקת לכך היא שאלת המארח לאורחו "הלא חסרת דבר בבית הנכבד?" ותשובת האורח: "הדג והבשר טפל והשום והבצל והחציר עיקר".
על פני השטח, המקאמה "אלוף בצלות ואלוף שום" באה לשעשע את הקורא, צעיר ומבוגר כאחד. צעיר ישתעשע מהעלילה המבדחת, ומבוגר ישתעשע בנוסף לכך גם מהברק הלשוני. בנוסף לכך מכילה המקאמה מוסר השכל, וניתן לגלות בה מסרים נוספים לקבוצות שונות של קוראים. חוקרת הספרות, פרופ' זיוה שמיר, עמדה על כפל הפנים של היצירה:
מוסר ההשכל הבסיסי של היצירה הוא שאדם הפועל בתום לב, מתוך אהבת החוכמה ואהבת הבריות, יזכה בתהילה ובעושר, והבוצע בצע - ייכשל.
מסיפור העלילה לומד הקורא את שבח המקוריות וגנות החקיינות. מסר זה נאמר גם במפורש בתחילת החלק השני: "כִּי מַה-יִּתְרוֹן בְּמִשְׁנֵה דְבָרִים וּבְכֵפֶל לָשׁוֹן?"
דבורה ברגמן מוצאת ביצירה מסר חברתי, ובו עקיצה המופנית לאצולה האירופית הישנה: "הסעודות הענקיות, מסעות ההתחנכות הארוכים של הבנים מחוץ לארצם, התארים המפוצצים, הכיבודים והגינונים האריסטוקרטיים האופיינים - כל אלה מושמים כאן לצחוק בתיאורים מטונימיים גיגנטיים מופרזים, המזכירים את 'גרגנטוא ופנטגרואל' של רבלה. וכנגד זה - השום והבצל מייצגים עממיות: פשטות, חספוס וחריפות בוטה"[10]. ביקורת חברתית רחבה יותר מוצאת ביצירה זיוה שמיר, באומרה: "היצירה חושפת את איוולתה של החברה האנושית על תאוותיה הקטנות והגדולות - ובמיוחד מלעיגה על הזלילה והסביאה, הסקרנות והחמדנות"[1].
בנוסף למסרים הכלליים מוצאת שמיר ביצירה מסר המופנה אל יריביו ומבקריו של ביאליק בשדה השירה העברית, ומציינת "בין השאר, משמשת היצירה מפגן וירטואוזי - כעין tour de force ראוותני - שמתפקידו להראות ל'יריבים' הצעירים לוליינות מילולית מהי"[1].
היצירה "אלוף בצלות ואלוף שום" עוּבּדה למחזמר, שאת מילותיו כתבה לאה נאור ואת המוזיקה הלחין דובי זלצר. עלילת המחזמר מתבססת על עלילת סיפורו של ביאליק, אך במילות הפזמונים ניתן למצוא רק דמיון מצומצם למילותיו של ביאליק, ולעתים אין כל דמיון בין מילות הפזמון לאלה של ביאליק.
זיקה ניכרת למילותיו של ביאליק נמצאת בבית הראשון של הפזמון "הבדל לא גדול", המתאר את תחושתו של בן-המלך בהגיעו לאי:
לעומת זאת, בפזמון "אוהב זהב", שאותו שר אלוף שום, אין כל זיקה למילותיו של ביאליק, כפי שממחיש הבית הראשון שלו:
בשנת 1980 צולם המחזמר לטלוויזיה, וכן יצא לאור בדפוס בהוצאת דביר ובתקליט בהד ארצי (לימים גם בתקליטור). התוכנית שודרה לראשונה בערוץ הראשון בשנת 1982 ולאחר מכן בשידורים חוזרים רבים. עורכת ומפיקה: רינה אגוזי, במאי: אנטואן סלאח.[11]
היצירה גם עובדה ב-2004 לקלטת הילדים "סיפורי מישמיש 2", שם מקריאה אותה דפנה דקל ובסדרה אגדות המלך שלמה שבה הבצל והשום מוחלפים בפלפל שחור ובפפריקה.
כך מנמקת עיריית תל אביב את הבחירה בשם "אלוף בצלות" לסמטה בשם זה: "...לא במקרה, סמוך הרחוב לשוק שבו דוכני ירקות ובכללם בצל" (מתוך מדריך הרחובות)
נולדה בט"ו בניסן[2] תרנ"ג לדוד ושרה-רבקה לבית רובין בעיירה ברזינו (Березино) שבפלך מינסק שבאימפריה הרוסית, (כיום בבלארוס). אביה, נמנה עם חסידי חב"ד ועבד כפקיד במחסן עצים. רובינא למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות ובבית ספר ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכשרון למשחק ולשירה. היא נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה למעלה משנה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך. היא ניסתה להתקבל להכשרה לגננות בקייב, אולם לא קיבלה אשרת ישיבה שם ולכן נסעה לוורשה, שם התקבלה לקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין. במהלך לימודיה שם ביקרה בהרצאות בהיסטוריה מפי יצחק גרינבוים. בעקבות המלצתו של היילפרין לנחום צמח, שניהל את "הבימה העברית", החלה רובינא את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון שלו. ב-1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב "נשף בראשית".
רובינא נישאה בשנת 1921 לשחקן משה הלוי, אשר שיחק איתה בתיאטרון הבימה. בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו של הלוי לעסוק בבימוי,פרש הלה מהבימה ועלה ארצה ב-1924. בשנת 1925 הגיעה רובינא הרה לארץ ישראל וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו, עקב סירובו התגרשו השניים, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרו הוריה, אחיה ואחותה לסנט לואיס שבארצות הברית.
רובינא עלתה עם קבוצת שחקני "הבימה" לארץ ישראל בשנת 1928, והפכה להיות סמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את עולמה קנתה במחזה של ש. אנסקי "הדיבוק" (שבמקורו נקרא: "בין שני עולמות"), היא שיחקה במחזה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק".
כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד במלוא הרצינות וחיה אותו על-פי שיטת סטניסלבסקי.
במהלך מלחמת העולם השנייה הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל.
חנה רובינא זכתה להרבה הוקרה והערצה מצד הציבור, שחרג מתחום שוחרי התיאטרון בזכות אישיותה המיוחדת והנונקונפורמיזם בגישתה החברתית. היא הקדימה את זמנה כאשר בשנת 1934 הביאה לעולם בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן, בת, שלימים נודעה כזמרת אילנה רובינא.
בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה רובינא להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני. אלוני אף כתב מחזה במיוחד עבורה בשם תפקיד במחזה "דודה ליזה", שבו היא שיחקה את התפקיד הראשי.
רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון, לא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" של אהרון מגד זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע כשהפסיקה סצנה מרגשת, כשהיא מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, אותה שיחקה מרים זוהר, פנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!"
זכתה באותות ופרסים ובהם פרס הבימה (1955) וחשוב מזה פרס ישראל בתחום התיאטרון שהוענק בפעם הראשונה בשנת 1956. כמו כן הוענקו לה התארים אזרחית של כבוד מטעם עיריית תל אביב ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.
רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. חנה רובינא נפטרה בט"ז בשבט תש"מ בתל אביב בגיל 87. יום לאחר מכן הוצב ארונה בבית הבימה ושמעון פינקל ספד לה. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול.
תיאטרון הבימה קרא את אולם ההופעות הגדול על שמה שנה לפני פטירתה. בערים תל אביב, חיפה, באר שבע ופתח תקווה נקראו רחובות על שמה. דואר ישראל הנפיק בשנת 1992 בול לזכרה.
שמואל (שמוליק) סגל (14 בדצמבר 1924 - 15 בפברואר 1997) היה שחקן תיאטרון ישראלי.
סגל נולד בפולין למשפחה חרדית. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל, גדל בחיפה ולמד שם בישיבה. בשנת 1945 הצטרף לתיאטרון הבימה, ובמלחמת השחרור שירת בלהקה צבאית בשם "הלהקה הארצית", שהייתה מורכבת משחקני תיאטרון.
שיחק בהצגות רבות בתיאטרון "הבימה", בהן: "בערבות הנגב", "בקץ הימים", "פר גינט", "ביקור הגברת הזקנה", "נמר חברבורות", "הדוד ואניה", "המכשפה" ו"החייל האמיץ שוויק". הוא הרבה גם לשחק במחזותיו של ניסים אלוני, כשאחד מתפקידיו הגדולים הוא במחזה של אלוני "הצוענים של יפו". סגל השתתף גם בתיאטרון המסחרי, בין היתר במחזה "רביזור" של ניקולאי גוגול בתיאטרון "עונות". במחזה זה, שיחק יחד עם אחיו יוסי ושניהם גילמו את דמויותיהם של בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי. הצגה נוספת בה שיחקו השניים הייתה "התאומים מוונציה" בתיאטרון "הבימה".
סגל היה חלק מההרכב "שלושת השמוליקים" יחד עם השחקנים שמואל רודנסקי ואליהו גולדנברג (את גולדנברג החליף לאחר פטירתו שמואל עצמון). הם הופיעו יחד במופעים הומוריסטיים ביידיש, בייחוד מסיפורי שלום עליכם וערכו גם מספר סיבובי הופעות בקהילות היהודיות בעולם.
סגל הוציא מספר תקליטים ביידיש, תקליטי ילדים ("דודי שמחה") ותקליטי מערכונים. שני תקליטים הוקדשו למערכוניו של אפרים קישון, שם נכלל בין היתר מערכון ידוע בביצועם של סגל ורודנסקי, בו זועק סגל כי בית הוועד הפועל של ההסתדרות נהרס בלילה, וכשהוכח טעותו טען כי עד אור הבוקר הוא הספיק להבנות מחדש ("אתה לא יודע מה כוחה של ההסתדרות!"). בין תקליטיו הנוספים אפשר למצוא את "קפה למיטה" - מערכונים וקטעים משל יוסף לפיד ו"רבותיי ההיסטוריה חוזרת" - שירים ומערכונים הומוריסטיים על היסטוריית עם ישראל (יחד עם שמואל רודנסקי).
בטלוויזיה הופיע סגל בסדרת הטלוויזיה הקומית "קרובים קרובים", בתפקיד יו"ר ועד הבית, קוזילביץ'. השתתף גם בקומדיית המצבים "איצ'ה" בתפקיד שכנו של איצ'ה (ספי ריבלין). כמו-כן הופיע במספר תוכניות של הסידרה "שניים אוחזין" במסגרת שידורי "הטלויזיה החינוכית".
סגל היה נשוי לנדיבה ואב לגורי ועמי. בנו, עמי סגל, שיחק בטלוויזיה החינוכית בסדרה "דני וגיל במסע בלתי רגיל". אחיו, יוסי סגל ואחיינו יובל סגל, שחקנים גם הם.
שמואל סגל זכה בפרסים רבים על פועלו. הוא נפטר על הבמה בתל אביב בשנת 1997 ונקבר בבית העלמין קריית שאול.
שושנה דמארי (31 במרץ 1923[1] - 14 בפברואר 2006), הייתה זמרת ושחקנית ישראלית ילידת תימן, שזכתה לכינוי "מלכת הזמר העברי".
התפרסמה עוד לפני קום המדינה, ובעיקר בתקופת מלחמת העצמאות ושנות המדינה הראשונות, ונהנתה מפופולריות ארוכה בישראל. שיריה, כגון "כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "אור" ורבים אחרים, הפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. כלת פרס ישראל לשנת תשמ"ח (1988).
שושנה דמארי נולדה בערב פסח תרפ"ג בעיר דמאר שבתימן כבת הזקונים במשפחה בת חמישה ילדים ליחיא-זכריה וגזאל-איילה דמארי. משפחתה הגיעה ברגל לנמל עדן ומשם עלתה ארצה באניה ב-1925[2] והתיישבה בראשון לציון כששושנה הייתה בת שנתיים. היא למדה בבית הספר "חביב" ובאירועים שונים בקהילה התימנית ליוותה את אמה הזמרת והמקוננת בשירה ובתוף. באמצע שנות ה-30 הצטרפה דמארי כשחקנית וזמרת ללהקה התיאטרונית המזרחית "שולמית", בעקבות המלצתו של אחיה הבכור סעדיה, שהיה אז שחקן, קריין וזמר בזכות עצמו מאוחר יותר. במסגרת הלהקה החלה להופיע ושרה גם בתכניות שונות ב"קול ירושלים" המנדטורי. באוגוסט 1938 הופיעה לראשונה כסולנית ברדיו בשירים תימניים של המשורר שלום שבזי, בליווי עוד ותופים. בשנת 1939, בהיותה בת 16, קיימה דמארי את הקונצרט הראשון שלה כזמרת סולנית, בליווי בפסנתר של נחום נרדי. בפברואר 1940 נישאה לשלמה בושמי ששימש גם כסוכנה האמנותי. בינואר 1943 נולדה לשניים בתם היחידה נאוה. דמארי הופיעה באותה תקופה כזמרת גם מחוץ לפעילותה ב"שולמית".
בשנת 1943 הצטרפה כזמרת ושחקנית לתיאטרון המוזיקלי "לי לה לו" שאת מרבית פזמוניו כתבו המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי. שירם "כלניות", שביצעה על במת התיאטרון ב-1946, הפך להיות שירה הידוע ביותר ול"סימן ההיכר" שלה. אף שהשיר נכתב כשיר טבע, הוא נתפס באותה תקופה גם כשיר מחאה נגד הבריטים (שחיילי הצנחנים שלו, בעלי הכומתות האדומות כונו "כלניות"). שיתוף הפעולה של צמד היוצרים אלתרמן ווילנסקי עם דמארי הוליד להיטים נוספים שביצעה על בימת "לי לה לו": "אני מצפת" (שדמארי העידה כי אלתרמן כתב אותו עליה), "זה יעבור" והשירים בעלי הניחוח התימני "בכרמי תימן" ו"מרים בת ניסים". וילנסקי המשיך ללוות את דמארי במרבית הקריירה שלה והלחין את מרבית שיריה, רבים מהם למילותיהם של נתן אלתרמן, יעקב אורלנד ויחיאל מוהר.
בעת מלחמת העצמאות ביצעה דמארי כמה מהשירים שהפכו להיות מזוהים ביותר עם המלחמה, כמו "הקרב האחרון", "בת שבע" ו"היו זמנים" (למילותיו של חיים חפר). הופעותיה לפני החיילים עוררו רושם רב. ערב קום המדינה ערכה עם משה וילנסקי מסע הופעות מרגש במחנות המעצר בקפריסין, שם שרה את השיר "הביתה" וגם שיר מוכר ביידיש בשם "צימוקים ושקדים" ("ראזשינקעס מיט מאנדלען"). לאחר מכן סיפרה, שמרוב בכי והתרגשות הקהל, היא לא הצליחה אף פעם לסיים את השיר עד הסוף. במהרה הפכה לזמרת מפורסמת והקהל נהר להופעותיה. שירים שחידשה באותה תקופה, "הטנדר נוסע" (במקור של אסתר גמליאלית) ו"צריך לצלצל פעמיים" (במקור מהתיאטרון 'כל הרוחות') נהפכו מיד למזוהים עמה. באותה תקופה הוציאה את אלבומה הראשון, "כלניות" (1948) עם השירים שזוהו איתה עד אז. אלבום זה זכה להצלחה רבה.
בשנות החמישים התארחה דמארי בתוכניות הרדיו של משה וילנסקי בקול ישראל, שם ביצעה שירים חדשים שהלחין, כמו "הרועה הקטנה מן הגיא" ו"לאור הזכרונות". כמו כן היא הקליטה מספר שירים של וילנסקי ויחיאל מוהר, שבוצעו במקור על ידי להקת הנח"ל ("הורה ממטרה", "מול הר סיני", "בלדה על מעיין וים"), והם הפכו מיד למזוהים עמה יותר מאשר עם הביצוע המקורי. היא שיחקה בסרטים "גבעה 24 אינה עונה" (1955) ו"באין מולדת" (1956), שתיאר את עליית משפחתה לארץ. בשנת 1957 כיכבה באופרטה העברית "שולמית". היא ביצעה באותה תקופה גם שירים בעלי גוון תימני, כמו השיר "אם ננעלו" של רבי שלום שבזי (אותו ביצעה לימים גם עפרה חזה בעיבוד חדש).
דמארי שמרה כל השנים על סגנון לבוש מיוחד ואישי, שכלל שמלות רקומות ותכשיטים בולטים. סגנון הלבוש האקזוטי המזוהה עמה היה חלק מהקסם והסיבה לכך שהוזמנה להופיע בקהילות יהודיות רבות. בשנות השישים והשבעים הרבתה דמארי לקיים הופעות בחו"ל. היא הופיעה במיטב האולמות בארצות הברית ואירופה והשתתפה בפסטיבלים רבים בעולם, לצד הופעותיה בארץ. תקופה מסוימת התגוררה בארצות הברית והופיעה בעיקר בפני קהל יהודי. בשנת 1972 השתתפה בפסטיבל הזמר עם השיר "אדם לאדם" הקורא לשלום ("לא ילמדו עוד מלחמה"). עם שיר זה הופיעה גם ב"מפגש אומנים" בטלוויזיה עם פרוץ מלחמת יום כיפור.
לאחר שנים רבות שבהן מיעטה להופיע ולהקליט, ביצעה דמארי ב-1987 יחד עם בועז שרעבי שיר שכתב לכבודה אהוד מנור בשם "לשיר איתך". בשנת 1988 היא זכתה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי. לכבוד המעמד הזה נכתב עליה השיר "עגילי דמאר" (ברק/קלינגר), אשר בוצע באותו הערב על ידי ירדנה ארזי. בעקבות הזכייה בפרס הקליטה דמארי באותה שנה אלבום חדש, "אור" (1988). האלבום, בעיבודו של מתי כספי, הצליח מאוד ושיר הנושא, "אור", שכתבה נעמי שמר, הפך לריקוד עם פופולרי. שיר זה הפך לשיר הסיום הקבוע בטקס פתיחת פסטיבל מחול כרמיאל, שבו השתתפה מדי שנה. שיר נוסף מהאלבום, "עדיין כאן", נכתב על ידי אהוד מנור לזכר בעלה של דמארי, שלמה בושמי, שנפטר באותה שנה.
לאחר מכן לקחה שוב פסק זמן ארוך, והופיעה בעיקר באירועים ציבוריים ומיעטה מאוד בהופעות יחיד. ב-2005 חזרה אחרי ששיכנע אותה עידן רייכל לשיר שני שירים שכתב לאלבום "ממעמקים": "עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו". דמארי התארחה בחלק מהופעותיו של רייכל והשניים אף החלו בחזרות למופע משותף, שלא זכתה לבצעו.
באחד מהראיונות האחרונים שהעניקה לידיעות אחרונות, אמרה: "טוב לי לדעת שאני משאירה אחריי כל כך הרבה, שידעתי לתת הנאות לעם שלם" [3]
שושנה דמארי נפטרה ב-14 בפברואר 2006 בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 83, לאחר שלקתה בדלקת ריאות קשה. שלושה ימים לאחר פטירתה נערך טקס הצגת ארונה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. לאחר מכן היא נקברה, כפי שביקשה בצוואתה, בבית קברות טרומפלדור בתל אביב.
במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל בשנת 2008, נבחרה דמארי ל"זמרת השישים", הזמרת האהובה ביותר בשישים שנות המדינה, בהצבעה שערכו הערוץ הראשון ורשת גימל.[4]
עיריית תל אביב קבעה לוח הנצחה לזכרה בחזית הבית בו התגוררה ברחוב קלונימוס 16.
רפאל ספורטה (כ"ח בניסן תרע"ג, 1913 - 1983) משורר שכתב מתוך תפיסת עולם יהודית-מוזיקלית, הרואה במילים חלק מיצירה ישראלית חדשה הפונה מחד למקורות ומאידך לחיים בארץ ישראל.
נולד בקפריסין לאחר שאביו, יליד חברון, בן למשפחה ספרדית ותיקה, הוגלה לקפריסין בידי הטורקים. עלה ארצה בגיל 11, ולאחר שסיים בית מדרש למורים, לימד וניהל בתי ספר בתל אביב, ערך את "במחנה נחל", שימש עורך בהוצאת "תפוח" ופרסם על במות שונות מאות שירים, סיפורים ועיבודים פרי עטו.
ספורטה חיפש את השורשים והזהות המוזיקלית היהודית/ישראלית מתוך הכרת תרבויות אחרות, הלך למקורות עבריים ולתנ"ך, שאף ליצור משהו חדש בארץ, להשתחרר מהגלותיות. הוא טיפח תרבות מוזיקלית ועיצב אותה בחוש אחריות מתוך שמירה על איזון.
לאחר הקמת המדינה, כאשר טרם נכתבו שירים ליום העצמאות, יזם ספורטה יחד עם המלחין עמנואל עמירן חיבור של עשרה שירים שיצאו בחוברת ושמה מנורה וענפי זית.
שיריו של ספורטה הפכו ל"קלאסיקה" וכיום מצטרפות הוצאות ספרים שונות ליוזמה של החייאת ספרות ילדים ותיקה באמצעות הכתרתם של טקסטים שנחשבו עד לא מכבר למיושנים ולא מוכרים כגון ספר השירים "שלום כוכב הערב" ל"יצירות שעומדות מעל הזמן" הספר שפורסם על ידי הוצאת מסדה רק בשנת 1990 הוא ספר שירה לפעוטות ובו 25 שירי פעוטות קצרים מאוד בדרך כלל, פשוטים ומוזיקליים, העוסקים כולם בסביבתו הקרובה של הפעוט ובשגרת חיים מוכרת.
קרל גולדמארק (גולדמארק קארוי) (בהונגרית Goldmark Károly, בגרמנית Karl Goldmark 18 במאי 1830 - 2 בינואר 1915) היה מלחין אוסטרי-הונגרי, יהודי
גולדמארק נולד בעיירה ההונגרית קסטהיי (Keszthely) למשפחה יהודית בת 20 נפשות. אביו היה חזן הקהילה היהודית בעיירה. גולדמארק החל ללמוד נגינה בכינור אצל מורים מקומים בעיירה. בשנת 1842 התקבל לאקדמיה המוזיקלית בעיר שופרון ובשנת 1844 נשלח על ידי אביו, שהבחין בכישוריו, לווינה שם המשיך את לימודיו בכינור וקומפוזיציה.
מאורעות 1848 (אביב העמים) אילצו את גולדמארק להמלט מווינה. אחיו יוסף היה ממנהיגי ההתקוממות וגולדמארק נתפס, נאשם בהסתה ונידון למיתה. ברגע האחרון קיבל חנינה והורשה לחזור לווינה.
גולדמארק עסק בהוראת נגינה בכינור, ובין מתלמידיו היה יאן סיבליוס. הוא עסק גם בביקורת מוזיקה ובהלחנה. האופרה הראשונה שהלחין הייתה מלכת שבא והיא זכתה להצלחה רבה. גולדמארק היה לדמות מוכרת בחיי המוזיקה של וינה וידיד אישי של יוהנס ברהמס. קרל גולדמארק נפטר בווינה בגיל 85.
גולדמארק חיבר 7 אופרות, 2 קונצ'רטי לכינור ותזמורת, מוזיקה קאמרית לכלים שונים (חמישיות, רביעיות, שלישיות וסונאטות), יצירות למקהלה ושירים. שתי יצירות בולטות מושמעות עד היום:
שולמן נולד בעיירה ביחוב שבפלך מוהילב ברוסיה הלבנה (בתחום המושב של האימפריה הרוסית), כנראה ב-1819. אביו היה חסיד חב"ד, מתלמידי ר' אהרן מסטרשלה, ודודו היה נפתלי הרץ שולמן, מן המשכילים הראשונים בתחומי האימפריה הרוסית. הוריו נפטרו בגיל צעיר וקרוביו השיאו לו אישה, ואולם שנתיים אחר נישואיו פרש מאשתו ונסע ללמוד בישיבת וולוז'ין. לאחר שש שנים בוולוז'ין נסע לווילנה להתרפא ממחלת עיניים, ולמד שם בקלויז של הגאון. הוא התגרש מאשתו ועבר ללמוד בעיירה קלווריה, שם החל גם ללמוד גרמנית ולקרוא ספרי השכלה. ב-1843 חזר לווילנה, והשתקע בה עד פטירתו.
בווילנה התפרנס בתחילה כמורה פרטי, והמשיך לצד לימודיו התורניים לעיין בספרי השכלה ודקדוק. בשעת ביקורו של מונטיפיורי בווילנה ב-1846 כתב שולמן בקשה ממנו בשמם של תושבי העיירות שעל גבול תחום המושב. מזכירו של מונטיפיורי, אליעזר הלוי, התרשם מן העברית המליצית שבה נכתבה הבקשה, והציג את שולמן לפני משכילי וילנה, ובהם רמא"ג, אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל, רש"י פין ואחרים, ומאז השתלב שולמן בחוג זה. במיוחד התיידד עם מיכ"ל, על אף המרחק הגדול בין דעותיו השמרניות של שולמן להשקפותיו הנועזות של מיכ"ל.
לאחר פטירתו של רמא"ג תירגם שולמן מאמר הספד עליו מגרמנית לעברית בשם "קול בוכים", אשר היה פרסומו הראשון בדפוס (1847). מכאן ואילך פרסם עשרות תרגומים ועיבודים של יצירות, בעיקר בתחומי היסטוריה וגאוגרפיה, גם כלליים וגם מיוחדים לעם ישראל ולארץ ישראל, במטרה להפיץ את ערכי ההשכלה בקרב יהודי מזרח אירופה. ב-1849 התמנה מורה בבית ספר ריאלי שהוקם ליד בית המדרש לרבנים בווילנה, אך ב-1861 פרש ממשרה זו והתפרנס מן הכתיבה; דפוס ראם שילם לו בעד ספריו, וגם חברת מפיצי השכלה בישראל הזמינה ממנו חיבורים. ב-1851 נישא בשנית.
מבין חיבוריו החשובים: "דברי ימי עולם" (תשעה כרכים, 1867–1884) – תרגום-עיבוד מספר ההיסטוריה של גאורג ובר Allgemeine Weltgeschichte. לכבוד תרגום זה הזמינה אותו חברת מפיצי השכלה לביקור בסנט פטרבורג, ואת רשמיו מביקור זה תיאר בספר "קרית מלך רב" (1869). "דברי ימי עולם" הפך במהרה לספר פופולרי גם אצל שומרי המסורת. שולמן גם החל לתרגם את ספרו של גרץ Geschichte der Juden ("היסטוריה של היהודים"), אך גרץ ביטל את הסכמתו לתרגום במהלך הוצאת הכרך הראשון מאחר ששולמן טישטש והשמיט רבים מן העניינים בספר שלא היו מתאימים לדעתו לקהל קוראיו. החיבור הנועז ביותר של שולמן הוא תרגומו (1857–1860) ל"מסתרי פאריז" של אז'ן סי, שבו הציג כתיבה בעברית מליצית על אודות העולם התחתון. תרגום זה עורר פולמוס, וכמה סופרים וחוקרים הביעו אי-נחת מן השימוש בלשון הקודש לסוגה נחותה מעין זו במקום לחיבורי השכלה ומחקר. "מסתרי פאריז" נמכר בכמות עצומה לאותו זמן – 2,000 עותקים, אף יותר מ"אהבת ציון" של אברהם מאפו; שתי יצירות אלה היו באותו זמן למעשה הרומנים היחידים המוצעים לקוראי העברית. שולמן תרגם לעברית לראשונה את ספריו של יוספוס פלאוויוס, חיבר ביוגרפיות של נפתלי הרץ וייזל ושל רמא"ג, ותירגם עוד תיאורים פופולריים רבים של אירועים היסטוריים בתולדות ישראל, כגון מרד בר כוכבא, ושל אתרים גאוגרפיים בארץ ישראל ובסביבותיה. הוא פרסם גם מאמרים רבים בעיתונים ובכתבי עת כדוגמת "המגיד", "המליץ" ו"הצפירה".
לשונו של שולמן היא עברית מליצית, עם הקפדה על השימוש במלים מלשון המקרא בלבד. סגנון זה בא על חשבון הדיוק בפרטים, ואכן, לעתים מתרגם או מבאר שולמן את אותו מונח לועזי בדרכים שונות. מעט צירופים וביטויים שחידש התקבלו בעברית, כגון הצירוף "חזיז ורעם" כתרגום לביטוי הגרמני "Donnerwetter".
באופן כללי היה שולמן מתון ביותר ביצירתו, וספריו התקבלו ונפוצו בקרב יהדות מזרח אירופה הרחבה ולא רק אצל המשכילים. בסוף 1895 חגגו בווילנה יובל לתחילת יצירתו. בסוף ימיו עוד הספיק להביע דעה חיובית על חיבת ציון, הקונגרס הציוני הראשון ותחיית הלשון העברית; הוא ראה במפעלים אלה המשך לפעילותו הספרותית בעד העברית ובעד הלאומיות היהודית. שולמן נפטר בראשית 1899 בווילנה.
יוסף קלוזנר כתב על שולמן: