עוזי חיטמן (9 ביוני 1952 - 17 באוקטובר 2004) היה שחקן, זמר, יוצר מלחין, פזמונאי ומנחה טלוויזיה ישראלי. מהיוצרים הבולטים בזמר העברי שכתב במגוון סגנונות.
עוזי חיטמן נולד בגבעת שמואל לאברהם וחנה חיטמן, ניצולי שואה. בגיל 6 עבר עם הוריו לרמת גן[1], ובה התגורר רוב שנות חייו. שמו עוזי ניתן לו על שם סבא-רבא שלו, עזריאל. אביו של חיטמן היה חזן שומר מצוות ואמו הייתה חילונית. חיטמן גדל בבית דתי-מסורתי שראה בפלורליזם ערך חשוב. הוא למד בבית ספר חילוני, ובחר באורח חיים לא דתי, אם כי שמר על מסורת ואף הגדיר את עצמו כ"מאמין בן מאמין". אחיו הוא חיים חיטמן, מבכירי המוסד לביטוח לאומי ואביהם של הזמרים והיוצרים תמיר ואוהד חיטמן.
סגנונו המוזיקלי של חיטמן הושפע גם הוא מהפלורליזם שבבית הוריו. בילדותו שמע בקביעות את לחני התפילות בבית הכנסת, תקליטי החזנות, ובמקביל תקליטי פופ ורוק שרכש, כמו אלה של להקות הביטלס והרולינג סטונז וזמרי רוק כגון אלוויס פרסלי ותקליטים מסגנונות מוזיקה שונים בשפות אירופאיות שונות. בגיל 11 החל לנגן בגיטרה שביקש כמתנה.
בשנת 1970 התגייס חיטמן לקורס טיס אך הודח מהקורס לאחר שנה. הוא הצטרף לחטיבת הצנחנים ועבר אל להקת פיקוד המרכז. בין השנים 1971–1973 הלחין את שיריו הראשונים. שירים אלה הושרו בידי הלהקה הצבאית, למעט שני הבולטים שבהם: השיר "ניגונה של השכונה" נכתב והולחן בעת שירותו בצנחנים והוקלט רק ב-1976 על ידי יזהר כהן והשיר "מי ידע שכך יהיה", שנכתב ביום שחרורו מהשירות הסדיר ובוצע על ידו ועל ידי בועז שרעבי חודשים ספורים מאוחר יותר, כאשר השניים גויסו למלחמת יום הכיפורים כצוות הווי במילואים. שרעבי הקליט את השיר לאחר המלחמה במילים שהיו שונות מהמקור. שיר זה תרם רבות לפרסומו של חיטמן ככותב וכמלחין.
מלחמת יום הכיפורים קטעה את המיזם האזרחי הראשון שחיטמן השתתף בו - להקת הפופולים (חיטמן, יהודה תמיר[2], איזי גדאל, שמוליק קובלסקי[3] וקובי קלמנוביץ'). הופעות הלהקה נפסקו בגלל המלחמה ומכירות התקליט שלהם נכשלו בעטיה. התקליט הכיל שירים פרי עטו של חיטמן.
לאחר שחרורו השתתף חיטמן במופעי בידור שונים (כמו "ערב שירי תיאודורקיס" בשנת 1974), כתב וביצע פרסומות והחל לכתוב שירים לאמנים שונים.
מאמצע שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים, היה חיטמן אחד האמנים היחידים שגם עבדו עם זמרים המוכרים והמושמעים באותה תקופה כמו אבי טולדנו ("מה חשוב היום"), עוזי פוקס ("אבי") ודודו זכאי (שיר הילדים "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים"), וגם עם שורה של זמרים ים תיכוניים בתקופה בה הרדיו לא נטה להשמיע את הזמר המזרחי, כמו זוהר ארגוב ("מרלן", "כמו שיכור"), חיים משה ("תודה"), מרגלית צנעני ("כמו שאתה יודע"), איציק קלה ("אני העבד") ורבים נוספים. הבולט בזמרים המזרחיים שחיטמן עבד אתם הוא שימי תבורי ("עוד סיפור אחד של אהבה", "לילה בלי כוכב" ושירים רבים אחרים). חיטמן כתב לתבורי שני תקליטים שלמים בשנים 1976 ו-1977 ונלחם על השמעתו של תבורי ברדיו[4].
לפסטיבל הזמר החסידי ב-1976 הלחין וביצע (יחד עם עודד בן-חור) את "אדון עולם". את השיר "נולדתי לשלום" כתב לרגל הולדת בנו הבכור בתקופה המסעירה של מהלכי השלום עם מצרים ב-1977. השיר בוצע במקור על ידי להקת "סקסטה".
במקביל ליצירות למבוגרים חיטמן היה מזוהה גם כזמר ויוצר לילדים. הוא כתב והלחין שירי ילדים רבים, בעיקר לתחרויות פסטיבל שירי הילדים והפסטיגל, כמו "רציתי שתדע", "שירי ילדות", "אדוני ראש העיר" ו"ארץ הצבר". זיהויו של חיטמן עם קהל הילדים בלט גם בהופעותיו בפניהם ובתוכניות הטלוויזיה שהגיש. בתחילת שנות השמונים הוא נמנה עם מגישי תוכנית הילדים "פרפר נחמד" ובהמשך אותו עשור היה חבר בשלישיית "כמו צועני" עם יגאל בשן ויונתן מילר. הם זכו להצלחה גדולה עם השירים "כמו צועני" ו"אנחנו נשארים בארץ" שכתב חיטמן, הוציאו אלבומים והופיעו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית לילדים "הופה היי". בשנים 1993–1998 הגיש חיטמן את התוכנית "חלום עליכם" ובה הגשים חלומות של ילדים. הוא השתתף גם בקלטות הווידאו לילדים "שירים קטנים" ו"ילדיש". בנובמבר 2004 יצא לאור ספרו "שתיים פרות ואחד סוסים" שהוא אוסף של שיבושי לשון של ילדים אותם ליקט חיטמן.
החל משנות השמונים הוציא חיטמן אלבומים למבוגרים כזמר סולן, בהם "ליצן חצר" (1980), "אורח" (1989) ו"מתוך תוכי" (1993). הוא כתב והלחין בהם את כל השירים, ביניהם היו שירי מחאה חברתיים כמו "ליצן חצר" העוסק בדחייה חברתית או "בארץ הזאת", המוחה נגד הטוענים למונופול על הקביעה כיצד המדינה צריכה להתנהל. שירים אלו לא הצליחו כמו השירים שכתב לזמרים אחרים.
אורנה ומשה דץ זכו במקום השלישי בתחרות האירוויזיון בשנת 1991 עם שירו של חיטמן "כאן", המבטא רגשות אהבה לארץ.
חיטמן כתב והלחין שניים משירי האליפות של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה: "ירוק בעיניים" (1994) ששר חיים משה ו"הנה היא עולה" (2001), ששר חיטמן עם שחקני הקבוצה.
בשנת 2001 הוציא אלבום משירי מירון ח. איזקסון בשם "שני מקומות" בו שילב ז'אנרים שונים. בשנת 2004 החל להגיש את תוכנית הטלוויזיה "אדם ומלואו" בערוץ 33, שלא הספיק להשלימה. אחד מלהיטיו האחרונים היה "לכל אחד יש" שכתב לשלומי שבת ולליאור נרקיס, שיר שזכה לתואר "שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג'. השיר הושמע פעמים רבות בתחנות הרדיו והטלוויזיה והפך ללהיט גדול. באופן מפתיע הפך השיר ללהיט גם בקרב אוהדי הכדורגל, שהקדישו את השיר לקבוצתם האהובה.
חיטמן נפטר ב-17 באוקטובר 2004 (ב' בחשוון תשס"ה) כתוצאה מהתקף לב, בגיל 52. בשנתו האחרונה עבד על אלבום חדש, "עכשיו התור לאהבה", ששיר הנושא שלו יצא לרדיו ביום פטירתו והתקליט השלם יצא לשווקים רק אחרי מותו. הותיר אחריו אשה - איה, ושלושה ילדים. הוא נקבר בבית העלמין ירקון.
בשנת 2009, ארבע שנים וחצי לאחר מותו, יצא לאור האלבום "אשא עיני", אותו הקליט בטרם מותו. האלבום הורכב משירי תפילה מן המקורות היהודיים. חלק מהשירים הולחנו בידי חיטמן עצמו, וחלקם גרסאות מחודשות ללחנים עממיים המושרים בבתי הכנסת, וכן ללחנים של הרב שלמה קרליבך.
בשנת 2011 יצא לאור בסדרת הפרויקטים עבודה עברית פרויקט שירי עוזי חיטמן המבוצע כולו על ידי זמרים מז'אנר המוזיקה הים תיכונית. האוסף הצליח מאוד והגיע למעמד אלבום זהב.
ביולי 2012 זמן קצר אחרי מה שהיה אמור להיות יום הולדתו השישים של חיטמן, הוציאה משפחת חיטמן שני סינגלים חדשים בקולו של עוזי, "קרן אור", ו"לפני ואחרי", שנכתב לרון שובל.
חיטמן היה יוצר פורה בעל מנעד רחב: שירי ארץ ישראל, מוזיקה מזרחית, מוזיקת פופ, שירי ילדים, בלדות, שירים מתורגמים מיוונית, מוזיקה חסידית ושירים פוליטיים העוסקים בשלום ובמחאה. חיטמן גם שיתף פעולה עם אמנים מסגנונות רבים. חיטמן השתתף בכתיבה של למעלה משש מאות וארבעים שירים עבריים. אחדים מהשירים המוכרים ביותר כמעט בכל סגנון המושר בעברית הם מפרי עטו, לכן אפשר לכנות את סגנונו בשם "סגנון ישראלי". בשנת 2001 קיבל את פרס "נוצת הזהב" של אקו"ם לשנת תשס"א על מפעל חיים - מלחין בזמר העברי. ועדת הפרס נימקה את החלטתה בעובדה שחיטמן הלחין למעלה מ־600 שירים, וסגנונו הייחודי מגשר בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים ובין ילדים למבוגרים.
חיטמן דגל בסובלנות ושיתף פעולה עם כל המגזרים בישראל. למרות שהצהיר על היותו איש שמאל-מרכז הופיע בהתנחלויות.
חניכי השבט שרו ממגוון הרפרטואר של חיטמן, וחברי השכבה הבוגרת הציגו מחזה לזכרו. אורחי הכבוד שהגיעו לאירוע, הם אלמנתו ובנו של חיטמן שהתרגשו וריגשו את כולם.
מפעל חיים – בשכונת חיים! איש התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע אריה אליאס, זכה אתמול בפרס מפעל חיים מטעם איגוד אמני ישראל. אליאס בן ה-92 זכור כיחזקאל מהסדרה החינוכית "הילדים משכונת חיים", ושיחק גם ב"צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר"
השחקן הוותיק, איש התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע אריה אליאס, זכה אתמול (ב') בפרס מטעם איגוד אמני ישראל. אליאס קיבל את הפרס בגיל 92, כשמאחוריו קריירה מפוארת שכוללת השתתפות בסרטים: "השוטר אזולאי", "קזבלן", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ועוד רבים אחרים.
אליאס אמר אמש בסינמטק תל-אביב: "תודה רבה לכם, אתם קהל יקר מאד. אני מקווה לקחת אתכם לכל מקום שאני אנצח בו".
אליאס, יליד עיראק, זכור לרבים גם בשל תפקידו כיחזקאל, בעל המכולת משכונת חיים, ששודרה בשנות ה-70 בטלוויזיה החינוכית. בסרט צ'רלי וחצי הוא גילם את זכי, אביב חובב השתייה של צ'רלי. בסרט חגיגה בסנוקר שיחק אליאס את חכם חלפון.
ראשיתו של המצעד במנהגם של הרב צבי יהודה קוק ותלמידי ישיבת מרכז הרב לצעוד לכותל דרך רחוב יפו, בשירה ובריקודים, בשעות הלילה לאחר סיום עצרת החג בהיכל הישיבה. מנהג זה החל בשנת תשכ"ח (1968). בשנת תשל"ד (1974) יזם יהודה חזני, תלמיד הישיבה, הבאת תזמורת וצירופם של בני ישיבות תיכוניות לאירוע. מאוחר יותר הוחלט להעביר את האירוע לשעות היום על מנת לאפשר לאנשים נוספים ליטול חלק בצעדה.[1]
במהלך המצעד מציפים את רחובות העיר רבבות צועדים נושאי דגלי ישראל, המלווים בתזמורות ניידות על גבי משאיות שמנגנות שירים חסידיים. במספר נקודות בדרך מקימים במות נייחות שעליהן מתקיימות הופעות של אמנים שונים. רוב המשתתפים בצעדה ובחגיגות הם אנשי הציונות הדתית שעולים לעיר מכל רחבי הארץ.
ברוב השנים החל המצעד מאזור מרכז העיר ירושלים, מגן העצמאות או מגן סאקר, עלה מזרחה לכיוון רחוב יפו, דרך כיכר ספרא, ועד לכיכר צה"ל. בשלב זה מתפצלים הצועדים ונכנסים לעיר העתיקה דרך שעריה, עד שלבסוף מגיעים כולם לכותל המערבי. בשנים האחרונות ישנה הפרדה והנשים צועדות לפני הגברים או להפך. בעבר נהגו הצועדים להיכנס לעיר העתיקה גם דרך שער האריות, אך בשנים האחרונות אסרה המשטרה להיכנס משער זה.[2] בשנת 2011 הסיטה המשטרה את מסלול הצעדה מזרחה, והוא עבר משייח' ג'ראח לאורך כביש מספר 1 העירוני (שדרות בר לב), וכמו בעבר נכנסו לעיר העתיקה דרך כמה משעריה.
במספר צעדות במשך השנים אירעו חיכוכים בין משתתפים בצעדה לבין ערבים תושבי מזרח ירושלים. החיכוכים כללו אלימות פיזית ומילולית משני הצדדים.[3][4]
החל משנת תשס"ה (2005) נערכים מצעדים דומים בערים נוספות בישראל מתוך מטרה להרחיב את מעגל החוגגים. במצעדים אלו משתתפים חניכי תנועות נוער דתיות לאומיות, ארגונים דתיים מקומיים, אנשי הגרעינים התורניים וגורמים נוספים. המצעד הראשון במתכונת זו נערך בחולון על ידי ישיבת הסדר חולון. ב-2011 נערכו מצעדי "ריקודגלים" בלמעלה מ-80 ערים ברחבי ישראל.[5]
נולד בבילקמין שבגליציה,[1] אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה חסידית. מצד אמו, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לעיר לבוב.
בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. בשנים 1915–1918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, ולחם בחזית סרביה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודים בלבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה רושם בל-יימחה עליו; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, ואף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת",[2] שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.
בדצמבר 1923 עלה לארץ ישראל במסגרת העלייה השלישית, ואומץ על ידי ברל כצנלסון, אשר קיבל אותו ככותב ב"דבר". בשנת תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם המאורעות, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא אף הוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקרא עליהם בסגנון קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".[3] בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי[4]. הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".[5]
בשנים 1931–1935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט" (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. הוא היה קשור מאוד לאמו, וכשנספתה בשואה כתב את "שיר אמי והנחל" בשבילה. הוא אף פעם לא התגבר על מותה ועל כך שלא נקם את מותה.[דרוש מקור]
לאחר הקמת המדינה נבחר אצ"ג לכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות.
בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גרינברג, הצעירה ממנו ב-30 שנה, והיה נשוי לה עד למותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.
בשנת 1957 זכה בפרס ישראל לספרות יפה. לאחר מלחמת ששת הימים חתם, יחד עם נתן אלתרמן, משה שמיר ואנשי רוח נוספים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
אצ"ג נפטר ביום העצמאות תשמ"א (9 במאי 1981) ברמת גן ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.[6]
על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית מורשת אצ"ג במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו של אצ"ג.[7]
דוד בן-גוריון קשר לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא[8]. המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג, ש"אם המשורר מטפס על הקירות, כנראה הוא רואה דבר מה שמעבר להם".[9]
שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "המשורר צריך להביע את תורת היהודי הפראי, ואת המצב הקטסטרופלי של האומה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.
בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאוד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה ומרעיון "מות האלוהים" שלו. הוא הושפע גם מהמיתולוגיה היהודית, כדוגמת השימוש בביטוי "האלף השישי" – ביטוי אסכטולוגי יהודי עתיק.
אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי:
והערב המדומדם משול לחלקת החיתוך לאחר שהותז הראש. ויש אותו הריח.
או:
והערב כגמל גם הוא בצמאונו הרב יורד ובא אל הדם בגעגועיים מרצחים.
בשיריו של אצ"ג, כמאפיין אקספרסיוניסטי, אין משקל מטרונומי ואין חריזה קבועה. את המסרים הפואטיים הוא מעביר באמצעות חיתוך השורות.
מכלול יצירתו רחב יריעה, וכאשר תושלם מלאכת ההוצאה לאור של כל כתביו הוא עתיד להשתרע על פני 20 כרכים.
בן אב"י נולד בעיר העתיקה בירושלים ב-31 ביולי 1882, הוא בנו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ושל אשתו הראשונה, דבורה, ומכאן בא שמו, אב"י הן ראשי תיבות של אליעזר בן יהודה. שמו המקורי היה בן-ציון בן־יהודה, אך הוא החליט לשנות את שמו לאחר מות אמו, שסיפרה לו שרצו לקרוא לו איתמר בעת היוולדו, על שם עץ התמר, כסמל לציונות, אך נתקלו בהתנגדות מהסובבים מכיוון ששם זה לא היה מקובל באותם זמנים. הוא השתמש בשם זה בעיקר כשמו הספרותי. הוא גם כונה "הילד העברי הראשון" – יליד ארץ ישראל הראשון בזמן המודרני ששפת אמו הייתה עברית.
הוריו לימדו אותו לדבר רק עברית, כלשון דיבור יומיומית בתקופה שמיעוט קטן הבין אותה. לפי עדות בני המשפחה, איתמר לא דיבר כלל עד גיל 3. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשאביו גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. חייו כילד העברי הראשון היו קשים: איתמר לא יכול היה להתרועע עם בני גילו (שלא דיברו את שפתו), וגם בביתו סבל מבדידות שכן אביו היה עסוק מאוד במפעלו האדיר והקשה של החייאת השפה העברית. לכל זאת נוספו קשיי היום-יום שהיו נחלתם של כל תושבי הארץ: עוני, רעב ומחלות.
משפחתו הוחרמה על ידי החרדים האשכנזים מהיישוב הישן בירושלים בגלל פועלו של אביו; לדעתם, העברית הייתה שפת הקודש שאין לעסוק בה בענייני חולין. בני גילו בודדו אותו והתנכלו לו. מכה קשה נחתה עליו עם מות אמו בהיותו בן 9.
בן אב"י למד בבית המדרש למורים של כי"ח בפריז ובאוניברסיטת ברלין. לאחר חזרתו ארצה ב-1904 השתתף בעריכת העיתונים של אביו "הצבי" ו"האור". הוא המשיך את מפעלו של אביו לאחר שזה נפטר, ויש לו חלק גדול בהתפתחות העיתונות העברית. היה המייסד והעורך של העיתון "דואר היום" בין השנים 1919 - 1929 בשיתוף עם קבוצת הסוללים. בסוף שנות ה-20 בן אב"י ערך שבועון בלשון האנגלית בירושלים, Palestine Weekly. הוא הכניס לתוך העיתונים שערך סגנון מודרני של העיתונות הפופולרית האירופית והאמריקאית של אותה התקופה. הוא שימש גם ככתב בירושלים של "הטיימס" וה"דיילי מירור".
כילד העברי הראשון נתפס בן אב"י כ"אדם שנועד לגדולות", אך בשל זיהויו כבן העלייה הראשונה נמנעה ממנו השתלבות מלאה בחיים הפוליטיים וכך נזכר כ"הבטחה שלא מומשה".
בן אב"י עסק גם בפעילות ציונית למען המדינה שבדרך, שכונתה בפיו "יהודה העצמאית". הוא הצטיין כנואם, ויצא לשליחויות בארצות שונות בעולם מטעם הקרנות הלאומיות ומטעם ארגון ההתיישבות "בני בנימין", שהוא תרם לייסודו.
אחד מהישגיו הציבוריים הגדולים היה חלקו בייסוד העיר נתניה. שכונת נוה איתמר הסמוכה לעיר קרויה על שמו וכן שדרות בן אב"י בעיר. כמו כן, קיים בעיר בית ספר הנושא את שמו.
בן אב"י הטיף לחלוקת ארץ ישראל לאזורים (קאנטונים) יהודיים וערביים עם אוטונומיה משל עצמם.
כמו כן, המשיך את מפעלו של אביו בפיתוח השפה העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטריה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד. במקביל, תמך גם בשפה הבינלאומית אספרנטו. קרא להחלפת האלפבית האשורי בלטיני (ליטון), כדי להקל על הפיכת הלשון העברית ל"אספרנטו יהודית". פעמיים ניסה להוציא שבועונים עבריים בכתב הלטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלסטיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934. הם לא האריכו ימים.
כעיתונאי וכעסקן ציוני, ראה בן אב"י בעיני רוחו את הימאות העברית וכתב על כך כמה מאמרים נלהבים מעל דפי העיתונות העברית בשם "חזון הימאות העברית" (1913) עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מיד עם סיום המלחמה בשנת 1918, הוקמה ועדת המים ו-15 שנים לאחר שהתפרסמו מאמריו הראשונים על ימאות עברית, הוקמה ב-1928 האגודה הימית הראשונה "זבולון". עד סוף ימיו לא הפסיק בן אב"י לתמוך רוחנית באגודת יורדי ים זבולון וכתב מאמרים נלהבים בזכות האגודה, שתרמו לא מעט להצטרפות לשורותיה. מאוחר יותר בראשית שנות הארבעים, התמנה כנציגה של התנועה הימית בארצות הברית ממנה פעל לגיוס תומכים ותורמים לתנועה הימית הארצישראלית.
סיפור אהבתו של בן אב"י ללאה אבושדיד זכה לפרסום רב. את אבושדיד, בת למשפחה עשירה ומיוחסת שמקורה ממרוקו שהייתה חלק מהיישוב הספרדי הישן, פגש כשהיה בן 26 והתאהב בה ממבט ראשון. לאה הייתה אז בת 16, ולמרות שהתאהבה בו, לא העזה להמרות את פי אמה, שהתנגדה לנישואים בין השניים.
הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בעיקר בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה ולא ספרדי טהור, ובגלל אופיו הסוער. היישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה, שהתנהל כמעט בפומבי באמצעות שירי אהבה לוהטים שפרסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית יפהפייה הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.
אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:
מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב, לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי, בֵּין סִפְרֵי רוּחִי, עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב, נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי. כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי, אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי, חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי, עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.
השיר שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה אותה לרצונה. לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אנשא לאיש אחר". האם בקבלה תשובה זו נאותה "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו - ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל.
הפרשה הונצחה בספר "אהבת איתמר" של דבורה עומר וכן בשירו של הפזמונאי דודו ברק, "אהבת איתמר בן אב"י":
"את לאתי אהבתי למרות רצונה מי יתן יכולתי לסור למעונה
אני אוהב אותך כל כך אני נושק אותך כל כך
לו אהבתיני לאתי חיי לך ומותי"
לאיתמר וללאה נולדו שלוש בנות. דרור, הבת הבכורה – נפטרה בגיל 4. דרור, הבת האמצעית (שינתה את שמה לדרורה) ורינה, הבת הצעירה. דרורה, הייתה עובדת בכירה בתחנת־הרדיו "קול ישראל" ונישאה לאיש הרדיו משה חובב. רינה נישאה לרוקח אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא" בירושלים ולימים יו"ר הסתדרות הרוקחים.
בשנת 1939 הוסיף מצבו הכלכלי להידרדר, והפך לקשה מנשוא. על כך כתב במכתב שפרסם לידידיו ולמכריו, "לקולל אני רוצה" (להשמיע קול). אולם קולו לא נשמע. לאחר מכן היגר עם בני משפחתו לארצות־הברית ובשנת 1943 (תש"ג) נפטר מהתקף לב בארצות הברית. בתום ארבע שנים (1947) הועלו עצמותיו לקבורה בבית הקברות בהר הזיתים שבירושלים.
במותו ספד לו המשורר אביגדור המאירי:
"כל ימי חייו התהלך ודגל בידו. דגל תכלת שמיים ולובן השמש הלוהטת. דגל זה היה ספק דגל ספק עפיפון ילדים (...) כולנו חייכנו לו לילד הנצחי וכולנו לא ידענו שאת חלומותינו אנו הוא מדובב בלא יודעים, בלא יודעיו ובלא יודעינו."
שָׂרָה, גיבורת ניל״י הוא ספר לילדים ולנוער מאת הסופרת הישראלית דבורה עומר המתאר את חייה של שרה אהרנסון.
הספר ראה אור ב-1967 בסדרת "נועזים" של הוצאת שרברק, שהוקדשה לביוגרפיות של גיבורי ראשית היישוב כגון "דמעות של אש" על צביה לובטקין גם הוא מאת עומר; "גיבור חידה" על יוסף טרומפלדור מאת אוריאל אופק; "הצנחנית שלא שבה" על חנה סנש ו"לא בדרך המלך" על אורד וינגייט, שניהם מאת עודד בצר. הספר זכה בפרס למדן.
הספר עוסק בהתהוות מחתרת הריגול ניל"י ובפעילותה בזמן מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל העות'מאנית מנקודת מבטה של שרה אהרנסון. בראש מחתרת הריגול ניל"י עמד אחיה הבכור אהרן אהרנסון. הספר משלב בין פעילותה במחתרת לחייה האישיים, למשל היכרותה עם אבשלום פיינברג, יחסיה עם אחותה הצעירה רבקה ועוד.
הסיפור פותח בהיפגשותם של שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג בארץ ישראל העות׳מאנית, עוד בהיותם ילדים. לאחר שאבשלום מגיע לביתה של שרה ומזמין את שרה ושניים מאחיה – רבקה ואלכסנדר, לטיול, מציג אבשלום בפניהם מערה נסתרת שמצא בעת מפולת סלעים. בעקבות הצעתו של אבשלום להקים מחתרת שתגן על היישוב העברי מפני שודדים ועות׳מאנים, הם מקימים קבוצה ששמה הגדעונים.
לאחר תקופת שנים שבה קבוצת הגדעונים המשיכה לפעול ללא אבשלום (שנסע ללמוד בצרפת), מלכה, אמם של שרה ורבקה נפטרת. שרה ורבקה בוגרים ונישאים (שרה נישאת לחיים אברהם, ורבקה נישאת לאבשלום[דרושה הבהרה], שחזר לישראל בתום תקופת השנים). שרה נוסעת לאיסטנבול ביחד עם בעלה. באיסטנבול, שרה שומעת מפי אנשים על מלחמת העולם הראשונה, שבה משתתפת, בין היתר, האימפריה העות'מאנית. שרה נוסעת לארץ ישראל בחזרה על־מנת לבקר את קרובי משפחתה ולעזור להם כלכלית, תוך כדי עזיבת בעלה. בעת נסיעתה לארץ ישראל, שרה מבחינה בשיירות של ארמנים מגורשים מבתיהם. היא מתפלאת ותוהה עם זה יקרה גם לקהילה היהודית בישראל.
שרה נפגשת עם משפחתה, ומצטרפת למחתרת ניל״י (שאליה שייכים, בין היתר, אהרן אהרונסון, אחד מהאחים של שרה, ואבשלום פיינברג) שתפקידה הוא לגרום לכך שהבריטים יכבשו את ארץ ישראל במלחמה על ידי ריגול. תפקידה העיקרי של שרה במחתרת הוא הצפנת הידיעות. לאחר פעילות ממושכת במחתרת, אבשלום פיינברג מת, לאחר שהוא ויוסף לישנסקי ניסו להגיע לקהיר על מנת ליצור קשר עם הבריטים, והותקפו בידי בדואים.
לקראת סיום הספר, רבים מחברי ניל״י נוסעים מישראל בעקבות חשדה של העות׳מאנים בהם. שרה נתפסת לפני שהספיקה לעלות על ספינה, ונחקרת בעינויים על מנת שתספר על מיקומו של יוסף לישנסקי (שברח לכרמל). לאחר שנשברה מהעינויים, התאבדה באמצעות אקדחה במקלחת שבביתה.
דבורה עומר נולדה בקיבוץ מעוז חיים כבת למשפחת מוסנזון. הוריה התגרשו בילדותה. כשהייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת אימוני ירי של "ההגנה". כיוון שאסור היה לומר לבריטים את הסיבה האמיתית, הומצא סיפור כיסוי לפיו אמה התאבדה, וכך נאמר גם לה. את סיבת המוות האמיתית של אמה גילתה עומר רק בבגרותה. אביה, משה מוסנזון (אחיו של הסופר יגאל מוסינזון), ערך את עיתון הנוער העובד, "במעלה", שם פירסמה את סיפוריה הראשונים. בזמן היעדרותו של אביה מהארץ בשליחות הבריגדה[1] גדלה עומר בקיבוץ לבדה.
עבדה כמורה בקיבוצים מעוז חיים ומשמר השרון, ובמקביל החלה בשנת 1955 לפרסם בעיתון "דבר לילדים" מדור בשם "דפי תמר",[2] שנכתב כיומן של נערה בת קיבוץ. מדור זה הפך מאוחר יותר לסדרת ספרים, שהראשון בהם, "דפי תמר", יצא לאור בשנת 1959. זו הייתה ההתחלה שבעקבותיה באו עשרות ספרים נוספים ועומר הפכה לאחת הסופרות האהובות על הילדים ובני הנוער בישראל. בין השנים 1960 - 1964 לימדה בבית ספר יהודי בעיר ויניפג שבקנדה, כאחת השליחות הראשונות שם.
חלק ניכר מספריה של עומר הוא ביוגרפיות המעובדות לקריאת בני נוער ועוסקות בדמויות מתולדות הציונות והיישוב העברי. היא החלה בכך בשני ספרים שפרסמה בשנת 1967: "הבכור לבית אב"י", על איתמר בן אב"י, ו"שרה גיבורת ניל"י", אודות שרה אהרונסון ומחתרת ניל"י. ביוגרפיות אלה מובאות בצורה קלה וידידותית ומקרבות את הקוראים אל הגיבורים עליהם היא כותבת. ספרים אחרים עסקו בבעיות התבגרות של ילדים ובני נוער.
דבורה עומר זכתה במספר פרסים כהוקרה על פועלה בתחום ספרות הילדים והנוער, בהם פרס זאב, פרס למדן, עיטור אנדרסן על ספרה "דמעות של אש"[3], בשנת 2005 הוענק לה פרס שרת התרבות בקטגוריית ילדים ונוער וב-2006 הוענק לה פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית. בנימוקי השופטים נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר". בשנת 2013, זמן קצר לפני פטירתה, קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים[4].
אחדים מספריה של עומר הומחזו והפכו להצגות ילדים מצליחות בתיאטרון לילדים ולנוער.
בשנות חייה האחרונות מיעטה עומר להיחשף לתקשורת בעקבות מצבה הבריאותי הרופף. הלכה לעולמה ב-2 במאי 2013. השאירה אחריה בעל - שמואל עומר, לשעבר מנכ"ל תיאטרון הבימה, ושלושה ילדים. התגוררה במושב כפר מעש.
אהוד מנור נולד בשם אהוד וינר בבנימינה, לישראל ורחל וינר. משפחת וינר הגיעה לבנימינה בשנת 1936 והקימו בה תעשיית אבן לבנייה,[1] ביתם היה קרוב למסילת הרכבת והשיר "הבית ליד המסילה" שכתב, מדבר על ביתו שלו. מנור למד בבית הספר הריאלי בחיפה, ובהיותו בן 15 נפטר אביו. שירת בצה"ל כקצין חבלה בהנדסה קרבית. לאחר שירותו הצבאי למד פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1981 השלים תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1962 התקבל לעבודה בקול ישראל כעורך מוזיקלי. שנה לאחר מכן נסע ללמוד תקשורת המונים בניו יורק, שם פגש את הזמרת עפרה פוקס, בתו של השחקן יהודה פוקס, לאחר זמן מה התחתנו השניים וחזרו לישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים ששמותיהם גלי, ליבי ויהודה (על שם אחיו של אהוד, יהודה וינר שנהרג במלחמת ההתשה).[2]
בקיץ 1968, במלחמת ההתשה, נפל אחיו הצעיר יהודה וינר. אהוד, שהיה קשור עד מאוד לאחיו הצעיר, כתב עליו את השיר "אחי הצעיר יהודה" אשר הוקלט בחורף 1969 על ידי להקת גייסות השריון, וכן את השיר "בן יפה נולד". הכאב על נפילתו של אחיו הצעיר ליווה אותו במשך השנים, ובא לידי ביטוי ברבים משיריו בהם "בשנה הבאה" ו"אין לי ארץ אחרת". ב-20 במאי 2003 נפטר אחיו הבכור, זאב ניר, בגיל 67, לאחר ששם קץ לחייו עקב סיבות כלכליות.[3]
אהוד מנור תרגם וכתב מאות שירים ויצירות. הוא חתום על למעלה מאלף שירים. המלחינה הראשונה עימה עבד הייתה נורית הירש, עם השיר "הבתים שנגמרו ליד הים", ולאחריו באו להיטים נוספים ללחניה: "בשנה הבאה", "ללכת שבי אחרייך" ועוד. מאמצע שנות השבעים החל מנור לעבוד עם מתי כספי, שהלחין בלדות מורכבות של מנור הנוגעות בחיים האישיים, כמו "ברית עולם", "ילדותי השנייה" ו"לא ידעתי שתלכי ממני" לצד שירי פופ קלילים והומוריסטיים כמו "אמור שלום" ו"נחליאלי". מנור תיאר את עבודתם המשותפת כ"השלמה הדדית שלנו זה את זה". במופע "ימי בנימינה" שעלה ב-1982 והוקדש לשיריו של מנור, החל שיתוף הפעולה הפורה שנמשך שנים בינו לבין חנן יובל. ב-1985 הקליט יובל את האלבום "דור", אשר כלל שירים שנכתבו על מנור והולחנו על ידי יובל. האלבום הניב את השירים "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", "דור" ו"ים תיכוני". האלבום "באמצע החיים" שיצא באותה השנה הניב את השירים "אמצע החיים" ו"אחרת לא הייתי שר". בשנות השמונים הרבה מנור לשתף פעולה גם עם הזמר בעז שרעבי. בין להיטיהם המשותפים היו "הלוואי", "משאלה", "כשאת נוגעת בי" ו"לשיר איתך", שמנור כתב כמחווה לזמרת שהעריץ מאז ילדותו, שושנה דמארי, והוא בוצע כדואט בינה לבין שרעבי. החל משנות התשעים העלה מנור עם פרדי ברק את המופע "אין לי ארץ אחרת". ברק, מנור ורעייתו עפרה פוקס העלו את המופע "שפה משותפת" והוציאו דיסק בשם זה הכולל אוסף משיריו בביצועים מחודשים.
מנור עבד עם זמרים רבים ומפורסמים כגון: אילנית, אריאל זילבר, ירדנה ארזי, רבקה זוהר, צביקה פיק, ריקי גל, עפרה חזה, שרית חדד ועוד רבים אחרים. הוא כתב שירי פופ קלילים כמו "לעולם בעקבות השמש" ו"בני ילד רע", שירי מולדת המבטאים רגשות אהבה לארץ ישראל, גם אם הדבר כרוך בכאב כמו "ללכת שבי אחרייך" ו"אין לי ארץ אחרת" (השיר התפרש, הן על ידי תומכי הימין, והן על ידי תומכי השמאל כהבעת תמיכה בעמדותיהם), בלדות מרגשות כמו "ברית עולם", "הייתי בגן עדן" פסקולים לסרטים ולהצגות כמו "חלומות שמורים" למחזמר "לילי גם", "שיר הלהקה" לסרט "הלהקה", "בלדה לשוטר" לסרט "השוטר אזולאי" ועוד. חלק משיריו הידועים קשורים לחוויות ילדותו ונעוריו במושבה בנימינה, בהם: "ימי בנימינה", "בשנה הבאה" שהפך ללהיט גדול, "הבית ליד המסילה", "ברוש" ו"נחל התנינים"
מנור חיבר אין ספור שירים לתחרויות זמר רבות. בפסטיבל הזמר והפזמון של 1969 בוצעו שיריו "בדרך חזרה", אותו שר אבי טולדנו ו"שיר בארבעה בתים" בביצוע אילנית, וכעשור מאוחר יותר, ב-1978, ביצע אריאל זילבר באותו פסטיבל את שיר הפופ "תן לי כוח" ויהודית רביץ ביצעה שם את הבלדה "מישהו", שנהפכה לשיר זיכרון ידוע. לאירוויזיון הראשון שישראל השתתפה בו ב-1973, כתב לאילנית את השיר "אי שם" שזכה במקום הרביעי. בשנת 1976 ייצג את ישראל שירו של מנור "אמור שלום" בביצוע שלישיית שוקולד מנטה מסטיק, ובשנת 1978 חיבר עם נורית הירש את השיר "אבניבי" שזיכה את יזהר כהן במקום הראשון בתחרות האירוויזיון שנערכה בפריז. בשיר זה הוא כתב על שפת הבית מימי ילדותו (פירוש הפזמון "אבניבי אובוהבב אובותבך" הוא "אני אוהב אותך"). עפרה חזה זכתה במקום השני באירוויזיון 1983 עם שירו "חי". בשיר זה כתב על "עם ישראל חי", מכיוון שבאותה שנה התקיימה התחרות בגרמניה. שיריו הנוספים שייצגו את ישראל בתחרות האירוויזיון היו "את ואני" (שלמה ארצי, 1975), "בן אדם" (ירדנה ארזי, 1988) ו"זה רק ספורט" (דפנה דקל, 1992).
מנור כתב שירי ילדים רבים לפסטיבל שירי הילדים ולפסטיגלים. במיוחד מוכרים השירים שכתב בשנות השבעים על ילדיו שלו, בהיותם בגיל הילדות: "גלי" בביצועים של רבקה זוהר ונועם קניאל, "אחותי הקטנה" ("קוראים לה ליבי") בביצוע יפה ירקוני ו"בן" (על בנו יהודה) בביצוע נתנאלה. עוד משירי הילדים שלו: "מי אוהב את השבת?", "ילדים טובים, ילדים רעים", "מי ראה את באני?", "שלום היא מילה שימושית" ועוד.
מנור כתב גם מספר להיטים ללהקות צה"ל, בהם "בוא איתי אל הגליל" ו"גשם אחרון" ללחניו של יאיר רוזנבלום, ו"רק בישראל" ללחנה של נורית הירש. על רון ארד כתב את השירים "כשתבוא" ו"לא מפקירים חבר".
בין הפרויקטים המוזיקליים שמנור תרגם היו: שירים מברזיל לאלבום "ארץ טרופית יפה", שירים דרום אמריקאיים ללהקת הפרברים, שירים מסרטים אמריקאיים ישנים להרכב הטוב הרע והנערה, שירים צועניים לאלבום "נשמה צוענית" של ירדנה ארזי ושירים ערביים לאלבומה "דמיון מזרחי", ושירים צרפתיים לאלבומה של קורין אלאל "שפת אמי".
מנור תרגם מחזות רבים. בשנת 1971, תירגם מנור את המחזמר המפורסם "שיער". מחזמר זה זכה לביקורות טובות, ופתח בפני מנור את הדלת לתרגום מחזות נוספים, בהם "אילוף הסוררת", "הלילה השנים-עשר" ו"רומיאו ויוליה" של ויליאם שייקספיר, "מנהל הבית" של הרולד פינטר, "הקמצן", "טרטיף" ו"בית ספר לנשים" של מולייר, "חתולה על גג פח לוהט" של טנסי ויליאמס, ועוד. הייתה לו גם חיבה למחזות זמר, והוא תרגם את "שיקגו", "קברט", "סוויני טוד", "אחים בדם", "סיפור הפרברים", "עלובי החיים" ו"אופרה בגרוש".
מנור, כאמור, היה גם שדרן, והגיש תוכניות רדיו בקול ישראל וברשת 88FM בעיקר תוכניות מוזיקה ותרבות, כמו גם תוכניות בטלוויזיה בנושאי קולנוע ומוזיקה, ביניהן התוכנית השבועית "עד פופ". הוא היה גם מנחה מבוקש למופעים שעסקו במוזיקה.
בשנת 1995 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חייו בפזמונאות, ובשנת היובל לישראל, 1998, זכה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי.[4] בחודש מרץ 2005 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. תואר זה הוענק לו על תרומתו הגדולה לתרבות העברית. המנון שנת היובל של האוניברסיטה, "אני שייך", הוא שירו האחרון של מנור.[5]
מנור, שהיה מעשן כבד, חלה בסרטן הריאות, ממנו החלים זמן קצר לפני מותו. אהוד מנור נפטר ב-12 באפריל 2005 מדום לב. בהלוויתו שנערכה בבנימינה השתתפו אישי ציבור, יוצרים ומבצעים רבים, והושרו בה שיריו "אין לי ארץ אחרת" (גלי עטרי), "מישהו" (מתי כספי) ו"ימי בנימינה" (חנן יובל). לאחר מותו הוחלט במשרד החינוך להכניס את שיריו לתוכנית הלימודים של בתי הספר.[6]
מנור הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים.
ב-13 ביולי 2005, הוסב שמו של אולפן רשת ג' בתל אביב, ל"אולפן אהוד מנור".
תרומתו של אהוד מנור לזמר העברי הייתה רבה ביותר. הוא נחשב במשך שנים רבות כפזמונאי הפורה ביותר במדינת ישראל.[7] מנור כתב שירים מכל הסוגים, משירים קלילים והומוריסטים בעיקר לתחרויות זמר (כמו האירוויזיון) על נושאים שנחשבו כ"לא רציניים", ועד שירים מורכבים, שנגעו ברבדים הרגישים ביותר בנפש האדם ובחייו האישיים שלו, בהם שירים על נפילת אחיו, על ימי ילדותו, על אהבה (כמו "ברית עולם" ו"כלים שלובים") ועל גידול ילדיו (כמו "ילדותי השנייה").
מנור היה מהיוצרים המוזיקליים שהחלו מתחילת שנות השבעים לבטא את עצמם בגוף ראשון, דבר שהיווה ניגוד לשירי המולדת שהושרו עד אז, אשר מוקד ההתייחסות בהם היה על החברה בכללותה. לכך התייחסה גם ועדת פרס ישראל בנימוקי הזכייה שלו לפרס:
אהוד מנור מעולם לא רצה להיות "שליח ציבור". בשירתו אין בדרך כלל מקום לנוסח "אנחנו". לפי תפיסתו, אין פזמונאי יכול לדבר אלא בשם עצמו. ואכן, הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי, קול אינטימי, חושפני ורגיש, אך באורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים.
רבי שלמה פפנהיים (או פאפנהיים, רש"פ, 1740 בערך - 2 במרץ 1814) בלשן ומשורר עברי, מן המתונים שבאנשי תנועת ההשכלה.
אין ידיעות רבות על תולדות חייו. הוא נולד בעיר צילץ (Zülz) שבשלזיה לזליגמאן פפנהיים, ששימש בה דיין. הוא עצמו היה דיין בעיר ברסלאו עד פטירתו.
ב-1784 הוציא לאור בדיהרנפורט את החלק הראשון של ספרו "יריעות שלמה", העוסק במילים נרדפות. החלק השלישי של הספר יצא לאור ב-1818, גם הוא בדיהרנפורט, והחלק השני יצא לאור רק ב-1831, אחרי החלק השלישי, על ידי וולף היידנהיים ברדלהיים. החלק הרביעי נותר בכתב יד. אגב העיסוק במילים נרדפות נגע רש"פ בעניינים פילוסופיים העוסקים בהגדרות של זמן ומקום. בשיטתו הפילוסופית הושפע מן הרציונליזם היהודי של ימי הביניים, בפרט מהרמב"ם, מר' חסדאי קרשקש ומר' יוסף אלבו, וכן מהגותם של פילוסופים מודרניים, ובהם ג'ון לוק, לייבניץ וקאנט. בשיטתו הדקדוקית היה הראשון בעת החדשה שסבר שלא כל השורשים בעברית הם תלת-עיצוריים. ב-1802 הוציא לאור בברסלאו את החלק הראשון של "חשק שלמה", שנועד להיות מילון עברי מקיף; אך בחלק שיצא לאור נכללו רק האותיות א-ב, ושאר החומר שהכין נותר בכתב יד אצל וולף היידנהיים. הוא מצוטט הרבה בפירושו לתורה של ר' יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה".
רש"פ חיווה דעתו גם בשאלות שהעסיקו את העולם היהודי בתקופתו, והביע השקפות מתונות ושמרניות בפולמוסים שהעלתה תנועת ההשכלה. בעניין איסור הלנת המת התנגד לדעתו של משה מנדלסון, וכתב בגרמנית מאמרים התומכים באיסור ההלכתי להלין את המת. עם עלייתה של היהדות הרפורמית וכתגובה לתיקונים בדת שהציע דוד פרידלנדר חיבר ב-1813 מאמר ובו קבע כי שינויים בדת ובחינוך צריכים להיעשות רק על ידי הרבנים, וכי אין לזנוח את העברית לטובת השפות האירופיות כגון הגרמנית. הוא חיבר גם ביאור לפיוט "כחומר ביד היוצר" ומאמר על מצוות תפילין.
רש"פ התפרסם אצל אנשי תנועת ההשכלה בעיקר בגלל חיבורו "אגדת ארבע כוסות". הוא חיבר ספר זה לאחר אסונות אישיים כבדים שפקדו אותו, ובהם מתו אשתו ושלושת בניו, בהשפעת המשורר האנגלי אדוארד יאנג, שחיבר לאחר אסון דומה את שירו Night Thoughts. "אגדת ארבע כוסות" עוסקת בהתמודדות עם הגורל האנושי ברוח המשלבת רציונליזם ורומנטיקה, והיא עוברת מ"כוס התרעלה" אל "כוס התנחומים", משם ל"כוס ביד אדוני" ולבסוף ל"כוס ישועות". היא כתובה בפרוזה מליצית גבוהה ועשירה מאוד, ולכן נחשבה למופת ספרותי לאנשי ההשכלה. החיבור נדפס לראשונה בברלין, 1790, ואחר כך בעוד שלוש עשרה מהדורות לאורך המאה ה-19, מה שמעיד על ההערכה הרבה שזכה לה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%A4%D7%A4%D7%A0%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9D
אורה אַיָּל (16 במרץ 1946 – 26 בפברואר 2011), סופרת ומאיירת ישראלית, שהתפרסמה בעיקר בזכות איוריה לספרי ילדים מוכרים
אורה איל נולדה בירושלים ב-16 במרץ 1946. לאחר סיום לימודיה בגימנסיה העברית רחביה למדה בבית הספר לאמנות "בצלאל", אולם לא סיימה שם את לימודיה. למדה לתואר ראשון במתמטיקה ועסקה בפיתוח ספרי לימוד למתמטיקה במט"ח.
הספר הראשון שאיירה הוא "מעשה בחמישה בלונים" מאת מרים רות, שיצא לאור בשנת 1974. לאחר מכן איירה יותר מ-70 ספרי ילדים, בהם הספרים "הבית של יעל" ו"תירס חם" מאת מרים רות, "מר זוטא ועץ התפוחים" מאת אורית רז וסדרת "סיפורי איתמר" מאת דוד גרוסמן. על איוריה בספרו של גרוסמן "השפה המיוחדת של אורי" זכתה בשנת 1990 בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער.[1]
איל פירסמה גם ספרים שאותם כתבה ואיירה, בהם "לילה חשוך אחד", "בוקר בהיר אחד", ו"אוגבו". על תהליך יצירת ספריהּ סיפרה: "בדרך כלל הסיפור ישנו לי בראש. אני מכינה את הציורים ורק אז כותבת את כל הטקסט באופן סופי."[2] בשנים האחרונות לחייה עסקה בעריכה ובתרגום ספרים, בהם "הגבינה והתולעים" ו"אבא לא רוצה לישון", ומבחר מספרי סופר הילדים האיטלקי ג'אני רודרי כ"איש הגשם", "ליסה בארץ האגדות", ו"סיפורי טלפון"[3].
בשנת 1994 זכתה בפרס בן-יצחק על איור הספר "חמש מכשפות הלכו לטייל" מאת רונית חכם.
אורה איל נפטרה בגיל 64. היא השאירה בן אחד, שני נכדים, ובן זוג שאתו חייתה בעשרים שנותיה האחרונות בביתם בשכונת בקעה בירושלים.
שלמה ניצן נולד בליבאו שבלטביה למשפחת סוחרים דתית. הוא למד בחיידר וגם למד עברית מילדותו. בשנת 1932, כשהיה בן אחת עשרה, הועלה עם הוריו לארץ ישראל, והמשפחה השתקעה בראשון לציון. בשנת 1933, כשהיה בן 12, שנה אחרי שעלה לארץ, הוא כבר ידע עברית מצוין. הוא סיים את בית הספר העממי בעירו, והשלים את לימודיו בלימודי ערב בתל אביב. עד מלחמת הקוממיות עסק בעבודות נגרות, בניין ומסגרות. שנה אחרי שעלה לארץ אמר שישראל זאת 'ארץ הכיף' בשבילו.
במלחמת העצמאות שירת כסופר צבאי, כלומר כתב צבאי, וערך ספריית ספרי כיס לחיילים. בשנת 1950 התמנה לעורך עיתון הילדים "משמר לילדים". העורך היה במשך שנים רבות הסופר, המשורר והמתרגם בנימין טנא. שלמה ניצן עבד יחד עם בנימין טנא עד שנת 1979, ואז נתמנה לעורך העיתון.
בשנת 1984 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שמו של לוי אשכול. כן זכה בפרס ברנר ובפרס חולון. סיפורו הראשון, "חגים בחולות", נדפס בשנת 1944, ברבעון "מחברות לספרות" של ישראל זמורה. שלמה ניצן היה יוצר פורה מאד, ופרסם סיפורי ילדים, מקור ותרגום, וכן נתפרסם בעיבודיו המקוריים ליצירות עם ידועות ואהובות.
שלמה ניצן נחשב לאחד היוצרים החשובים בפרוזה של סופרי דור תש"ח, ותרומתו לפרוזה של הדור היא גדולה. עיקר פרסומו היא הטרילוגיה הגדולה "צבת בצבת", רומן העוסק בגיבור הישראלי של מלחמת העצמאות, וביום השני, האפור, שלאחר המלחמה. על רקע סיפור משפחה רחב ובו יחסי בנים אבות מאוד מורכבים. בשנת 2006 נפטר שלמה ניצן בתל אביב, בן 85 במותו. הוא נקבר בבית העלמין הירקון.
אשתו, נחמה ניצן, הייתה מחנכת ומבקרת ידועה של ספרי ילדים. בנו הוא הבמאי, המחזאי ומנהל התיאטרון עמרי ניצן. בתו היא אורית ניצן.
נולדה במרוקו בשם "לוסי מלול". ב-1947 בהיותה בת שש נפטרה אמה משריפה והיא עלתה לישראל במסגרת "עליית הנוער".[1] בישראל גדלה בכפר הנוער קריית יערים ובקיבוץ בית אלפא. בזמן עלייתה שונה שמה בארץ לעליזה. לאחר שהתגייסה לצה"ל סיימה קורס חובשות ושירתה במרפאה בחיל השריון. היא הוזמנה להצטרף ללהקת גייסות השריון על ידי שאול ביבר, ששימש אז כקצין החינוך של החיל, שהתרשם מקולה. בלהקה הכירה את בעלה לעתיד ומייסד הלהקה, השחקן ניסים עזיקרי. השניים נישאו ונולדה להם בת, פאני. לאחר שחרורה מהצבא הופיעה בתפקיד הראשי במחזמר "נאסר א־דין" ב"תיאטרון העממי" של פשנל. השתתפה בתכניות "מועדון הזמר" של הרדיו, שם שרה לראשונה את "השיר הסיאמי" של נעמי שמר. לאחר מכן פגשה את נחום היימן והקליטה כמה שרים ללחניו שהופיעו בתקליטון הראשון שלה. התקליטון כלל 4 שירים: "השיר הסיאמי", "ציור בצבעים", "אגדת הפרח", ו"מכתב אהבה". מאוחר יותר שרה עזיקרי את שירו של היימן "הדודאים נתנו ריחם" בפסטיבל הזמר המזרחי. השיר הצליח מאוד בזמנו.
באמצע שנות השישים הופיעה עזיקרי במועדוני הים התיכון, וכששמע אותה הזמר היווני אריס סאן, הזמין אותה להופיע במועדון שלו, "זורבה". סאן כתב לה מספר שירים שהפכו ללהיטים בישראל: "נערה ממש אוצר", "בחיים הכול עובר" ועוד. בתקופה זו הוציאה את אלבומה הראשון "נערה ממש אוצר". [2] כמו כן, ניהלו סאן ועזיקרי רומן [3], שבעקבותיו נולדה להם בת בשם סאני, על שמו של סאן. הרומן הסתיים בפרידה בטרם נולדה הבת. בשנים 1968-9, לאחר שסיימה את ההקלטות לאלבום הראשון, יצאה לסיבוב הופעות בדרום אפריקה. לאחר מכן הקליטה את אלבומה השני "שירים שאהבתי", שכלל שירים ישראליים מוכרים וגם שירים חדשים נכתבו במיוחד עבורה, כמו "מי ההולך" ו"מכתב אהבה". בשנת 1970 ייצגה את ישראל בפסטיבל הזמר הבינלאומי בברזיל עם השיר "מפרש בודד" של משה וילנסקי ונבחרה בו לזמרת הפופולרית ביותר. בשנת 1971 השתתפה בקומדיה המוזיקלית "במזל דגים" שנכתבה בידי הזוג חנה בן ארי ואברהם ניניו. לאחר מכן עזבה עזיקרי את ישראל ועברה להתגורר בארצות הברית, שם הכירה את האמרגן ששון רג'ואן, שהפך מאוחר יותר לבן זוגה. בשנת 1973 הגיעה לביקור בארץ, והשתתפה בסרט "קזבלן", עם יהורם גאון, בתפקיד הזמרת צובאבו במועדון של "רוזה" ושרה את השיר "אתה נמצא ביפו" וכן את הבית האחרון בשיר "רוזה". בשנת 1977 הגיעה לארץ, השתתפה בפסטיבל הזמר המזרחי ושרה עם ניסים גרמה את השיר "כי רב להושיע" שזכה במקום השני.
עזיקרי התגוררה בארצות הברית עד לשנת 1984, עת חזרה להתגורר בארץ והתיישבה באילת. באותה שנה ייצגה עזיקרי את ישראל בפסטיבל הבינלאומי ביוון.
בשנת 1985 שרה קולות רקע בתקליט של יהודה פוליקר, "עיניים שלי". באותה שנה נפצעה עזיקרי בתאונת דרכים וחדלה להופיע למשך מספר שנים.
בשנת 1988 שרה במופע "דרור - חגיגת זמר ים תיכונית" את השיר "כעת חיה", שנכתב על סיפור חייה ואת מנגינתו היא הלחינה בעצמה. בשנת 1994 הקליטה יחד עם הזמר אורי פיינמן אלבום שירים שחלקם חידוש של כמה מלהיטיו של אריס סאן.
לכבוד יום העצמאות 1995, הקליטה עזיקרי עבור תחנת הרדיו רשת ג' את השיר "באור התכלת", למילים של יורם טהרלב וללחן של יוני רועה. השיר יצא על גבי תקליט שדרים, אך לא זכה להצלחה.
בשנת 1998 יצאו שני האלבומים שהקליטה עזיקרי בסוף שנות ה-60 ושירים נוספים באלבום האוסף הכפול "נערה ממש אוצר".
בשנת 2008 העלה ניסים אלחנטי מופע לכבודו של אריס סאן עם "החוויה היוונית" ששמו "נערה ממש אוצר" על שם הלהיט שכתב סאן לעזיקרי וכלל את מיטב הלהיטים של סאן שחלקם בוצעו במקור עיי עזיקרי במופע אף השתתפה ביתם של סאן ועזיקרי סאני.
ב-25 בפברואר 2009 נפטרה עזיקרי בגיל 67, לאחר מאבק במחלת הסרטן.
בשנת 2011 העלה "הבימה" את המחזמר "סיגל" שביים ביים צדי צרפתי בהשראת סיפור האהבה בין עזיקרי לאריס סאן.
עפרה חזה נולדה בשנת 1957 בשכונת התקווה שבתל אביב. היא הייתה בת זקונים, התשיעית במניין הילדים, ליפת ולשושנה חזה, זוג מסורתי יוצא תימן, שעלה לישראל בשנת 1944. את האהבה לשירה רכשה עפרה מגיל צעיר מאמה, שבתימן הייתה זמרת מבוקשת בחגיגות חינה.
עפרה למדה בבית הספר "עוזיאל" ובו מומש כישרון השירה שלה לראשונה; היא צורפה כסולנית למקהלת בית הספר. בגיל אחת עשרה השתתפה חזה במקהלה של מנשה לב רן ולשם כך נסעה אחת לשבוע ל"בית ברגר" שמחוץ לשכונתה.
בקיץ 1971, בעודה בת שלוש-עשרה, הופיעה חזה בחתונה ושם שמע אותה משה ערוסי, שהיה חבר בסדנת התיאטרון של שכונת התקווה. את הסדנה, שהייתה מקום מפגש חברתי לצעירי השכונה ומרכז תרבותי וקהילתי, ניהל בצלאל אלוני. לאחר שהסכים אלוני לבחון ילדה כה צעירה להשתתפות בסדנה, הוא קיבל אותה. זאת הייתה תחילתה של דרך משותפת ארוכת שנים בינה לבין אלוני.
בתחילת הקריירה המוזיקלית של חזה גילמה בעיקר דמויות משנה בהצגות ושימשה כמחליפה. בערב הבכורה החגיגי במועדון "צוותא" למחזה ושמו "סמבוסק, מתי הבחירות?", נטש השחקן הראשי את הסדנה ואת ההצגה כמה שעות לפני ההופעה. עפרה, אשר ידעה על-פה את כל תפקדי הצגות הסדנה מצפייה ומהקשבה, הוזעקה באופן בהול על ידי אלוני, ובאלתור מוחלט, תוך העברת התפקיד מזכר לנקבה, כבשה את לב הקהל.
לאחר הופעת הבכורה שלה, חזה החלה להופיע במסגרת הסדנה באופן שוטף. בשנת 1973, ירדה סדנת התיאטרון אל סיני להופיע מול החיילים במלחמת יום כיפור, עם הצגה חדשה בשם "אהבה ראשונה". ההצגה הייתה הראשונה של הסדנה ששיריה הוקלטו ושירה של חזה, "געגועים", שודר ברדיו והגיע אל ראש המצעדים.
בשנת 1974 השתתפה חזה ב"פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח", שהיה מתקיים מדי שנה וזכתה בו במקום השלישי. לאחר הזכייה, החליטה חזה לממש את הפוטנציאל שלה בדרך להיות זמרת סולו, יחד עם אלוני. היא החלה ללמוד פיתוח קול, ריקוד ותנועה והמשיכה להופיע ברחבי הארץ. התפתחותה המקצועית הביאה להגדלת תפקידיה על הבמות, ובשנת 1975 הופיעה עם חברי הסדנה בפסטיבל הזמר עם השיר "פרשת דרכים". באותה שנה יצאה חזה להופעות בארצות הברית לצד זמרים נוספים עם המופע "כאן ישראל".
בתקופה זו החליט אלוני לוותר על ניהול הסדנה ולהפוך להיות האמרגן והמנהל האישי הצמוד של חזה. החלטה זו הביאה בסופו של דבר לסגירת הסדנה, שכן איש לא לקח על עצמו את ניהולה אחריו. על מנת להרים את קריירת הסולו שלה, אירגן אלוני מופע שהוצג בפני המפיק הידוע אברהם דשא (פשנל). התלהבותו של פשנל הייתה מיידית וחזה חתמה על חוזה לחמש שנים, אולם בפברואר 1976 התגייסה לצה"ל. לאחר הופעות מזעריות במסגרת להקת הנח"ל עזבה לתפקיד פקידה פלוגתית בסדנת השריון. לאחר שנה נענתה בקשתה לקיצור שירותה הצבאי, ולאחר סיום השירות המשיכה את הקריירה המוזיקלית שלה תחת ניהולם של דשא ואלוני.
הצעד הראשון של חזה אחרי השחרור מהצבא היה לחזור למסגרת של הרכב. באותם ימים פרשה ירדנה ארזי משלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", ולאחר מכן גם לאה לופטין. פשנל החליט ליצור הרכב חדש, ולרותי הולצמן, היחידה שנותרה מההרכב המקורי, הוא צירף את ישראלה קריבושי ואת חזה. תחילת הקריירה של ההרכב החדש הייתה במסע הופעות בן שישה שבועות בסקנדינביה. התלהבותה הראשונית של חזה מתפקידה החדש החלה להתפוגג כבר בהופעות בסקנדינביה. העבודה בלהקה לא הייתה לרוחה וההרכב התפרק עוד לפני שהחל להופיע בישראל. לאחר הפירוק, הודיעה חזה לאלוני כי ברצונה לפתוח בקריירת סולו.
תחילת קריירת הסולו של חזה נתקלה בקשיים רבים, כאשר כותבי השירים הנחשקים ביותר באותה תקופה, כמו מתי כספי ואהוד מנור, לא הסכימו לכתוב לזמרת האנונימית. אולם, בשנת 1979 זכתה לטעום לראשונה את טעם ההצלחה, כאשר לוהקה לתפקיד דינה, בתו של פולי בסרטו של אסי דיין "שלאגר", לצידם של "הגשש החיוור". בסרט נכללה סצנה בה דינה יוצאת נגד בן זוגה שמקניט אותה על רצונה לרקוד כמו "פרחה", ובתגובה מתחילה חזה לרקוד ולשיר במועדון את "שיר הפרחה". השיר הפרובוקטיבי הפך במהירות הבזק ללהיט היסטרי, נותר חמישה שבועות בראש מצעד הפזמונים, וקטע השירה שלה מהסרט הוקרן בטלוויזיה. בגלי צה"ל השיר נפסל לשידור במשך חודשים ארוכים, מפני שנחשב לנועז במיוחד בגלל תדמית הפרחה: אישה קלת דעת והמונית, פשוטה, גסה וחסרת השכלה. צעד זה היה אחד מבין רבים ושונים שפגעו באופן מסוים בקריירה שלה, מאחר שאיש לא רצה קשר עם תדמית הפרחה, אשר הייתה שונה מהאישיות של חזה. על אף כל אלה, קהל המעריצים של חזה החל לצבור תאוצה והיא הפכה לדמות מוכרת לכל. מאוחר יותר הותר השיר להשמעה בגלי צה"ל, ובכלל ברדיו.
ההצלחה של "שלאגר" עודדה את פשנל ללהק את חזה לתפקיד ראשי בסרט נוסף, "נערת הפרברים" של הבמאי ג'ורג' עובדיה, לצד מנחם עיני ואבנר דן. היא גילמה שם את ורד, רוכלת שהתעוורה בתאונה בילדותה, שבזכות תרומה שמשיגים לה שלושה בטלני רחוב עם לב זהב עוברת ניתוח וזוכה מחדש במאור עיניה. לאחר הניתוח היא פוגשת אמרגן, והופכת לזמרת מצליחה. חוויית הסרט הייתה רחוקה מלהיות חיובית בשבילה, והיא ויתרה על קריירה קולנועית בהמשך דרכה.
באותה שנה השתתפה חזה בפסטיבל הזמר עם השיר "על אהבות שלנו" וזכתה במקום השישי. בתחרות השירוויזיון לילדים שנערך בחנוכה 1979, השתתפה עם השיר "פלאש גורדון", וזכתה במקום הראשון.
בשלב זה בקריירה שלה, לאחר תקופה ארוכה בה איש לא היה מעוניין לשתף פעולה עם חזה, החליט בצלאל אלוני לסיים את החוזה עם פשנל, והחל לנהל את עסקיה באופן עצמאי, דבר שכלל גם כתיבת מרבית שיריה באותה תקופה. לאור העובדה שמספר להיטים כבר הופקו, החליטו השניים כי יש להוציא אלבום. על בסיס השירים מ"שלאגר" ומ"נערת הפרברים" הקליטה חזה בשנת 1980 את אלבום הבכורה שלה כסולנית, "על אהבות שלנו", במסגרת החוזה שחתמה בחברת "פונוקול" (אלבום אחר שיצא בשנת 1978, "שיר השירים בשעשועים", אינו אלבום סולו, אלא אוסף משיריה של חזה בתקופת סדנת התיאטרון של שכונת התקווה). האלבום הוציא להיטים רבים, כמו "שיר הפריחה", "הגשם", "שיר אהבה לחייל", "פלאש גורדון" ועוד. היא זכתה לתואר "זמרת השנה" במצעדים של תחנות הרדיו "גלי צה"ל" ו"רשת ג'" ועל ידי העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". האלבום מכר כ- 20,000 עותקים, וזכה במעמד אלבום זהב.
באותה שנה השתתפה חזה שוב בשירוויזיון לילדים עם השיר "סימנים של אוהבים", ושוב זכתה במקום הראשון, וכמו כן גם שלחה את השיר "הוא" לוועדת הקדם אירוויזיון, אך השיר נדחה. לאחר מכן התבקשה חזה להתמודד עם השיר בפסטיבל "מדיטור" בפורטוגל כנציגת ישראל. היא הסכימה, ואז גם הוחלף שם השיר ל"תפילה". במקביל, הייתה חזה נציגת ישראל ב"טלתרום" בצ'ילה.
פחות משנה אחר כך, יצא תקליטה השני של חזה, "בוא נדבר", עדיין בחברת "פונוקול". האלבום כלל גם הוא חומרים פרי עטו של בצלאל אלוני, וזכה גם הוא בתקליט זהב. רבים משיריו הפכו גם הם ללהיטים: "תפילה", "סימנים של אוהבים" ועוד. לאותם התארים שאפפו את אלבום הבכורה זכה גם אלבומה השני, וחזה עצמה זכתה בשנית לתואר זמרת השנה.
בשנת 1982 עברה חזה לחברת התקליטים "הד ארצי", שם הוציאה את אלבומה השלישי "פיתויים". האלבום הוציא גם הוא מספר להיטים: "כל יום מתחילה שנה", "גבריאל" ועוד, וזכה באלבום זהב גם הוא. אז גם יצאה לראשונה במופע הנושא את שם האלבום, בהפקה מוזיקלית של אלדד שרים, שם החלה לצבור נסיון הופעה על הבמות. חזה השתתפה שנית באותה שנה בשירוויזיון לילדים עם השיר "מלכת הקסמים", ושוב זכתה במקום הראשון. לאחר מספר שנים, הפיק יוסי פלג מופע כשם השיר "מלכת הקסמים", שזכה להצלחה גדולה. השיר נכלל גם הוא באלבום. באותה שנה זכתה ב"פרס כינור דוד" וכן שוב בתואר "זמרת השנה" על ידי כל כלי התקשורת בארץ. באותה שנה הוציאה חזה גם את האלבום "עפרה חזה לילדים", שכלל 30 ביצועים שלה לשירי ילדים מפורסמים. "דמו" מהאלבום יצא כתקליט גמיש כמתנה של חברת אגפא.
בשנת 1983 עתיד היה האירוויזיון להתקיים במינכן שבגרמניה. אהוד מנור חש צורך שדווקא שם יעמוד נציג ישראלי וישיר שוב ושוב את המילה "חי". הוא כתב את השיר "חי" והציע אותו לירדנה ארזי לקראת הקדם אירוויזיון, אך ארזי סירבה לקבל את השיר, בטענה שכבר הכינה שיר, "שירו שיר אמן". מנור פנה לחזה, שמיד הסכימה לבצעו. בפעם הרביעית מאז שניסתה להתקבל אל קדם התחרות, התקבל השיר ששלחה ובתחרות הקדם אירוויזיון שנערכה בירושלים זכתה חזה במקום הראשון, עם 73 נקודות. ירדנה ארזי הגיעה למקום השני, בפער של נקודה אחת, ויש הטוענים שתחרות זו היא שפתחה את המאבק-לכאורה בינה לעפרה, ובעיקר בין מעריצותיהן, "מאבק" שנמשך מספר שנים.
באותה שנה השתתפה חזה גם ב"שירוויזיון לילדים" עם השיר "סופר סטאר", וזכתה שוב במקום הראשון. האלבום "חי", שיצא מיד לאחר הקדם אירוויזיון, הצליח מאוד במכירות עם למעלה מ-43,000 עותקים, והפך לאלבום הפלטינה הראשון של חזה. האלבום הוציא מספר להיטים, וביניהם: "חי", "סופר סטאר", "אמן למילים" ו"בלדה למלך", שיר ששרה בימי סדנת תיאטרון שכונת התקווה, וזכה לחידוש.
במהלך ההכנות לתחרות האירוויזיון בגרמניה, ביקרו חזה ושאר הצוות הישראלי במחנה הריכוז דכאו, שם אף פגשו ניצולי שואה מישראל, אשר ביקשו מהם להזכר במראות ממחנה הריכוז טרם ביצוע השיר בתחרות. גם בגדי ההופעה באירוויזיון של חזה ושל מלוויה עוצבו בהקשר לשואה: דורין פרנקפורט, מעצבת התלבושות, בחרה להלביש את עפרה חזה בחליפה לבנה ואת מלוויה בבגדים צהובים, מתוך מטרה להנציח ואולי להזכיר את הטלאי הצהוב אותו ענדו יהודים על אדמת אירופה [1]. בסופה של התחרות, דורג השיר הישראלי במקום השני, בהפרש של שש נקודות בלבד מהשיר הזוכה. גם בישראל זכה השיר להצלחה מרובה, כאשר נבחר ל"שיר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשמ"ג. חזה זכתה בשנה זו בפעם הרביעית ברציפות בתואר "זמרת השנה".
עוד ב-1983, לאחר החזרה מהאירוויזיון, הוציאה חזה את האלבום "שירי מולדת", שכלל חידושים שלה לקלאסיקות עבריות, וזכה לביקורות משבחות. מכירות של יותר מ-40 אלף עותקים הפכו את "שירי מולדת" לנקודת מפנה בקריירה של חזה, כאשר הצליחה לפנות בשיריה גם לקהל המבוגר, ובו זמנית לקרב את הדור הצעיר לשירים שלא פנו אליו. באותה שנה נבחרה חזה שוב, בפעם הרביעית ברציפות, בתואר "זמרת השנה". עוד באותה שנה הוצא אלבום שכלל מבחר להיטים של סדנת תיאטרון שכונת התקווה עם חזה.
מאותה שנה ובמשך שנתיים כתבה חזה טור בעיתון "מעריב" בשם "אקורד נוסף". בטור זה כתבה על דברים שקרו לה, על יחסי דת ומדינה, על הקונפליקטים בין העדות, על עניינים המעסיקים את אנשי שכונת התקווה ועוד. הטור הופיע מדי יום שישי במדור הפובליציסטיקה של "מעריב", לצד טורים של חברי כנסת ואנשי ציבור. כמו כן שימשה ככתבת בעיתון "חדשות הספורט".
באביב אותה שנה הוציאה חזה את האלבום "בית חם". זו הייתה תקופה שבה נערות רבות עזבו את בית הוריהן, ובתקשורת התגוללו סיפורים על נערות שלא מצאו בביתן בית חם. חזה ביקשה מבצלאל אלוני שיכתוב שיר בנושא, והוא נענה. השיר, הנושא גם את שם התקליט, סיפר על חלום ילדות נושן של חזה שלפיו, אם יהיה לה יום אחד "הרבה הרבה כסף", היא תייסד מעון לילדים נזקקים, שיהיה בית חם. מהאלבום יצאו להיטים רבים כגון: "בית חם", "יד ביד", "בן פרבר" ו"במנגינת הלב". גם אלבום זה הוגדר כ"אלבום זהב".
בשנת 1984 החלו חזה ואלוני בפרויקט שאפתני, אלבום שכל שיריו יהיו שירי עם תימניים, אותם תבצע חזה כמחווה למורשתה. תחילה הקליטה שני שירים לניסיון: "גאלבי"- שנכתב והולחן על ידי אהרון עמרם, ו"אסאלק"- שנכתב על ידי ר' שלום שבזי והולחן על ידי אהרון עמרם. בהמשך בחר אלוני את שאר השירים, ואף לימד אותה כיצד לקרוא את הטקסט בטעמים התימניים המיוחדים. חצי שנה הקדישה חזה להקלטות, כשדגש רב מושם על איכות קולית וטכנית. האלבום, "שירי תימן", יצא בדצמבר 1984 ובו חידשה חזה שירים תימניים ישנים ממגוון של תקופות ומקורות, מסוף המאה השבע-עשרה (של רבי שלום שבזי), ומתקופות מאוחרות יותר, בעיבודים חדשים של בני נגרי. שלושה משירי התקליט הושרו בערבית וכל השאר היו בעברית, בנעימה תימנית, והעיבודים שנעשו לתקליט כללו שילוב מקורי של צלילים ומקצב עממי תימני, עם כלים ותזמור קלאסיים. כשיצא האלבום, שהיה אחר כך לפריצת הדרך של חזה לחו"ל, הוא הושמע רק בתוכניות הזמר המזרחי. באף תוכנית רדיו אחרת לא גילו עניין בשירי האלבום, השונה באופיו מהמוזיקה אשר הייתה מקובלת. אז פנה אלוני ליאיר ניצני, לצורך הכנת הרמיקסים. ניצני היפנה אותו ליזהר אשדות שהכין את הרמיקס לשיר "גאלבי". לאחר אי ההתעניינות המתמשכת, נשלח השיר לאנגליה על ידי צעיר אנגלי בשם גרנט אשר גילה בו עניין. מספר עותקים של התקליט ושל הסינגלים המחודשים הגיעו אל חברת התקליטים האנגלית "S Records". בחברה התרשמו מאוד, וקנו את זכויות התקליט מ"הד ארצי". התקליט נמכר ללא הרף באנגליה, זכה לשבחי הביקורת של עיתוני המוזיקה היוקרתיים ביותר והחל את ההצלחה הגדולה ברחבי העולם של חזה.
ב-1984, לראשונה מזה ארבע שנים, הפסידה חזה את תואר "זמרת השנה" לירדנה ארזי, שהייתה יריבתה התקשורתית. האחרונה ניסתה במשך מספר שנים לפרוץ אל השוק המקומי כזמרת סולו לאחר פרידתה מ"שוקולד מנטה מסטיק", ובשנה זו הצליחה להעפיל אל הפסגה. מנקודה זו, החל מאבק ממושך בין מועדוני המעריצות של שתי הזמרות, כאשר השיא הגיע בהופעה של ארזי באמפי ווהל בתל אביב, כשמעריצה של חזה ירתה על שמלתה דיו מתוך אקדח צעצוע. מלחמה תקשורתית התחילה בין שתי הזמרות, אשר לובתה בידי מעריצותיהן, והגיעה לסופה כאשר השתיים הודיעו כי התחרות אינה ביניהן, אלא בין המעריצות.
בשנת 1985 יצא האלבום "אדמה". האלבום, שבמקור תוכנן לכלול שירים שכולם פרי שיתוף פעולה בין חזה ונעמי שמר ולהיקרא "התחדשות", כלל לבסוף שירים של יוצרים ותיקים: סשה ארגוב, יעקב אורלנד, משה וילנסקי ואפי נצר, לצד היוצרים הצעירים של התקופה, כדוגמת אהוד מנור ונורית הירש. להיטי האלבום היו שיר הנושא, "גורל אחד" ו"מישהו הולך תמיד איתי". מתוך התכנון המקורי נולד רק שיר אחד, "התחדשות". האלבום נמכר ב-40 אלף עותקים והגיע למעמד פלטינה. עוד באותה שנה הוציאה חזה את "שירי מולדת ב'", שהיווה המשך לקודמו. אלבום זה נמכר גם הוא ב-40 אלף עותקים.
ב-1986 הוציאה חזה אלבום אוסף ראשון הנקרא "אלבום הזהב" הכלל את להיטיה הגדולים עד אותה עת. בנוסף, כלל האוסף גם גרסאות באנגלית ובצרפתית לשיריה בעברית, בנוסף לשירים חדשים באנגלית שהופיעו בקלטת הווידאו שיצאה גם היא באותה שנה- "פנטזיה". באותה שנה ניסתה חזה לעדכן את הסאונד המוזיקלי בסגנונה וחברה עם יזהר אשדות להפקת האלבום "ימים נשברים" שכלל סאונדים ואפקטים עדכניים וסגנון מעט יותר רוקיסטי משירי הפופ ששרה עד כה. כמעט כל המילים והלחנים באלבום נכתבו על ידי חזה עצמה. מסע הופעות בבימויו של צדי צרפתי ובהפקתו של יוסי פלג, קידם את האלבום והוא הניב להיטים כמו שיר הנושא, "הכאב הזה", "בוא ונגן אותי" ו"כל הקלפים". כ-30 אלף עותקים נמכרו מהאלבום והוא הגיע לאלבום זהב.
בשנת 1987 הקליטה חזה את האלבום "שירי מולדת ג'". האלבום יצא לרגל חגיגות 40 שנה למדינת ישראל. ב-3 בפברואר של אותה שנה היא ניצלה מהתרסקות מטוס צסנה שהיה אמור להחזיר אותה מהופעה בבסיס חיל האוויר לתל אביב. באותה שנה היא גם השתתפה בפרק מיוחד לפורים בתוכנית ״זהו זה״ וכן בפסטיגל וזכתה במקום השני עם השיר "ארבעים".
מאז ההצלחה באירוויזיון והצלחת האלבום "שירי תימן" בחו"ל, נעשתה חזה לזמרת מבוקשת גם בתפוצות, בעיקר באירופה. מעמדה בחו"ל הלך וגדל ואיתו גם הביקושים להופעות. הגרסה המחודשת של "גלבי" כבשה את המצעדים. חזה התראיינה בתכניות האירוח הפופולריות ובעיתונים הנחשבים, וקמו לה מעריצים גם בחו"ל. כדי לקדם את הקריירה בחו"ל היא הקליטה אלבום שלם בצרפתית בשם "Aime Moi", שכלל גם חידושים בצרפתית לשירים עבריים שהצליחו. לבסוף שוחררו מספר סינגלים מן האלבום, אך הוא לא יצא במלואו. במקביל היא לא זנחה את הקריירה בישראל והמשיכה לקיים הופעות, ואף לשחק במחזמר "עוץ לי גוץ לי".
ב-1987 תבעה חזה צמד ראפרים אפרו-אמריקאים, Eric B & Rakim , אשר סימפלו את קולה מהשיר "אם ננעלו" לשירם "Paid in Full". אלוני, שראה את ההצלחה האדירה של הסימפול, החליט לקחת את אותה גרסה מחודשת של "אם ננעלו" מ-1984, לערוך אותה מעט ולשלב בה קטעים באנגלית שכתב שיושרו על ידי חזה. הדבר אכן נעשה, והתוצאות לא אכזבו. ביוני 1988 הגיע השיר לראש מצעד הפזמונים בגרמניה ושהה שם 9 שבועות רצופים. הסינגל נמכר ביותר משלושה מיליון עותקים. באותה שנה זכתה גם בתואר זמרת השנה שם. כך יצא, שסמפול גרסת "אם ננעלו" על ידי הראפרים נתן לחזה קידום גדול בחו"ל.
חזה התפרסמה לא רק באירופה ובאמריקה, אלא גם במזרח הרחוק ואפילו בארצות ערביות, כמו תימן. אלבומה "Shaday", שכלל את השירים "גלבי" ו"אם ננעלו" בתוספת שני תרגומים לשירים מתוך האלבום "ימים נשברים" ועוד שירי דאנס אתניים, יצא בשנת 1988. אלבום זה נמכר עד סוף השנה בלמעלה ממיליון עותקים באירופה ובעשרות אלפי עותקים בארצות הברית. מלבד הגרסאות המחודשות והמצליחות ל"אם ננעלו" ו"גאלבי", בלטה רצועה נוספת מתוך התקליט - "Love Song". השיר, שהוא בעצם "רענון" לשיר של חזה מאלבום הסולו הראשון שלה, מכיל קטע משיר השירים המדגיש את עוצמתה ואת ייחודה של האהבה. בגרסה המחודשת אין שום כלי נגינה (א-קפלה) ורק אפקט הד קל ברקע. יכולתה הקולית של חזה מודגשת ביותר בשיר הזה, ומסיבה זו יוצרים בעולם השתמשו בשיר זה ליצירותיהם. באותה שנה זכתה חזה במקום הראשון בטקס "אריה הזהב" בגרמניה וכעבור שנה זכתה במקום הראשון בפסטיבל הבינלאומי של טוקיו. ההצלחה בחו"ל לא אפשרה לחזה להמשיך ולהוציא תקליטים גם בישראל, ועל כן היא נעדרה למספר שנים והתרכזה בקריירה בחו"ל.
ב-1989 הוציאה את האלבום "רוח מדברית" (Desert Wind), שנרשם ככישלון יחסי ומכר רק חצי מיליון עותקים, אך מספר שירים מהאלבום כמו "Ya Ba Ye" ו"Wish Me Luck" נרשמו כלהיטים. נוסף על כך סיבוב ההופעות של האלבום זכה להצלחה מרובה וכלל שני הישגים חסרי-תקדים: ראיון והופעה בתוכניתו של מלך הטוק-שאוו האמריקני ג'וני קרסון, וראיון בתוכנית הבוקר האמריקנית "The Today Show". שיר זה הפך ללהיט באירופה ובארצות הברית. באותה שנה היא יצגה את ישראל עם השיר "אם ננעלו" ב"פסטיבל טוקיו למוזיקה" ביפן. באותה עת, סירבה חזה, ממניעים דתיים, לבקשת הותיקן לשיר בפני האפיפיור יוחנן פאולוס השני. חזה הפכה לזמרת מוערכת בחו"ל עם הסגנון המוזיקלי החדש שלה ולסמל גאווה לישראל. למעשה, מומחים לנושא בחו"ל טענו שחזה היא בעצם הראשונה מכולם שהביאה לעולם מוזיקה אתנית בשילוב סגנון מערבי, ואחת היוצרות הראשונות של ז'אנר "מוזיקת העולם".
בשנת 1990 זכתה חזה בתואר "הזמרת הישראלית הנמכרת ביותר בכל הזמנים" במונטה קרלו, וסירבה להצעתו של מייקל ג'קסון להצטרף אליו לסיבוב הופעות עולמי. באותה שנה היא הופיעה בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז במונטרה שבשווייץ והופעתה המצליחה גם יצאה לאור על גבי תקליט בשנת 1997. מלבד זאת, באותה שנה היא גם השתתפה שלוש פעמים בפסטיבל סאן רמו שבאיטליה.
בשנת 1992 השתתפה בעשיית הרמיקס לשיר "מקדש האהבה 1992" של להקת Sisters of Mercy. השיר בוצע בסגנון רוק כבד, והיא תרמה את קולה בסלסולי רקע.
בשנת 1993 הייתה חזה למועמדת הישראלית הראשונה לקבלת פרס הגראמי כזמרת מוזיקת עולם, בזכות אלבומה המצליח "קריה" (Kirya") (1992"), שצעד מספר רב של שבועות במקום הראשון במצעד המכירות של המגזין "בילבורד". האלבום כלל בין היתר שיר המבכה את גורלה של האישה בעולם השוביניסטי-שמרני ("Daw Da Hiya") ואף שני שירי חתונה מסורתיים של יהודי תימן.
באותה תקופה שיתפה פעולה עם גדולי הזמרים כמו איגי פופ, פול אנקה, sister of mercy ,פאולה עבדול ועוד. מלבד זאת, היא השתתפה בתוכניות האירוח הנחשבות ביותר באותה תקופה בחו"ל, וגם שרה את שירי הנושא לסרטים "סחלב פראי" "האומנת" ו"המלכה מרגוט" ביחד עם המוזיקאי גוראן ברגוביץ'. כך יצא, שעפרה חזה הפכה להיות לזמרת הישראלית הבינלאומית הראשונה, וגם קבעה שיא ישראלי: הזמרת הישראלית היחידה עד היום שהייתה מועמדת לפרס הגראמי.
בשנת 1994 הקליטה חזה מספר שירים לרגל הוצאת אלבומה הבינלאומי החדש, "Queen in Exile". הסינגל הראשון והיחיד מאלבום זה (Mata Hari) הפך ללהיט דאנס אתני קצבי, ובחלק משירי האלבום היא שיתפה פעולה עם יזהר אשדות, מי שהקפיץ אותה לצמרת הבינלאומית. אלבום זה הביא לוויכוחים אומנותיים רבים עם חברת ההקלטה, והאלבום נגנז. שירי האלבום הופיעו רק לאחר מותה באוסף "מנגינת הלב 2". באותה שנה היא ניצלה בשנית מפגיעת ברק במטוס הג'מבו שהחזיר אותה לארץ מלונדון. באותה שנה שרה את שיר הסיום, "אלוהי", בסרט "המלכה מרגו".
עם הצלחתה בחו"ל החליטה חזה לחזור לארץ ולהקליט אלבום ראשון בעברית מזה שבע שנים בשם "כל הנשמה". אלבום זה הצליח מאוד ומתוכו בלט במיוחד השיר "לאורך הים". ב-1994 היא הופיעה באוסלו שבנורבגיה בטקס קבלת פרס נובל לשלום שהוענק ליצחק רבין, שמעון פרס וליאסר ערפאת. בשנת 1995, ביצעה את השיר "לאורך הים" בעצרת הזיכרון במלאת 30 יום להרצחו של רבין, בשילוב קטעים משירה "כל הנשמה". ביצוע זה הושמע גם בתחנות הרדיו השונות, נכנס לקלאסיקה הישראלית ומורבה להישמע בימי זיכרון לחללי צה"ל. באותה שנה היא החלה להתכוננן להופעה ראשונה בישראל מזה 7 שנים במסגרת פסטיבל ערד. לצורך המופע תורגמו שיריה מאנגלית ובנוסף הייתה אמורה לכלול מחרוזת מהאלבום "שירי תימן" ושיריה משנות ה-80, אך אסון ערד גרם לה לבטל את ההופעות מרצון לאור האירוע.
בשנת 1997 הוציאה חזה את אלבומה האחרון, "Ofra Haza", שהופק על ידי פרנק פטרסון, מי שאחראי בין השאר על להקת "אניגמה". רוב האלבום הוקלט בהמבורג, גרמניה וכן גם באולפני אבי רוד בלונדון. באלבום זה היא גם הקליטה את השיר "אם ננעלו" בגרסה חדשה. רוב השירים באלבום הם באנגלית, ללא תוספת תימנית כפי שעשתה עפרה בשנים קודמות, ובנוסף יש מעט עברית וצרפתית. מבין השירים הבולטים של האלבום ניתן למנות את השיר "Show Me", הסינגל הראשון של האלבום אשר זכה למספר חידושים מצד זמרים מרחבי העולם, השיר "Give Me a Sign" והחידוש לשירה של קרול קינג "You`ve Got a Friend".
בין האלבומים הבינלאומיים שהקליטה חזה, השתדלה היא להראות את הצד היהודי והתימני שבה. היא שרה שירים על ההיסטוריה היהודית והבולטים שבהם הוא שיר קינה לזכר היהודים שנרצחו בשואה ("Trains of No Return") שהופיע באלבום "קריה", והשיר "Mm'mma" על הקושי של יהודי תימן ואתיופיה לעלות לארץ, שהופיע באלבום "רוח מדברית".
ב-15 ביולי 1997 התחתנה עם איש העסקים דורון אשכנזי, גרוש ואב לשניים. לאחר החתונה ניתקה חזה את קשריה עם בצלאל אלוני, ככל הנראה בשל לחצו של בעלה, והוא הפך להיות מנהלה האישי.
בשנת 1998 הופיעה ב"פעמוני היובל", הטקס המרכזי של חגיגות ה-50 למדינת ישראל, שם שרה את השיר "ירושלים של זהב". באותה שנה השתתפה בפרויקט "עבודה עברית" בו חידשה את השיר "לתת" של בועז שרעבי וכמו כן, נטלה חלק בעשיית הסרט המצויר הראשון של אולפני דרימוורקס, "נסיך מצרים". בסרט זה שרה חזה את השיר "Deliver Us" ב-17 שפות שונות, וכן דיבבה את קולה של יוכבד. הסרט זכה להצלחה בכל המדינות בהן הוקרן והוסיף להכרתה העולמית של חזה. באותה שנה היא שיחקה בסרט "צדק מוחלט" שעסק בפרשיית ילדי תימן החטופים.
ב-1999 דיבבה חזה לעברית את הסרט המצויר "המלך ואני", שם שרה גם חמישה שירים. באותה שנה היא הקליטה שירים לאוסף שיצא לבסוף לאחר מותה "מנגינת הלב".
בתחילת שנת 2000 החמיר מצבה הבריאותי של חזה. היא הובהלה לבית החולים "תל השומר" ב-12 בפברואר 2000 במצב קשה ונפטרה כעבור שבועיים, ב-23 בפברואר 2000, מסיבוכים שנבעו ממחלת האיידס. נקברה ב"חלקת האמנים" בבית העלמין ירקון בפתח תקוה, סמוך לקבריהם של יוצרים אחרים. בעלה של חזה, דורון אשכנזי, נפטר כשנה אחריה ממנת יתר ב-7 באפריל 2001 בערב חג פסח.
העיסוק בנסיבותיו העלומות של מותה של חזה נמשך שנים. משפחתה של הזמרת טענה כי היא נדבקה בנגיף האיידס מבעלה אשכנזי, שכן זה סירב לחשוף את תוצאות בדיקות הדם שעבר. אמו של אשכנזי העידה כי בנה נהג "להחליף בחורות" בתדירות גבוהה. בצלאל אלוני העיד בראיון שנערך עימו כי במשך כל השנים הרבות בהן היה אמרגנה, לא ידע על כך שחזה ניהלה קשר עם בחור. מהצד השני טענה משפחתו של אשכנזי, כי לא הוא זה שהדביק את חזה בנגיף. בדצמבר 2007, פורסמו בערוץ 10 דוחות משטרה המכילים את עדותו של הרופא שטיפל בחזה לאחר שנודע לה דבר מחלתה, ד"ר מיכאל בורק. מעדותו עלה כי מניתוח תוצאות בדיקת הדם של חזה ובעלה אשכנזי, התברר כי אשכנזי נדבק במחלה לפני חזה, שכן הוא נדבק בה כ-6-7 שנים לפני מועד הבדיקה, ואילו חזה כ-2-4 שנים לפני המועד[2].
בדצמבר 2010, פרסם הגארדיאן כתבה בה מספר המפיק קרייג לאון, שעבד עם חזה, על-כך שאשכנזי סיפר לו כי חזה נדבקה באיידס מעירוי דם שקיבלה בטורקיה [3] [4].
לפני מותה התחילה חזה בהקלטת דיסק חדש באולפנו של המפיק המוזיקלי רן אביב, אך לא הספיקה להוציאו לאור ונשארו רק סקיצות לא גמורות (קטעים קצרים ונדירים מושמעים בסרטים הדוקומנטריים "חייה ומותה של עפרה חזה" ו"הילד הסודי של עפרה חזה"). מומחי מוזיקה בינלאומיים אשר השמיעה להם חזה את הסקיצות חודשים ספורים לפני מותה, ניבאו לתקליט הצלחה גדולה. בראיון איתם בסרט "חייה ומותה", חשפו אותם מוזיקאים כי התקליט עתיד היה להיות מאוד "עמוק ושורשי", ושחזה סוף סוף הייתה חופשייה "לנהל את העניינים" סביב התקליט בעצמה ללא הוראות מאחרים. השיר האחרון המלא שהקליטה היה "Forgiveness" (סליחה) עבור תקליטו של מוזיקאי יהודי בשם יונתן אלייאש "The Prayer Cycle" (מחזור תפילות) המבוסס על קטעים מפרק כ"ג בספר תהילים, המוכר בפתיח "ה' רועי לא אחסר". במהלך שנת 2007 ניסה שי אשכנזי, בנו המאומץ של דורון אשכנזי, להוציא לאור את הסקיצות שהותירה חזה על גבי תקליט חדש, אך הניסיון לא יצא לפועל בשל התנגדותה המשפטית של משפחת חזה
ב"גן התקווה", בשכונת התקוה הוקמה על גבעה קטנה הנקראת "גבעת עפרה", אנדרטה לזכרה ובה פסוק משירו של שלום שבזי "אם ננעלו".
על קיר בית ילדותה, ברחוב בועז 39 בשכונת התקוה, הושם שלט הנצחה מטעם עיריית תל אביב-יפו.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A4%D7%A8%D7%94_%D7%97%D7%96%D7%94
יחיאל מוהר (9 במאי 1921 - 23 בפברואר 1969) היה פזמונאי ומשורר
מוהר נולד ב-1921 בעיירה רוזבאדוב שבגליציה המערבית. אביו, מאיר מוהר, היה משורר, סופר ומתרגם. בגיל 17 עלה יחיאל הצעיר לארץ ישראל לבדו במסגרת "עליית הנוער", והגיע לכפר יהושע. ערב פרוץ המלחמה עלו הוריו, ואחיו הגדול ישעיהו הצטרף אליהם ב-1942. עקבותיו של אחיו אברהם אבדו ברוסיה במלחמת העולם השנייה. ב-3 במאי 1948 נפטר אחיו ישעיהו, במהלך מלחמת השחרור.
מוהר החל בכתיבת פזמונים למסיבות הקיבוץ דברת אליו עבר עם הכשרת "זרעים" מכפר יהושע, ושם גם הכיר את אשתו עדינה.
בשנת 1946 עברו מוהר ואשתו לתל אביב. בשנות החמישים הרבה לכתוב ללהקת הנח"ל, החל לכתוב גם שירה ופרסם 5 ספרי שירה שעוסקים במהלך חייו בארץ.
מוהר הרבה לשתף פעולה עם המלחין משה וילנסקי והם יצרו להיטים רבים ללהקת הנח"ל, בהם "יא משלטי", "מול הר סיני" (שנכתב על רקע מלחמת סיני), "הורה נתגבר","הורה ממטרה", "רחל רחל", "שיר ערש נגבי" ו"בלדה על מעיין וים". להיטים נוספים שכתב ללהקת הנח"ל הולחנו על ידי סשה ארגוב ("שתים עשרה טון"), דובי זלצר ("הורה היאחזות", "יא ירח") ויוחנן זראי ("רוח סתיו", "אחד גבוה ושניים קטנים"). הזמרת שושנה דמארי ביצעה חלק משיריו, בהם "בלדה על מעיין וים", "לאור הזיכרונות" ו"ביתי שלי".
מוהר נפטר בגיל 48 לאחר סדרה של התקפי לב.[1]
נקבר בבית העלמין הדרום בחולון.
בנו, עלי מוהר, היה פזמונאי ופובליציסט.
חְבִּיבָּה מְסיכָּה (בערבית:حبيبة مسيكة, שם המשפחה נכתב לעתים בעברית גם "מסיקה") (1899 - 20 בפברואר 1930), זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה שהפכה לדמות נערצת בתוניסיה, בציבור היהודי ובציבור המוסלמי.
מסיכה נולדה בשם מרגריט בתוניס להורים עניים. היא התייתמה בגיל צעיר ועברה לחיות בבית דודתה, לילה ספאז, שהייתה זמרת. מסיכה למדה קרוא וכתוב בצרפתית בבית הספר של "כי"ח". החינוך הפורמלי שקיבלה השפיע רבות על גיבוש אישיותה ועל מהלך חייה לאחר מכן.
חביבה החלה לעלות על הבמה בגיל צעיר, תחילה כזמרת חתונות ברובע היהודי. היא זכתה להצלחה והקהל החל לכנות אותה "חביבת הכול" (حبيبة الكل), כינוי שהפך לשם הבמה שלה "חְבִּיבָּה".
בגיל עשרים הצטרפה חביבה לתיאטרון הערבי החדש בתוניס. עד מהרה הפכה לכוכבת התיאטרון. מסיכה דרשה וקיבלה שכר גבוה משאר השחקנים ואת התפקיד הראשי בהצגה (שאותו גילם תמיד גבר), מה שעורר התנגדות רבה מצד המוסלמים שכן מבחינתם הופעת אישה בדמות גבר הייתה דבר מאוד לא מקובל.
מסיכה התפרסמה גם בשאר ערי תוניסיה. היא הקימה לעצמה להקה משלה שליוותה אותה בשיריה, ויצאה למסע הופעות באירופה.
מסיכה ניהלה חיי אהבה חופשיים שלא היו מקובלים אז על פי המסורת היהודית. היו לה מחזרים רבים, יהודים וגם מוסלמים, והיא עמדה להינשא לצרפתי נוצרי בשם ראול מרן. חייה נקטעו לאחר שנרצחה בידי אליהו מימוני, יהודי עשיר בן 80, אשר התאהב בה וחיזוריו אחריה נדחו. ב-20 בפברואר 1930 הוא פרץ לביתה, שפך עליה חומר דליק והציתה. היא נפטרה זמן קצר לאחר מכן.
מסיכה הייתה דמות נועזת ושנויה במחלוקת. היא נהגה לבטא את עמדותיה באופן חופשי והייתה אישה עצמאית ומשוחררת. היא שמה דגש על זהותה הלאומית התוניסאית יותר מאשר על זהותה הדתית. כך למשל בשנת 1928 הופיעה עטופה בדגל תוניסה ושרה למען שחרורה מהשלטון הצרפתי.
על חביבה נכתבו לפחות שני רומנים. כמו כן נעשה עליה סרט הנקרא: "מחול האש".
הונדרטוואסר נולד בווינה למשפחה יהודית. שמו המקורי היה פרידריך סטוואסר (Friedrich Stowasser); סטו בצ'כית פירושו "מאה", ובהתאם לזאת שינה קידומת זו ב-1949 להונדרט, "מאה" בגרמנית, ואת שמו הפרטי שינה לפרידנסרייך, "ממלכת השלום" או, בתרגום חלופי, "בעל שלווה רבה". בנוסף נהג לכנות את עצמו Regentag (יום גשום) ו-Dunkelbunt (צבעוני חשוך), וכן היאקו-סוי (Hyaku-Sui), תרגום שמו ליפנית. Regentag היה גם שמה של ספינתו האישית, אותה בנה בעצמו ובה הרבה להפליג.
אביו נפטר בהיותו בן שנה. מתוך 74 בני משפחתה של אמו נספו 69 בשואה (אמו, אליה היה קשור מאוד, נפטרה בשנת 1972). ב-1948 למד במשך שלושה חודשים באקדמיה לאמנות יפה של וינה; זוהי השכלתו הרשמית היחידה. נסיון נוסף ללמוד, הפעם בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות, נכשל אף הוא, והונדרטוואסר פרש לאחר יום לימודים בודד.
האינדיבידואליות הרבה שלו גרמה לחיכוכים גם כששימש כמרצה. ב-1959 שימש כמרצה לציור בבית הספר הגבוה לאמנות בהמבורג. הוא פוטר לאחר שייזם וביצע יחד עם תלמידיו יצירה אותה כינה "הקו האינסופי" - קו עקום ומסולסל שהקיף את כל הקמפוס. למרות החוויה השלילית שמר הונדרטוואסר חיבה להמבורג והעיד כי זוהי העיר האהובה עליו בגרמניה. ב-1981 שימש כמרצה לציור באקדמיה לאמנות יפה של וינה. תלמידיו התלוננו בפני ההנהלה על העדרויות ממושכות מצידו ועל "התבטאויות מבולבלות". הונדרטוואסר נהג להופיע בלבוש לא-סימטרי ובזוגות גרביים לא-תואמים.
הוא החל ליצור בעצמו לקראת סוף שנות ה-40. תערוכתו הראשונה הוצגה בווינה ב-1952; מאז הציג מאות תערוכות בכל רחבי העולם, בין השאר בתל אביב. הונדרטוואסר התגורר למשך מרבית חייו בניו זילנד, ובה ראה את ביתו. מאז 1975 התגורר בעיירה הזעירה (1,400 תושבים) קאווה-קאווה (Kawakawa) שבקצה הצפוני של ניו זילנד. שעונו היה מכוון תמיד לזמן ניו זילנד, גם כשביקר ברחבי העולם. בשנות ה-80 התגורר תקופה קצרה בנורמנדי שבצרפת, וכן החזיק דירה בוונציה, עיר שהקנתה לו השראה רבה.
הוא התחתן פעמיים: לראשונה בגיברלטר ב-1958, נישואים אשר החזיקו מעמד שנתיים, ובשנית ב-1961 עם היפנית יוקו איקוואדה (Yuko Ikewada), ממנה התגרש ב-1966. ב-1972 נפגש לראשונה עם תושב וינה הישראלי יורם הראל, אשר הפך לידידו האישי ולאחר מותו של האמן למנהל עזבונו ולמנכ"ל קרן הונדרטוואסר בווינה.
הוא נפטר בלב ים מהתקף לב בעת הפלגה על הספינה "המלכה אליזבת השנייה" בדרכו מניו זילנד לאירופה. הוא נקבר בלב הטבע בניו זילנד.
הונדרטוואסר תיעב קווים ישרים ("כליו של השטן", כך כינה אותם) והיה מוקסם מסלילים שבלוליים; בבנייניו קשה למצוא קו ישר. בנוסף היה חסיד של צבעוניות, טבע ואינדיבידואליות. בנייניו, אשר אין האחד דומה למשנהו, משופעים בצבעים עזים, צורות הרמוניות המזכירות יצורים חיים, צמחייה מסיבית ושלל המצאות מקוריות. ביצירתו של הונדרטוואסר ניכרת השפעה של האדריכל הקטלאני אנטוני גאודי ושל הציירים האוסטריים אגון שילה וגוסטב קלימט. הונדרטוואסר טען שאדריכלות מודרנית אינה יכולה בשום אופן להיחשב כאמנות, ושבתים יש לעצב לפי המנטליות וחוש האסתטיקה של דייריהם העתידיים.
בנייניו אינם רבים והם מפוזרים בכמה ערים בעולם, בעיקר באוסטריה ובגרמניה, והם מכונים כל אחד בנפרד Hunderwasserhaus, "בית הונדרטוואסר". הבית הידוע ביותר שבנה הוא בית מגורים זול בווינה, אשר מאז השלמתו ב-1986 הפך לאחד ממוקדי התיירות העיקריים בעיר. הבית, הכולל רצפות עקומות ("רצפה עקומה היא מלודיה לרגליים", הכריז. "רצפה ישרה היא המצאה של אדריכלים. היא נועדה לשרת את מכונות הבנייה ולא את הדיירים") ועצים הצומחים בתוך הבית ושענפיהם מבצבצים מהחלונות, עוצב על ידי הונדרטוואסר ללא כל תשלום, זאת כדי ששיקולים כלכליים כלשהם לא ימנעו הקמת הבית שתכנן.
בתי הונדרטוואסר ידועים נוספים נמצאים בדרמשטט ובפרנקפורט שבהסה ובמגדבורג, בירת סקסוניה-אנהלט. יצירות ארכיטקטוניות שונות שלו נמצאות בתל אביב (מזרקה), יפן (מפעל לשריפת פסולת) ניו זילנד (שירותים ציבוריים בעיירת מגוריו) וארצות הברית (יצירה אחת בלבד בקליפורניה). בית האמנות (Kunsthaus) בווינה, אשר נפתח ב-1991, הוא מוזיאון פרטי של הונדרטוואסר. הבניין נבנה ב-1892 ואכלס במקור מפעל לרהיטים. הונדרטוואסר עיצב את המוזיאון לפי סגנונו, כולל רצפות גבעתיות. לצד התערוכה הקבועה היחידה בעולם של ציורי הונדרטוואסר, מארח כיום המוזיאון תערוכות מתחלפות של אמנים מרחבי העולם.
ב-1972 פרסם מניפסט הקרוי "זכות החלון שלך - חובת העץ שלך", בו הטיף לכך שלכל אדם השוכר דירה צריכה להיות הזכות לצבוע ולקשט את הקיר החיצוני שמסביב לחלונו, ככל שידו משגת, כך שניתן יהיה לראות מרחוק את האינדיבידואליות של הדייר. "רק מי שחושב באופן יצירתי ישרוד בעולם הזה ובעולם הבא", כתב. הונדרטוואסר חש חיבה לעובש אשר מופיע על בניינים עתיקים, וראה בו תופעת טבע שאין להילחם בה ואשר מוסיפה חן לבניין.
הונדרטוואסר כתב: "למרבה הצער תהליך הבנייה מסתיים ברגע שהדייר נכנס לדירתו החדשה. רגע זה צריך למעשה להוות את תחילת הבנייה". כמה מצורות האדריכלות האהובות על הונדרטוואסר נמצאו בשכונות מצוקה בפרברי הערים, כיוון שהעניים נאלצים לבנות את בתיהם בכל אשר ידם משגת. "כל אחד צריך ליצור אדריכלות משלו ולבנות מה שהוא רוצה, עם נוצות, עשב או נייר, אפילו אם הבית מתמוטט".
בד בבד עם עיסוקו באדריכלות היה הונדרטוואסר צייר ומעצב נחשב. הוא עיצב בין השאר בגדים, כרזות, מטבעות ודגלים - הידוע ביותר הוא דגל הקורו, דגלה האלטרנטיבי של ניו זילנד, אותו העניק לתושבי המדינה לאחר שקיבל אזרחות ניו זילנדית ב-1983. דגל הקורו אומץ בחום על ידי המאורים, ילידיה המקוריים של ניו זילנד, אשר מעולם לא אימצו את דגלה הרשמי של ניו זילנד על הקונוטציות הקולוניאליסטיות שבו, לטעמם (בדמות היוניון ג'ק).
דגל אחר שעיצב עוד קודם לכן, ב-1978, היה דגל שלום למזרח תיכון. על רקע לבן מגן דוד כחול מרחף מעל חצי סהר ירוק. קאנצלר אוסטריה דאז ברונו קרייסקי שלח את ההצעה למנהיגי האזור, ואלה דחו אותה. שמעון פרס אמר להונדרטוואסר שהוא "רותם את העגלה לפני הסוסים".
הונדרטוואסר החל לאסוף בולים מגיל צעיר, הוקסם מהם וסיפר כי הם היוו את השראתו הראשונית להפוך לצייר. הוא עיצב בולים עבור סנגל, כף ורדה, אוסטריה והאו"ם.
ציוריו המרהיבים של הונדרטוואסר נראים במבט ראשון ילדותיים למדי. סגנונו כונה (בנימה בלתי-ביקורתית) "כבד, פרימיטיבי ומיושן". בציוריו כבבנייניו השתמש בצבעים עזים (בעיקר בשבעת צבעי הקשת) ובקווים עבים וכמובן - בלתי-ישרים. הונדרטוואסר היה "קולוריסט"; לצבעים בציוריו חשיבות לא-פחותה מזו של הצורות. הוא נהג להפוך רבים מציוריו לקולאז'ים ולשלב בהם אבקה מתכתית בצבע זהב או כסף, פיסות בד או נייר, חרס, זכוכית ואדמה. כגימור סופי מרח את ציוריו בשכבה דקה של שמן. הונדרטוואסר הביע סלידה מתאוריות אמנותיות, אך ברור כי גילה בהן הבנה עמוקה.
הונדרטוואסר היה אדם פרובוקטיבי ופעיל סביבתי נחרץ; השילוב של השניים גרם לו, למשל, להופיע בעירום בפומבי כדי לקדם אסלת שירותים נטולת מתקן שטיפה, ולפיכך ידידותית לסביבה. ב-1980 נאם בפני הסנאט האמריקני בעד מדיניות אקולוגית ונגד אנרגיה אטומית. הונדרטוואסר עיצב כרזה שעליה נכתב "בין עצים אתה בבית"; את ההכנסות ממכירותיה תרם לפרויקט ייעור הנגב בישראל.
שלמה כהן (1920 - 18 בפברואר 2009), הידוע בכינוי סולימאן הגדול, היה זמר ישראלי ומחלוצי השירה בציבור בארץ.
שלמה כהן נולד בכרם התימנים בתל אביב. בנעוריו היה חבר בלהקת בני מחול ובפלמ"ח היה אחד מחברי "חבורת האש", שמרבית חבריה היו מהמחלקה הערבית של הפלמ"ח. אנשי החבורה נהגו לעשות קומזיצים בשעות הערב והיו יושבים מסביב למדורה ושרים שירים עבריים, כמו: "איל, איל בן קרניים", "מה יפים הלילות בכנען", "שושנת תימן" ועוד.
לאחר קום המדינה, נותרו בחבורה רק סולימאן ובני משפחתו: אשתו שרה וילדיו: חופני כהן הבכור, שכינויו היה סולימאן הקטן, ורדינה כהן, יזהר כהן ופנחס (פיני) כהן, שהיה סולן צוות הווי של הנח"ל וכיום חי בעיר ניו יורק.
שלמה כהן ואשתו, היו מופיעים באירועים שונים בארץ ובעולם והקליטו שני תקליטים: בשנת 1978, אלבום לכבוד 30 שנה למדינת ישראל - "30 שנות זמר מסביב למדורה" עם סולימאן הגדול וחבורת זמר מקיבוץ שפיים ובשנת 1994, את האלבום - "זמרת הארץ עם משפחת סולימאן הגדול".
נכדיו, ילדיה של ורדינה כהן ובעלה צור בן-זאב קרויים : מיתר, סול, קשת ותו בשל הקשר העמוק של המשפחה למוזיקה.
שלמה כהן נפטר בשנת 2009 ממחלת כליות. אחיו איתמר היה סולן להקת הנח"ל בשנות ה-50.
גוטמן נולד בטרנסילבניה, ברומניה, ועלה לארץ בגיל 7. הוא למד קולנוע בבית הספר "בית צבי", ובין השנים 1977–1982 ביים שלושה סרטים קצרים: "מקום בטוח", "פרמיירות חוזרות" ו"נגוע".
בשנת 1983 ביים את סרטו הארוך הראשון, "נגוע" (אין קשר לסרט הקצר בן אותו השם, ושניהם סרטים שונים, ומכונים "נגוע הקצר" ו"נגוע הארוך"). לאחר מכן ביים עוד שלושה סרטים - "בר 51" (1985), "חימו מלך ירושלים" (1987) ו"חסד מופלא" (1992).
גוטמן היה הומוסקסואל גלוי, ומרבית סרטיו (פרט ל"חימו מלך ירושלים", סיפור העוסק בזוועות מלחמת השחרור דרך עיניהם של הפצועים המאושפזים, על פי סיפור של יורם קניוק) עסקו בהוויה ההומוסקסואלית, והאחרון שבהם, במחלת האיידס. שחקנים ישראלים רבים התגלו בסרטיו של גוטמן, ונתנו בסרטיו את הופעותיהם המרגשות והזכורות ביותר. כך יונתן סגל ב"נגוע", אלון אבוטבול ב"בר 51", שרון אלכסנדר, אקי אבני ורבקה מיכאלי ב"חסד מופלא".
גוטמן היה חלק מקבוצת קי"ץ של במאים ישראלים שקראו לעידוד סרטי איכות על חשבון הקולנוע המסחרי. בתקופת יצירתו הקצרה, הצליח גוטמן ליצור שפה קולנועית עשירה ומסוגננת, והיווה קול ייחודי ומסקרן בקולנוע הישראלי. בסרטיו ניכרים הן תשומת-הלב הקפדנית לצדדים הוויזואליים והגרפיים (איפור, תנועות מצלמה) והן לתכנים ייחודיים. בשנת 1993 נפטר גוטמן ממחלת האיידס שבהּ לקה, ואשר עם השלכותיה ומורכבויותיה התמודד בסרטו האחרון "חסד מופלא".
עמוס גוטמן נפטר בתל אביב ב-1993 ונקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
שלונסקי נולדה במזרח אוקראינה, בעיירה קריוּקוֹבוֹ (Крюково) שעל יד העיר קרמנצ'וג, אז בפלך פולטבה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית לטוביה, חסיד חב"ד, ולצפורה בת טוביה וחנה ברוורמן, משפחה יהודית מסורתית ציונית. התרבות והאמנות תפסו מקום חשוב במשפחתה: אביה היה כנר חובב ואמה הייתה חובבת שירה. לוורדינה היו שני אחים ואחות - אברהם, לימים המשורר הנודע, דב ויהודית.
שלונסקי החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש, וכאשר הגיעה לבגרות המשיכה בלימודי הנגינה אצל אגון פטרי וארתור שנאבל. שנאבל התפעל מכשרונה כפסנתרנית, אך עודד אותה גם לעסוק בקומפוזיציה. שלונסקי השתלמה בקומפוזיציה אצל נדיה בולאנז'ה, מקס דויטש ולבסוף, גם אצל אדגר וארז.
משפחתה עלתה לארץ ישראל בשנת 1923, ואילו היא נשארה בווינה על מנת להתפתח כמוזיקאית. ב-1944 החליטה להשתקע בארץ, אולם לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה בה. יצירותיה לא בוצעו ולא הוצעה לה משרה. היא התפרנסה בעיקר כמורה לפסנתר; עם תלמידיה נמנים עדו אברבאיה, רון וידברג, בנימין פרל ויהודית כהן.
ורדינה שלונסקי נפטרה בשנת 1990 בתל אביב, בגיל 85, עניה וערירית.
ארכיונה נמצא בבעלות הספרייה הלאומית.
שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים, בהם גיום אפולינר, שלום שבזי, ש. שלום, אברהם שלונסקי ונלי זק"ש. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד.
השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים. אברהם שלונסקי כתב מילים לשיר, שהולחן תחילה ללא טקסט. מחזור השירים, שכלל שיר זה ועוד חמישה משירי אברהם שלונסקי הופיע בדפוס בשנת 1933 בשם "תמונות ארץ-ישראליות".
הקנטטה "הודיה", למקהלה מעורבת ותזמורת (1946) בוצעה לראשונה בפסטיבל ישראל 1966. היא נכתבה למילים של אברהם שלונסקי. הקנטטה טונאלית אך יש בה מודולציות מפתיעות.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
ביצירה סריאלית לתזמורת קאמרית, "אאופוניה" ("נועם מצלול") משנת 1967 ורדינה שלונסקי מנצלת כל טכניקה אפשרית בנגינה בכלי קשת. בשנת 1979 עיבדה והרחיבה יצירה זו, שהייתה הראשונה שלה בשיטת השורה, בהרכב המקורי.
ביצירותיה הבאות גילתה המלחינה העדפה ברורה להרכבים קאמריים שונים, הכוללים לעתים גם נבל וכלי הקשה. היא חיברה גם יצירות רבות לפסנתר.
הבוקר נפטר בשנתו, בגיל 86, המחזאי והבמאי יואל זילברג, החתום על יצירות כמו על יצירות כמו "קולינמל בקהיר", "רמת אביב ג'" והמחזה "קזבלן". הבמאי צדי צרפתי, שעבד עם זילברג, סיפר לגל"צ: "הוא העז כל פעם מחדש והצליח. הוא תמיד ידע לגעת בקהל"
המחזאי והבמאי יואל זילברג נפטר הבוקר (א') בשנתו והוא בן 86. זילברג חתום על יצירות כמו "קולינמל בקהיר" ו-"חסמבה ונערי ההפקר". בטלוויזיה ביים את הדרמה היומית "רמת אביב ג'" ובתיאטרון ביים את "ילדים חורגים לאלוהים" ועיבד יחד עם יגאל מוסינזון את המחזה "קזבלן" לבמה.
"זהו יום נוראי. יואל היה אדם שתמיד הערצתי", סיפר צדי צרפתי, סיפר בראיון לתכניתנו "חמש ברעב" עם ירון וילנסקי, "הוא היה מלא חלומות. לפני שלושה ימים דיברתי איתו והוא הציעה לי לשלושה מחזות. עד גיל 86 הוא עדיין עבד וחלם".
לדברי צרפתי, שביים את ההעלאה המחודשת של המחזמר "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי, "זילברג עשה המון. כשהוא העלה את קזבלן לראשונה, זה היה סיכון מסחרי ענק לעשות מחזמר בתיאטרון, שלא נעשה לפני כן".
"הוא העז ואחר כך העז עוד פעם - והצליח. הוא תמיד ידע לכבוש את הקהל ולגעת בו", הוסיף צרפתי, "הוא אהב לעבוד ולהמציא את עצמו כך הזמן. הייתי בר מזל שהוא היה מאחורי במשך כל הזמן".
ארונו של זילברג יוצב מחר על בימת תיאטרון הקאמרי, והוא יובא למנוחות מחר ב-14:00 בקריית שאול.
http://www.glz.co.il/1140-12231-HE/Galatz.aspx
גבע נולד וגדל בירושלים. בהיותו תלמיד תיכון הרבה לצייר קריקטורות, ואף חיבר מדור קומיקס עבור שבועון הילדים בבעלות משפחת שוקן, "הארץ שלנו". בתקופת שירותו בהנדסה קרבית כתב ואייר גם לשבועון הצה"לי "במחנה", ולאחר שחרורו שימש כאנימטור וכתפאורן בערוץ הראשון. לאחר מכן עבד ב"זו ארץ זו", ב"כל העיר" וב"העיר", ואף נמנה עם מייסדי העיתון "חדשות". הסמל הידוע ביותר מעבודותיו של גבע היה "הברווז", דמות-קומיקס-בדיונית-מרכזית במדוריו בעיתונים השונים. בשנת 2008 העניקה עיריית תל אביב לברווז תואר אזרח של כבוד, והברווז שימש כקמע בחגיגות המאה לעיר.
הזמר והמלחין שיובא היום למנוחות נחשב לאחד מעמודי התווך של התרבות בישראל והלחין את שירי להקת "החלונות-הגבוהים" שבה היה חבר יחד עם אריק איינשטיין וג'וזי כץ, אשתו לשעבר. שמו נקשר גם בשערוריות סמים, אלימות ואשפוזים פסיכיאטרים
הלוויתו של הזמר והמלחין המוערך שמוליק קראוס תתקיים היום (ב') בשעה 15:00, בבית-העלמין ירקון, שער "הגאולה".
שמוליק קראוס, שספר כבר 77 אביבים , סבל בשנים האחרונות מבריאות רופפת, התנייד באמצעות כיסא גלגלים ונזקק לעזרה סיעודית. אבל למרות המראה החיצוני, העייף והחלש, גם בערוב ימיו קראוס היה נמרץ דיו כדי לרדת מידי בוקר מדירתו ארבע קומות ללא מעלית ולהגיע לחוף בתל אביב - אולי כי מול הים, הרומן שלו עם הצלילים והמנגינות התחיל.
קראוס שר בשנות ה-50 בצמד העופרים, הכיר את המתנדבת האמריקנית ג'וזי כץ, והפיק לה הופעות במועדונים. השניים נישאו ועם אריק איינשטיין הקימו את "החלונות הגבוהים". אחר כך קראוס הצטרף לחבורת "לול", כתב בין היתר ל"טוב הרע והנערה" ולאריק לביא ובין שיריו הגדולים היו הקלאסיקות "רואים רחוק רואים שקוף", "סוס עץ" ו"ימי ראשית הקיץ" וגם כמה להיטים שמחים כמו "לוח וגיר", "איך עושים תקליט" ו"שישי חם". כמו לא מעט אמנים, גם קראוס ידע חיים סוערים ושמו נקשר בכמה שערוריות. בתחילת שנות ה-70 נכלא המוזיקאי אחרי שאיים על חייל בנשק, מאז הסתבך בפרשיות סמים וג'וזי כץ עזבה אותו עם ילדיהם אחרי שהיכה אותה. בשנים האחרונות היה שרוי בסכסוך מתמשך עם בניו, שעוד בילדותם לא נמנו בין מעריציו הגדולים. למרות התא המשפחתי הקשה, לא חסרים אנשים ששמעו ואהבו את שיריו ועם מותו פרסם אביב גפן בחשבון הטוויטר שלו "שמוליק קראוס, יוצר דגול שהשאיר בי את שיריו בהרבה פרקים בחיי. יהיה זכרו ברוך ", יאיר לפיד ציטט בעמוד הפייסבוק שלו את השורה: "בן אדם כסנה מול השמיים, בו בוערת אש", בשגיאה קלה - וכתב: "בן אדם כסנה מן השמיים". שרת התרבות, לימור לבנת, הביעה גם היא את צערה ואמרה כי "קראוס עיצב בשיריו חלקים חשובים של פס הקול של המדינה. אין ספק כי מותו הוא אבדה גדולה למוזיקה ולתרבות הישראלית".
18/02/13 07:10
http://www.glz.co.il/1140-12171-he/Galatz.aspx
אשתו לשעבר של היוצר שמוליק קראוס שנפטר אתמול סיפרה במילים קצרות: "פשוט עצוב לי. חלק גדול מהחיים שלי הייתי איתו"
> ישראל גוריון: "מותו של שמוליק - אבידה גדולה"
במשך שנים הם היו בני זוג. מאז ההודעה על מותו של שמוליק קראוס היא סירבה לדבר, והבוקר (ב') היא ביקשה לומר כמה מילים לזכרו בתכניתנו "נכון להבוקר" עם ניב רסקין.
ג'וזי כץ, אשתו לשעבר של שמוליק קראוס, אמרה: "קשה לי מאוד לשתף ברגשות שלי כרגע. חלק גדול מהחיים שלי הייתי עם שמוליק - עשרים ומשהו שנה - גם אישית וגם מקצועית, הוא אב לילדים שלי, והיה איש מוכשר. צר לי מאוד. פשוט עצוב לי, וזהו".
שמוליק קראוס, שנפטר אמש בגיל 77 בבית החולים איכילוב לאחר שאושפז לפני עשרה ימים כשלקה בשפעת החזירים, יובא למנוחות בשעה 15:00 בבית העלמין ירקון.
גם ישראל גוריון דיבר על האיש שאהב. "פגשתי את שמוליק בתל-אביב בערך בתקופה שהתחלתי עם הדודאים, אולי קצת אחרי זה", הוא נזכר, "הוא היה פרחח, אבל קצת התחברנו. אחר כך גרנו בחדר אחד כשעשינו את הסרט 'חור בלבנה'. הוא יכול היה להיות בחור זהב, ויכול היה להיות מאוד קשה ותוקפן. הכרתי את כל הצדדים שלו, אבל בסך הכל נהנתי מאד בחברתו. קשה לדבר עליו בלשון עבר".
נפרדים משמוליק קראוס: הזמר והשחקן ישראל גוריון סיפר בגלי צה"ל על חברו, שהלך אמש לעולמו בגיל 77 משפעת. "הוא יכול היה להיות בחור זהב, ויכול היה להיות מאוד קשה ותוקפן"
> הילד הרע של הרוק הישראלי
אמני ישראל נפרדים הבוקר (ב') מהמוזיקאי שמוליק קראוס שהלך אמש לעולמו בגיל 77 משפעת. קראוס היה מעמודי התווך של התרבות הישראל והלחין את שירי להקת "החלונות-הגבוהים" שבה היה חבר יחד עם אריק איינשטיין וג'וֹזי כץ, אשתו לשעבר. אחר כך הוא הצטרף לחבורת "לוּל" ובמרוצת השנים הלחין וכתב להיטים גדולים כמו "כשאת בוכה את לא יפה", "זה קורה", "איך הגלגל מסתובב", "רואים רחוק רואים שקוף" ו"לוח וגיר". שמו של קראוס נזכר גם בכמה שערוריות הקשורות בסמים, באישפוזים פסיכיאטרים ובאלימות.
שרת התרבות, לימור לבנת, כתבה בטוויטר: "קראוס היה מוזיקאי יוצר וזמר ענק, וחתום על כמה מהקלאסיקות בזמר העברי. קראוס עיצב בשיריו חלקים חשובים בפס הקול של המדינה".
"פגשתי את שמוליק בתל אביב בערך בתקופה שהתחלתי עם הדודאים, אולי קצת אחרי זה. הוא היה פרחח, אבל קצת התחברנו", נזכר ישראל גוריון בראיון לתכניתנו "בוקר טוב ישראל" עם אפי טריגר, "אחר כך גרנו בחדר אחד כשעשינו את הסרט "חור בלבנה". הוא יכול היה להיות בחור זהב, ויכול היה להיות מאוד קשה ותוקפן. הכרתי את כל הצדדים שלו, אבל בסך הכל נהנתי מאד בחברתו. קשה לדבר עליו בלשון עבר".
גוריון הופתע מפטירתו של קראוס, ואמר: "הייתי בטוח שהוא יצא מזה, כי הוא עבר כל כך הרבה דברים קשים. חבל, זו אבידה גדולה. הוא התחיל לכתוב בגיל מאוחר יחסית, והיה יכול ליצור עוד". הזמר גם שחזר רגע אחד משותף לו ולקראוס, שמייצג את אישיותו השנויה במחלוקת. "אני זוכר שנסענו עם האוטו שלי, היתה לי חיפושית פ0:00ולסווגן, והוא נהג כמו מטורף . הוא היה נוסע ועוקף משאיות ונוסע מצד ימין, ביקשתי ממנו להפסיק, אבל הוא היה פרא אדם עד הסוף".
גוריון הוסיף כי המשברים הנפשיים שעבר קראוס נבעו מפחד, ודווקא בשיא הצלחתו. "התקפי הזעם שלו היו תוצאה של חרדה עצומה. זה היה קורה לו דווקא כששיר שלו הצליח. כשאלבום שלו הצליח הוא היה הכי מבואס".
שמואל סגל הקריא והציג יחד עם שמואל רודנסקי, מערכונים של יוסף לפיד ואפרים קישון,
שמואל (שמוליק) סגל (14 בדצמבר 1924 - 15 בפברואר 1997) היה שחקן תיאטרון
סגל נולד בפולין למשפחה חרדית. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל, גדל בחיפה ולמד שם בישיבה. בשנת 1945 הצטרף לתיאטרון הבימה, ובמלחמת השחרור שירת בלהקה צבאית בשם "הלהקה הארצית", שהייתה מורכבת משחקני תיאטרון.
שיחק בהצגות רבות בתיאטרון "הבימה", בהן: "בערבות הנגב", "בקץ הימים", "פר גינט", "ביקור הגברת הזקנה", "נמר חברבורות", "הדוד ואניה", "המכשפה" ו"החייל האמיץ שוויק". הוא הרבה גם לשחק במחזותיו של ניסים אלוני, כשאחד מתפקידיו הגדולים הוא במחזה של אלוני "הצוענים של יפו". סגל השתתף גם בתיאטרון המסחרי, בין היתר במחזה "רביזור" של ניקולאי גוגול בתיאטרון "עונות". במחזה זה, שיחק יחד עם אחיו יוסי ושניהם גילמו את דמויותיהם של בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי. הצגה נוספת בה שיחקו השניים הייתה "התאומים מוונציה" בתיאטרון "הבימה".
סגל היה חלק מההרכב "שלושת השמוליקים" יחד עם השחקנים שמואל רודנסקי ואליהו גולדנברג (את גולדנברג החליף לאחר פטירתו שמואל עצמון). הם הופיעו יחד במופעים הומוריסטיים ביידיש, בייחוד מסיפורי שלום עליכם וערכו גם מספר סיבובי הופעות בקהילות היהודיות בעולם.
סגל הוציא מספר תקליטים ביידיש, תקליטי ילדים ("דודי שמחה") ותקליטי מערכונים. שני תקליטים הוקדשו למערכוניו של אפרים קישון, שם נכלל בין היתר מערכון ידוע בביצועם של סגל ורודנסקי, בו זועק סגל כי בית הוועד הפועל של ההסתדרות נהרס בלילה, וכשהוכח טעותו טען כי עד אור הבוקר הוא הספיק להבנות מחדש ("אתה לא יודע מה כוחה של ההסתדרות!"). בין תקליטיו הנוספים אפשר למצוא את "קפה למיטה" - מערכונים וקטעים משל יוסף לפיד ו"רבותיי ההיסטוריה חוזרת" - שירים ומערכונים הומוריסטיים על היסטוריית עם ישראל (יחד עם שמואל רודנסקי).
בטלוויזיה הופיע סגל בסדרת הטלוויזיה הקומית "קרובים קרובים", בתפקיד יו"ר ועד הבית, קוזילביץ'. השתתף גם בקומדיית המצבים "איצ'ה" בתפקיד שכנו של איצ'ה (ספי ריבלין). כמו כן הופיע במספר תוכניות של הסדרה "שניים אוחזין" במסגרת שידורי "הטלוויזיה החינוכית
סגל היה נשוי לנדיבה ואב לגורי ועמי. בנו, עמי סגל, שיחק בטלוויזיה החינוכית בסדרה "דני וגיל במסע בלתי רגיל". אחיו, יוסי סגל ואחיינו יובל סגל, שחקנים גם הם.
שמואל סגל זכה בפרסים רבים על פועלו. הוא נפטר על הבמה בתל אביב בשנת 1997 ונקבר בבית העלמין קריית שאול.
קראוס נולד בשכונת נחלת אחים בירושלים, הבכור מבין ארבעה אחים. אמו רוזה הייתה עקרת בית, ואביו מוסה היה נהג. בנעוריו רקד סטפס והתפרנס מהופעות כרקדן וכמורה לריקוד בבית ספר לסטפס בחיפה. לאחר שירותו הצבאי בחיל הים עבד קראוס כימאי בצי הסוחר. את אהבתו למוזיקה גילה לראשונה בפאב הימאים "העוגן" בחיפה, כאשר חבר ביקש ממנו להחזיק עבורו לרגע את הגיטרה.
קראוס החל לשיר בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 כחלק מצמד "העופרים" יחד עם אברהם רייכשטט (מוכר כאבי עופרים), לפני צירופה של אסתר עופרים). הוא הלחין וביצע אז את "בית הערבה", שיר שנכתב לזכר אביו שהיה פעיל בהקמת קיבוץ בית הערבה. בתחילת שנות ה-60 פגש בג'וזי כץ, שהגיעה לישראל מארצות הברית כדי להתנדב בקיבוץ אורים, הפך לבן זוגה והחל להפיק אותה כזמרת במועדוני אילת ותל אביב. לאחר מכן הם נישאו.
בשנת 1966 הקימו קראוס, כץ ואריק איינשטיין את להקת "החלונות הגבוהים". קראוס הלחין את כל שירי הלהקה, שירי פופ ורוק רך שהיו חדשניים לזמנם, בהם "זמר נוגה" (הידוע בזכות הקריאה החוזרת בבית הראשון "התשמע קולי"), "הבובה זהבה", "אינך יכולה", "כל השבוע לך", "אהבה ראשונה", "יחזקאל" ועוד. "יחזקאל" נפסל לשידור כיוון שנתפס כזלזול במסורת. בניגוד ל"יחזקאל", "חייל של שוקולד" נפסל רק בזמן מלחמת ששת הימים. לאחר שנת פעילות ואלבום אחד התפרקה הלהקה, וקראוס שהה שלוש שנים בניו יורק.
בתחילת שנות ה-70 היה קראוס חלק מ"חבורת לול" המשפיעה והנערצת, והשתתף בהקלטת אלבומיו של אריק איינשטיין. הוא הלחין שירים לאיינשטיין ("כשאת בוכה את לא יפה"), לאריק לביא ("זה קורה") ולשני הרכבים שבהם השתתפה כץ: להקת כיף התקווה הטובה ("בלדה לעוזב קיבוץ") וההרכב הטוב הרע והנערה ("ימים של קולנוע"). ב-1971 נכלא קראוס על רקע איום בנשק, ובעת מאסרו כתב שירים שיצאו שש שנים לאחר מכן באלבומו "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". אחד השירים, "שישי חם", עסק בחשיש, כאשר התוכן מחוייך. השיר נפסל לשידור, והקליפ בצבע סם הזיה (צבעים בהירים שקופים), שביים עידן זעירא, גם נפסל לשידור בגלל שקראוס מתועד שם מעשן קנביס. הקליפ נדיר מאוד ולא שודר מעולם בטלוויזיה.
בשנת 1975 העלה יחד עם כץ את מופע שירי הילדים "לבד ביחד ולבד לבד" שהוקלט גם לאלבום באותו שם. כל מילות השירים נכתבו על ידי מרים ילן שטקליס והלחנים היו של קראוס. בין השירים הבולטים היו: "אצו רצו גמדים", "נתפייסה", "מיכאל" ו"ידידי טינטן". בני הזוג לא הסתדרו, כץ החלה לפתח קריירה עצמאית שכללה אלבום בכורה שנגנז בסוף (ואליו היה אמור להיכלל השיר "לקחת את ידי בידך", שבסוף התפרסם בביצועה של יהודית רביץ), ובראשית שנות ה-80 היא עזבה את ישראל עם ילדיהם והזוג התגרש.
בשנת 1981 הוציאה חברת התקליטים "הד ארצי" את האלבום "שבעים שמונים", שקיבץ 11 הקלטות שבהן נטל קראוס חלק במהלך שנות ה-70 ולא יצאו עד אז על גבי אלבום. בין השאר קובצו לאלבום שירי להקת "כיף התקווה הטובה" שלא הקליטה חומר לאלבום שלם טרם התפרקותה. קראוס הלחין את מרבית שירי האלבום ובחלקם אף שר או ניגן. רוב השירים נכתבו על ידי חברו הטוב יעקב רוטבליט, בהם היו: "בלדה לעוזב קיבוץ", "לוח וגיר", "אצלי הכל בסדר" ו"סוסעץ" (אותו שר אריק איינשטיין והוקלט במקור לסרט בעל אותו שם בכיכובו של קראוס ובבימוי של יקי יושע).
שנה לאחר מכן הקליט קראוס את האלבום "גלגל מסתובב" בו נכללו הלהיטים "גיטרה", "חבר", "איך עושים תקליט" ו"איך הגלגל מסתובב". האלבום זכה להצלחה גדולה וכך גם המופע הנלווה אליו. באלבום זה שיתף קראוס פעולה עם חברו הפזמונאי יעקב רוטבליט והמשורר יבי ככותבי השירים, בעוד הוא הלחין את כל שירי האלבום, ואילן וירצברג עיבד את השירים. בהקלטות השתתפו טובי הנגנים בארץ באותה העת, ביניהם מאיר ישראל ואלון אולארצ'יק. ב-1983 הוציא קראוס עם וירצברג את "רואים רחוק רואים שקוף" על גבי תקליטון.
ב-1987 הוציא קראוס את האלבום "אחרי עשרים שנה", שהיה מורכב ברובו משירים שהלחין למילותיו של יעקב רוטבליט, בהם: "אחרי עשרים שנה", "אִם" וגם "רואים רחוק רואים שקוף" שהוקלט לאחר האלבום הקודם. אף שהשירים הושמעו רבות ברדיו ונחשבים עד היום לקלאסיקה של קראוס, האלבום לא הצליח מסחרית. אלבומיו הבאים היו "ידידותי לסביבה" (1994) ו"יום רודף יום" (2003) שזכו לביקורות טובות אך לא הותירו להיטים.
העבודה על האלבום "יום רודף יום" תועדה במשך שנה על ידי הבמאית יסמין הדס ליפשיץ, שיצרה מן החומר המתועד את הסרט "מעשה בתקליט". הסרט מתמקד בעבודה על השירים מיצירתם בביתו עם המילים שעל הנייר והגיטרה דרך העבודה באולפן, מהלך ההקלטות ועד ליציאת התקליטור. הסרט מאפשר גם הצצה לתופעה קבועה לאורך הקריירה של קראוס: ההתפוררות וההרס הנפשי שעוברים עליו תוך כדי היצירה. קראוס שמח לחזור לאולפני ההקלטות לאחר שנים של היעדרות כשהוא רגוע ולבבי, ובמהלך השנה של העבודה על התקליט הוא הולך ועולה על גדותיו עד להתפרצות מחודשת של המחלה ואשפוז באבארבנל.
קראוס נמנה עם בכירי המוזיקאים הישראלים, ותרם רבות למהפכת הרוק והפופ במוזיקה הישראלית בשנות ה-60 ובשנות ה-70. בו בזמן הוא סבל ממשברים שונים ונעצר פעמים אחדות, ואף אושפז פעמים אחדות בבית החולים לחולי נפש "אברבנאל" בשל גילויי אלימות ועבירות שונות.[1][2][3][4] בפברואר 2013 אושפז קראוס במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב במצב קשה בשל שפעת החזירים.[5] לאחר מספר ימים התאושש מהמחלה. עוד בהיותו בבית החולים, לקה קראוס בדום לב. הצוות הרפואי עמל כעשרים דקות על החייאתו של קראוס ולאחר מכן רופאי בית החולים נאלצו להרדימו ולהנשימו. קראוס נפטר ב-17 בפברואר 2013.
קראוס קיבל את פרס שר החינוך למפעל חיים. החלטה זו עוררה מחלוקת בחוגים מסוימים, עקב עברו האישי.[6]
הזמר והמלחין שמוליק קראוס הלך הערב (א') לעולמו בגיל 77 בבית החולים איכילוב. קראוס אושפז לפני 10 ימים לאחר שלקה בשפעת החזירים. עם זאת, כבר מספר שנים שמצבו הבריאותי של קראוס מדרדר - הוא נע בכסא גלגלים ונזקק לעזרה סיעודית.
קראוס, מעמודי התווך של המוסיקה הישראלית, הלחין את שירי "החלונות הגבוהים" שלו, של אריק איינשטיין ושל ג'וזי כץ, זוגתו לשעבר. אחר כך הוא הצטרף לחבורת "לול", ובמרוצת השנים הלחין וכתב להיטים כמו "כשאת בוכה את לא יפה", ו"איך הגלגל מסתובב", "רואים רחוק, רואים שקוף" ו-"לוח וגיר". חייו של קראוס היו סוערים - ושמו נקשר גם בפרשיות סמים, אלימות ואשפוזים פסיכיאטריים.
שמואל יוסף עגנון (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), מוכר גם בשם המקוצר ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1966.
עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, שמו שניתן לו עם לידתו היה שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (או בכתיב היידי שהעדיף: טשאטשקעס). בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנה, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד לסוף ימיו.
הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו וספריו היו לראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימות חייו. ספריו של עגנון, הן אלו שיצאו בחייו והן אלו שפורסמו לאחר מותו, תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. ספריו של עגנון עוסקים בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה"
שמואל יוסף טשאטשקעס נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית,[1] שהייתה אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בי"ח באב תרמ"ז (1887). לימים הציג עגנון את תאריך לידתו כתשעה באב, וטען שנולד בתרמ"ח 1888,[2] תחילה כדי להתחמק משירות צבאי, לאחר מכן דבק בכך כנראה כדי ליצור סמליות סביב תאריך לידתו.
עגנון היה הבן הבכור של אסתר לבית פארב ושלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה בעל סמיכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. אחריו נולדו ארבעה ילדים נוספים להוריו: בן ושלוש בנות. בגיל 3 החל עגנון ללמוד בחדר, והמשיך בכך עד גיל 9, שבו החל ללמוד תלמוד בקבוצה. כעבור שנה וחצי הפסיק ללמוד בצורה זו, ואת המשך השכלתו הוא קיבל מאביו (עליו סיפר עגנון: "ממנו קבלתי את רוב צורתי המועטת והוא השרה עלי גם רוח השירה")[3]. כשהיה בן שמונה החל עגנון לכתוב בעברית וביידיש, ובנעוריו הרבה לקרוא את יצירות סופרי דור ההשכלה ויצירות קלאסיות, ובהן יצירותיהם של גתה, שילר ושייקספיר, וכן יצירות של סופרים סקנדינביים: קנוט המסון, בירנסטירנה בירנסון וינס פטר יעקובסן.
בשנת 1903, בהיותו בן 15, פרסם את יצירתו הראשונה - פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, שעתיד להעסיקו גם בחייו הבוגרים. בל"ג בעומר ה'תרס"ד, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", בשבועון העברי "המצפה", שיצא לאור בקרקוב. בשנים שלאחר מכן המשיך לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.
על שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", כתב:
קודם לשיר זה פרסמתי בדפוס בלדה בלשון יהודית וסמוך לה הסכמה בעברית על ספר מנחת יהודה ביאור אגדות רבה בר בר חנה. מרובים מהם הדברים שפרסמתי לאחר מכן. מה שעשה בי ליבי עם קריאת השיר שבהמצפה לא עשה כן בשום ספר שהוצאתי בששים שנה. כבן שגלה ממקומו והגיעתו איגרת כבוד חתומה בחותם קודש לחזור למקומו כן הייתי בעיני. עד לאותה השעה רואה הייתי את עצמי בתוך עירי בין אנשי מקומי שלא מקומם מקומי ולא לשונם לשוני, משראיתי את שמי ואת שירי בעתון עברי בלשון הקודש הכרתי את מקומי ואת לשוני.
עגנון הצעיר המשיך לפרסם מיצירותיו (שירים, סיפורים קצרים, רשימות ועוד), בעברית וביידיש, בעיתונים ובכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.
בשנת 1906 ובתחילת 1907 שימש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת השבועון ביידיש "דער יודישע וועקער" (בתרגום לעברית - "המעורר היהודי"), שיצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בין השנים 1905 ל-1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, בשבועון זה. בפברואר 1907 עבר עגנון ללבוב, לאחר שהוזמן על ידי גרשום באדר לשמש כעוזר לעורך בעיתון "העת" שיסד. כעבור כחודש וחצי נסגר העיתון עקב קשיים כלכליים.
בשנת 1908 החליט עגנון לעלות לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל עבר בלבוב, ושם הפגיש אותו אליעזר מאיר ליפשיץ עם יוסף חיים ברנר. ליפשיץ צייד את עגנון במכתב המלצה לר' בנימין, וברנר ציידו במכתבים לאברהם רייזין ולאורי ניסן גנסין. לאחר מכן הגיע עגנון לווינה, שם הציע לו קרוב משפחתו, הפרופסור דוד צבי מילר, להישאר בווינה וללמוד באוניברסיטה, אך עגנון דבק בהחלטתו.
מימין: דוד שמעוני, י"ח ברנר, א"ז רבינוביץ' וש"י עגנון (1910)
עגנון סיפר כי עלה לארץ ישראל בל"ג בעומר ה'תרס"ח (1908) אולם היה זה כנראה כשלושה שבועות מאוחר יותר, בתחילת יוני של אותה שנה.
ביפו נעזר עגנון בסופר ר' בנימין, וכעבור זמן מה עבר להתגורר בנווה צדק. הסופר ש. בן ציון, שנערך להוצאת כתב העת "העומר", מינה את עגנון למזכירו, המטפל בכל ענייני המנהלה של כתב העת, ועגנון עסק בכך במשך שלושה חודשים. בגיליון השלישי של "העומר", שיצא לאור באוקטובר 1908, התפרסם סיפורו של עגנון "עגונות" - יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ ישראל, בעידודו ובעריכתו של ש. בן ציון. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 - לשם משפחתו הרשמי. ביוזמת ר' בנימין שלח עגנון למרטין בובר תרגום לגרמנית של "עגונות", ובובר פרסמו בשנת 1910 בשבועון הציוני "די ולט". כשכינס עגנון את סיפוריו, היה "עגונות" הסיפור המוקדם ביותר שנכלל באוסף כל כתביו.
סיפורים נוספים של עגנון הופיעו בעיקר בעיתון "הפועל הצעיר", וכן בעיתון "השילוח" באודסה, בעיתון "הצפירה" בוורשה ובקבצים נוספים.
ב-29 במרץ 1909 הגיע המשורר חיים נחמן ביאליק לביקורו הראשון בארץ ישראל, שהחל ביפו. ש. בן ציון הפגיש את ביאליק עם עגנון, ובעקבות זאת הצטרף עגנון אל ביאליק לסיורו במושבות ארץ ישראל. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק.
ב-12 במאי 1909 החל להתפרסם ב"הפועל הצעיר" הסיפור "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", שפורסם בחמישה המשכים.[4] בחודשים אוקטובר-נובמבר 1911 הופיע ב"הפועל הצעיר", בארבעה המשכים, הסיפור "תשרי" (שגרסה מאוחרת שלו נקראת "גבעת החול"). בקורות גיבורם של שני סיפורים אלה, חמדת, משתקפים יסודות ביוגרפיים של עגנון.
לאחר שנפסקה עבודתו אצל ש. בן ציון היה עגנון מזכיר "ועד חובבי ציון", ועבד בבית משפט השלום ובמשרד הארצישראלי.
ביפו נטש עגנון את אורח החיים הדתי, אך השתתף בשיעורים שנתן הרב קוק, רבה של יפו.
בסוף שנת 1911 כתב עגנון, בעבודה אינטנסיבית שנמשכה ארבעה ימים, את הנובלה "והיה העקוב למישור". ב-9 בינואר 1912 החלה הנובלה להתפרסם ב"הפועל הצעיר", והיא נדפסה בו בתשעה המשכים, עד לחודש מאי. לאחר מכן הוציא לאור ברנר את הנובלה בצורת ספר בן 64 עמודים.
בסוף ינואר 1912 עבר עגנון, בעקבותיו של ברנר, לירושלים. באביב של אותה שנה חזר ליפו, ובקיץ חזר לירושלים.
ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, הציע לעגנון להצטרף אליו לנסיעה לגרמניה בענייני משרדו, ועגנון נענה להצעה, חרף שידוליו של ברנר שלא ייסע. ב-28 באוקטובר 1912 הפליגו רופין ועגנון מיפו בדרכם לברלין.
כעבור זמן מה חזר רופין לארץ ישראל, ועגנון נשאר בברלין. תחילה התפרנס ממתן שיעורים פרטיים בעברית, וכעבור חודשים אחדים קיבל, בהמלצתו של מרטין בובר, משרה בהוצאת הספרים "יודישער פרלאג" (Jüdischer Verlag). עגנון קשר קשרים הדוקים עם בובר, שסייע לו להיקלט בקהילה היהודית בברלין. בין השאר פגש עגנון בברלין את המשורר דוד שמעוני, את בן ציון דינור, את זלמן שזר, את גרשם שלום ואת המבקר והמו"ל פישל לחובר. זמן רב בילה עגנון בספריותיה של ברלין, ובפרט בספריית הקהילה היהודית. גרשם שלום, שהרבה אף הוא לבקר בספרייה זו, סיפר שראה את עגנון מאריך בעיון בקטלוג הספרייה, וכאשר שאל את עגנון לפשר הדבר נענה: "חיפשתי ספר, שאולי לא קראתיו עדיין".[5] עוד סיפר שלום על ימיו אלה של עגנון בברלין: "הרבה שירים כתב בתקופה ההיא, שרוח של בדידות נוראה הייתה שרויה עליהם".[6]
יצירה בולטת של עגנון בתקופה זו היא הסיפור "החופה השחורה" (בגרסה מאוחרת "חופת דודים"), שפורסם בירחון "השילוח" לפי בקשת עורכו, יוסף קלוזנר.
בסוף שנת 1915 הפגיש בובר את עגנון עם איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהעניק לעגנון תמיכה כספית וחברתית.[7] מדי פעם שלח שוקן את עגנון למנוחה בעיירת הנופש באד בריקנאו. בין שוקן לעגנון התקיים קשר מכתבים רצוף. לימים הפך שוקן למו"ל של עגנון, שהוציא לאור את כל ספריו בהוצאת שוקן, ופרסם סיפורים קצרים שלו בעיתון "הארץ", לאחר שהעיתון עבר לבעלותה של משפחת שוקן.
בשנת 1916, שנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבל עגנון צו גיוס. הוא פגע בבריאותו כדי להימנע מגיוס ואכן לא גויס, אך אושפז במשך חמישה חודשים בבית החולים היהודי בברלין.
בגרמניה כתב את הסיפורים "הנדח", "בנערינו ובזקנינו", "בדמי ימיה" ועוד, וכן עסק, יחד עם בובר, באיסוף סיפורי חסידים. בנוסף, עסק בשכתוב ובליטוש של יצירות קודמות שלו, כולל כאלה שכבר יצאו לאור. בין השאר ערך שינויים ניכרים בנובלה "והיה העקוב למישור", וזו פורסמה מחדש בהוצאת "יודישער פרלאג". בתקופה זו הרבה עגנון לפרסם בגרמנית, בין השאר בירחון "דר יודה" (Der Jude) שיסד בובר ב-1916. בנוסף ערך שתי אנתולוגיות: "ספר יהודי פולין" ו"מעוז צור - ספר החנוכה".
בשנת 1919 שלח שוקן את עגנון למינכן, על מנת שיחבר, יחד עם הציירת תום פרויד, ספר מאויר לילדים על אותיות האלפבית העברי. "ספר האותיות" של עגנון ופרויד נכתב אך לא יצא לאור ("ספר האותיות" יצא לאור בסופו של דבר רק בשנת 1984 ובו הטקסט של עגנון, אך לא עם ציוריה של פרויד). בעת שהותו במינכן פגש עגנון את אסתר מרכס, שאותה לימד עברית בעבר, שבאה למינכן כדי ללמוד באקדמיה לציור. השניים החליטו להינשא, חרף התנגדותו של אביה, הבנקאי גיאורג מרכס, שלא שש לרעיון שבתו תינשא ליהודי מן המזרח ("אוסטיודה") שפרנסתו על הכתיבה. ב-6 במאי 1920 נישאו השניים (שם החיבה של אסתר מופיע בכותרת אוסף המכתבים "אסתרליין יקירתי", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון). השניים שכרו דירה בוויסבאדן.
מו"ל חשוב שקשר קשרים עם עגנון הוא אברהם יוסף שטיבל, בעליה של הוצאת שטיבל. בשנת 1919 פורסם סיפורו של עגנון, "הנדח", ברבעון "התקופה" של הוצאת שטיבל בוורשה, בעריכתו של דוד פרישמן. סדרת הסיפורים הקצרים "פולין" פורסמה אף היא ברבעון "התקופה". ברבעון "מקלט", שאותו פרסמה הוצאת שטיבל בניו יורק, פורסמו סיפורים נוספים של עגנון, ובהם סיפור שהיווה גרעין לרומן "הכנסת כלה".
בשנת 1921, לאחר הולדת בתם הבכורה, אמונה, עברו עגנון ואשתו לדירה מרווחת בבאד הומבורג. כעבור שנה נולד הבן שלום מרדכי, שנקרא כך על שם אביו של עגנון, אך אשתו של עגנון העדיפה את הכינוי "חמדת", כשם דמות בשניים מסיפורי עגנון. בבאד הומבורג הייתה קהילה יהודית גדולה. בשנת 1922 עבר גם חיים נחמן ביאליק להתגורר בה, והקשרים בינו לבין עגנון התהדקו.
בשנת 1921 יצא לאור, בהוצאת "יודישער פרלאג", קובץ סיפוריו הראשון של עגנון, "בסוד ישרים". בשנת 1922 יצא לאור, באותה הוצאה, ספרו של עגנון "על כפות המנעול", שהוא קובץ סיפורי אהבה.
במכתבים ששלח לאנשים שונים סיפר עגנון על ספרים וסיפורים רבים שהוא עוסק בכתיבתם, ובהם רומן בשם "בצרור החיים", רומן בשם "קיטה וגריטה", מחזה בשם "רמברנדט ואסתר", סיפור המתרחש בתקופת מסעי הצלב, ועוד. כן עסק במיזם משותף עם בובר לפרסום קובץ של סיפורי חסידים.[8]
ב-6 ביוני 1924 פרצה שרֵפה בביתו של עגנון בבאד הומבורג, וכל כתבי-היד שלו ואוסף ספריו הגדול עלו באש. שוקן שיגר פועלים שניסו לאתר שרידים מכתבי היד, אך אלה כמעט לא העלו דבר. עגנון היה מאושפז בבית חולים בעת השרפה, ואשתו וילדיו ניצלו ברגע האחרון. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו. עגנון תיאר את נזקי השרפה: "בתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של שישים גליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה, 'בצרור החיים' שמו, נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ ישראל לגולה, וכן הספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקמצתי מלחם".
לאחר השרפה החליטו בני הזוג עגנון לעלות לארץ ישראל - תחילה עגנון לבדו, ולאחר שיתבסס יצטרפו אליו אשתו וילדיו, שבתקופה זו התגוררו בבית הוריה של אסתר בקניגסברג. באוקטובר 1924, בהיותו כבן 37 שנים, עלה עגנון שנית לירושלים, והפעם לצמיתות. הוא החל לחבוש כיפה, שב בכל לבו לשמירת המצוות, ודבק בהן עד סוף ימיו. חוקר הספרות דן לאור מציין: "קשה לקבוע במדויק את סיבותיו של השינוי שחל בו בעניין זה, ואף קשה לקבוע באיזו מידה היה השינוי קשור לטראומה שחווה בעקבות שרֵפת ביתו בבאד הומבורג. אולם עובדה היא כי סימני השינוי כבר ניכרו במכתביו למכותבים שונים בחודשים שלאחר השרפה, והם הפכו לעובדה מוגמרת לאחר בואו לארץ."[9]
בירושלים התגורר עגנון בבית משפחת גרינהוט שבמרכז העיר (ברחוב שמאי של היום), בעלייה ששימשה אותו למגורים ולכתיבה. הוא פרסם סיפורים בכתבי העת "הפועל הצעיר", "מאזנים", "הדים", "מולדת" ובעיתון "דבר" (שפרסם סיפור מאת עגנון כבר בגיליונו הראשון). בשנה הראשונה לשהייתו בירושלים עסק עגנון בהרחבת סדרת הסיפורים הקצרים "פולין", והסדרה בשלמותה (14 סיפורים) יצאה לאור כספר בשם "פולין: סיפורי אגדות" בהוצאת "הדים", בהנהלתו של אשר ברש.
לאחר דחיות אחדות מצדו של עגנון, שעוררו את זעמה של אשתו, הגיעו גם אשתו וילדיו לארץ ישראל, בנובמבר 1925, והצטרפו אליו לדירה שבה התגורר, לאחר שבעלי הדירה יצאו ממנה.
במאי 1925 הגיע שלמה זלמן שוקן לביקור בארץ ישראל, ועגנון העלה בפניו את רצונו להוציא לאור אוסף של כל כתביו. תוך זמן מה החליט שוקן להיות המו"ל של ספרים אלה. עגנון נערך לפרסום כל כתביו. תהליך זה נמשך זמן רב, משום שעגנון לא הסתפק בליקוט הסיפורים, אלא טרח על עריכתם ושיפורם. במקביל להכנות לפרסום כל כתביו עסק עגנון בהרחבתו של הסיפור "הכנסת כלה", שפורסם בכתב העת "מקלט", לרומן בשם זה. בשנת 1931 יסד שוקן בברלין את הוצאת שוקן (Schocken Verlag), שהפכה להוצאה מובילה בגרמניה לספרי יהדות.
ב-11 ביולי 1927 נפגעה דירתו של עגנון ברעידת אדמה, והוא ומשפחתו עברו לדירה שכורה בשכונת תלפיות שבדרום העיר. במאורעות תרפ"ט עברו אשתו וילדיו לבית אחותה בחיפה. כשגברה הסכנה נדרש גם עגנון לפנות את ביתו, והוא ציית לכך תוך שהוא לוקח אתו אחדים מכתבי היד שלו. כאשר הגיע למרכז העיר, שיגר מברק לשוקן: "כתבים וחיים ניצלו", אך למחרת גילה שפורעים פרצו לביתו, ופגעו ברכוש ובכתבי היד שנותרו. הדירה הפכה לבלתי ראויה למגורים. גם טראומה זו מוזכרת ביצירתו[10]. לשוקן כתב: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן חס ושלום אנו אבודים".[11] ביטוי נוסף לעמדתו נתן עגנון בשני משלים שכותרתם "מדרש זוטא", שפורסמו בכתב העת "מאזנים" ב-14 בנובמבר 1930: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים", שבהם ייצג הזאב את ערביי ארץ ישראל, והכבשים - את יהודי הארץ. המשלים נתפסו כמתקפה של עגנון על גישתם הפייסנית של ידידיו, אנשי "ברית שלום".
כדי לקדם את הוצאתם לאור של כל סיפוריו, יצא עגנון בפברואר 1930 ללייפציג, שם סודרו הכתבים בדפוס דרוגולין, ושהה בה כחצי שנה, תוך שהוא מתגורר בבית אחיו הצעיר, הפרוון אנשל צ'צ'קס. הוא עסק בהגהה קפדנית, חוזרת ונשנית, של גיליונות הדפוס. מלייפציג יצא עגנון לביקור בפולין, כולל ביקור בן שבוע בעיר הולדתו, בוצ'אץ'. משם נסע לברלין, לפגישה עם שוקן, שלאחריה חזר לארץ ישראל.
ירושה שקיבלה אסתר מאביה אפשרה לבני הזוג להקים את בית הקבע שלהם בתלפיות, סמוך לביתם הקודם שם.
הדפסת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", בארבעה כרכים, נשלמה בשנת 1931, אך עקב סכסוך על זכויות יוצרים הם יצאו לאור רק באביב 1932, שבע שנים לאחר שעגנון הציג את הרעיון לשוקן. ארבעת הכרכים כללו: שני כרכים של "הכנסת כלה", כרך בשם "מאז ומעתה", שבו נכללו הסיפורים "הנדח", "והיה העקוב למישור", "פולין: סיפורי אגדות" ועוד, וכרך רביעי בשם "סיפורי אהבים", שבו נכללו הסיפורים "בדמי ימיה", "גבעת החול", "חופת דודים" ואחרים. ארבעת הכרכים התקבלו בהתלהבות על ידי המבקרים. הגדיל לעשות "דבר", שהקדיש 8 עמודים למאמרים לכבוד פרסום ארבעת הכרכים, ובהם מאמרים מאת ש. שלום, ר' בנימין ודב סדן[12].
במאי 1932 פרסם עגנון ב"דבר" מקבץ של חמישה סיפורים שכותרתו "ספר המעשים".[13] סיפורים אלה היו שונים באופיים מסיפוריו הקודמים של עגנון, ויש שהשוו אותם לסיפוריו של קפקא. גם הסיפור "בלבב ימים" פורסם בתקופה זו.
בשנת 1935 יצאו לאור בהוצאת שוקן בברלין שני כרכים נוספים בסדרת כל כתבי עגנון: הכרך החמישי, ובו הנובלה "סיפור פשוט", שעלילתו מתרחשת בבוצ'אץ' של סוף המאה ה-19, והכרך השישי, שנקרא "בשובה ונחת".
משה שפיצר, העורך הראשי של הוצאת שוקן בברלין, פנה אל עגנון, בדצמבר 1934, בהצעה לערוך אנתולוגיה שעניינה הימים הנוראים. עגנון נענה להצעה, ועבד תקופה ארוכה על מימושה. שוקן גייס את ד"ר שמואל ביאלובלוצקי שיסייע לעגנון במלאכת הליקוט. האנתולוגיה, "ימים נוראים" שמה, יצאה לאור בשנת 1937. גרשם שלום סיפר על אנתולוגיה זו: "בחוש ההומור הסרקסטי קמעא שלו, כלל עגנון ב"ימים נוראים" כמה קטעים מצוינים משל עצמו, שיחס לספר הדמיוני "קול דודי", אשר נזכר בתמימות גמורה בביבליוגרפיה, ככתב-יד שברשות המחבר."[14]
באותה שנה יצר עגנון אנתולוגיה נוספת, "ספר סופר וסיפור", כשי לשלמה זלמן שוקן לקראת יום הולדתו השישים. בהפקת הספר, שהודפס בהידור ב-120 עותקים בלבד, עסק בנו של שוקן, גרשום שוקן.
בשנת 1935 רכש שלמה זלמן שוקן את העיתון "הארץ" ובעקבות זאת עבר עגנון לפרסם את סיפוריו הקצרים בעיתון זה, אף שקשתה עליו הפרידה מ"דבר", שבו היה מיודד עם העורך הראשי, ברל כצנלסון, ועורך המוסף לספרות, דב סדן. במאי 1939 מונה גרשום שוקן לעורך "הארץ", והביא למסורת של פרסום סיפור מאת עגנון בגיליון ערב ראש השנה ובגיליון ערב פסח מדי שנה.
עיקר מרצו של עגנון הוקדש בתקופה זו לכתיבת הרומן "אורח נטה ללון", העוסק בשבוש (היא בוצ'אץ') כפי שהיא נראית בעיניו של אורח מארץ ישראל, בן דמותו של עגנון. בכתיבת הרומן עסק עגנון באינטנסיביות במשך כשנה וחצי. ב-18 באוקטובר 1938 החל הרומן להתפרסם, כסיפור בהמשכים, מעל דפי "הארץ". הסיפור פורסם על גבי 139 גיליונות של העיתון, והפרק האחרון שלו פורסם בגיליון של 7 באפריל 1939. לאחר מכן עמל עגנון על פרסום הרומן כספר, השביעי בסדרת כל סיפוריו, וכהרגלו תיקן ושינה את הסיפור, חרף מחאותיו של גרשום שוקן. הספר יצא לאור בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה לפולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה.
בשנים ה'תרפ"ו - ה'תש"ב היה עגנון חבר בוועד הלשון העברית. הוא התפטר מוועד הלשון בחמת זעם, לאחר שאחדים מחברי הוועד מתחו ביקורת על לשונו של עגנון, וייחסו לו שגיאות שלדעתו כלל לא היו שגיאות. בשנת ה'תשי"ג, כאשר נוסדה האקדמיה ללשון העברית, הצטרף עגנון אליה.[15]
בקיץ 1941 יצא לאור "אלו ואלו", הכרך השמיני בסדרת כל סיפורי עגנון, ובו 47 סיפורים, ובהם סיפורי "ספר המעשים", הסיפור "הרופא וגרושתו" ועוד.
בשנת 1943 פורסמו הנובלה "שבועת אמונים", המתרחשת בתקופת העלייה השנייה, והסיפור "האדונית והרוכל".
בשנת 1945 יצא לאור "תמול שלשום", רומן המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20. סיפורים ששולבו בו פורסמו קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים[16].
ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ז פורסם הסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", המתאר מריבה בין שני תלמידי חכמים בחצי הראשון של המאה ה-19
בתחילתה של מלחמת העצמאות המשיכו עגנון ומשפחתו לגור בתלפיות, חרף הסכנה הכרוכה בכך בהיותה שכונת ספר, אך עם גבור הסכנה עברה אשתו של עגנון לגור בשכונת טלביה, ועגנון נותר לבדו בתלפיות. לאחר הכרזת העצמאות גברה הסכנה, ועגנון עבר לחדר שכור בשכונת רחביה, לא רחוק ממקום מגורי אשתו, והמשיך בעבודתו הספרותית. בסוף דצמבר 1948 יצא עגנון למנוחה בטבריה, אצל קרובי משפחה של אשתו. הבית בתלפיות נפגע מפגז במהלך המלחמה ונזקק לשיפוץ ממושך. בפברואר 1949 יצא גרשם שלום לשבתון בארצות הברית, ועגנון ורעייתו עברו להתגורר בבית משפחת שלום. באוקטובר 1949 חזרו עגנון ורעייתו לביתם בתלפיות.
במהלך מלחמת העצמאות החל עגנון בכתיבת הרומן "שירה", המתרחש בירושלים בשנות ה-30, ובמרכזו עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. פרקים ראשונים של הספר התפרסמו כבר ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ט ובכמה מהלוחות הבאים, אך עגנון נמנע מלהשלים את הרומן ולפרסמו, והוא יצא לאור רק לאחר מותו.
בשנת 1950 פרסם עגנון את הנובלה "תהִלה", סיפורה של זקנה צדקת הגרה בירושלים. בהמשך אותה שנה פורסמו סיפוריו "המלבוש" ו"עידו ועינם", וכן מהדורה מתוקנת של "אורח נטה ללון". בשנת 1951 יצא לאור קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" ובשנת 1952 יצא לאור קובץ הסיפורים "עד הנה". בעת ביקור בשבדיה בקיץ 1951, שנועד לשפר את סיכוייו לזכות בפרס נובל, לקה עגנון בהתקף לב. בתקופה זו החלה הוצאת שוקן, בראשותו של גרשום שוקן, להיערך להוצאה לאור של מהדורה חדשה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", וזו יצאה לאור בשבעה כרכים בקיץ 1953.
מאמצע שנות ה-50 התמקד עגנון ביצירות שאת מטרתן תיאר גרשם שלום "לשמר לדורות הבאים את צורות החיים שנדונו לכליה".[14] ביצירות אלה נכללים הספרים "עיר ומלואה" ו"קורות בתינו" והסיפור "הדום וכיסא", שפורסמו לאחר מותו של עגנון (חלקים מהן פורסמו עוד בחייו). כן עסק ביצירת האנתולוגיות "אתם ראיתם", על מתן תורה, "ספר סופר וסיפור" וסיפורי הבעש"ט. חלקה הראשון של האנתולוגיה "אתם ראיתם" ראה אור בשנת 1959, והוקדש לשלמה זלמן שוקן, שנפטר זמן קצר קודם לכן. חלקיה הנותרים של האנתולוגיה ראו אור לאחר מותו של עגנון.
בעקבות לחצו של המו"ל, גרשום שוקן, יצא לאור בשנת ה'תשכ"ב קובץ הסיפורים "האש והעצים", הכרך השמיני בסדרת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון".
בשנת 1966 הוענק לעגנון פרס נובל לספרות (יחד עם נלי זק"ש).
ב-18 במאי 1967 יצא עגנון לסיור בארצות הברית, אך עם פרוץ מלחמת ששת הימים החליט לקטוע את הסיור ולחזור ארצה. על החלטתו אמר לעיתונאים: "זה ביתי, זו ארצי. אני רוצה להיות עם עמי. הייתי חוזר אפילו ידעתי כי את פני יקדמו כל התותחים שבעולם". כשלושה חודשים לאחר מכן נענה עגנון לפנייתו של הסופר משה שמיר והצטרף אל מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקראה להחזיק בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ולהתיישב בהם.
ב-7 ביולי 1969 לקה עגנון בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק ופגע מאוד בכושר הדיבור שלו. עגנון הועבר למרכז הרפואי הרצפלד בגדרה, שם הייתה מאושפזת גם אשתו. גם בתקופה זו התייעצה אתו בתו, אמונה ירון, באשר לעריכת "שירה". ב-17 בפברואר 1970, י"א באדר א' תש"ל נפטר ש"י עגנון במרכז הרפואי קפלן ברחובות. הוא הובא למנוחות בהלוויה ממלכתית ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.
עגנון החל את דרכו הספרותית כנאו-רומאנטיקן, מקורי בסגנון ובתוכן גם יחד. בתוכן עגנון ביקש לגלות פנים חדשות ליהדות ובמיוחד לחסידות. בסגנון עגנון שילב אוצרות מהמדרש, מהספרות התורנית, מסיפורי חסידים ומהמקרא. עגנון ניצל את כל אלה על מנת ליצור סגנון וירטואוזי, שקול ומחושב, שבולטת בו אהבה עזה ליהדות. עם זאת, קיימת ביצירתו של עגנון גם הסתייגות מסוימת ביחסו לגיבוריו ולהווייתם, הסתייגות הניתנת להתפרש בכמה פנים. עגנון הקפיד על מרחק ופרספקטיבה בין הסופר לנושאיו, מה שאפשר לו גישה אמנותית בגיבוש החומר שבידו. כתיבתו של עגנון איננה כתיבה של חסיד נלהב או מאמין דוגמטי, אלא של אמן בעל עין פקוחה, היודע את חוש הסאטירה לא פחות משהוא יודע את סוד אמונתם של גיבוריו. עגנון שם דגש לא רק על העלילה המרכזית אלא גם על הרבדים המוצנעים, הן של מרי והן של סבל, שקשרם לזמן, לתקופה ולגון המקומי הוא יותר בחזקת משל וסמל לתופעות כוללות יותר העומדות לפרקים על סף התפיסה הקוסמית-האוניברסלית. דוגמה ידועה לכך היא הנובלה "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" בה מוצגת תמונה של העולם היהודי שאמנם חלף אם כי העמידה של עגנון על הטבע האנושי שמגלמות דמויות שני החכמים (קנאה, כבוד, וכו') אוניברסלית בבסיסה.
במרבית יצירתו של עגנון משתמר יסוד של סיפור עם או אגדה (כדוגמת הסיפור "האדונית והרוכל", הנובלה "בלבב ימים" או אוספי הסיפורים "סמוך ונראה" ו"סיפורי הבעש"ט"). עגנון מקפיד לא לפגוע בשלמות העניין על ידי גילוי נחפז של הלמדנות המסתתרת מאחורי הפרימיטיבי, הן במיצוי המאוויים העממיים (פולקלור) והן במיצוי המאוויים הדתיים. אמנם הוא משלב בסיפורים זרמי מעמקים של מרידה וכפירה אך אלו אינם חורגים מהגבולות המותרים על פי התפיסה העממית בסיפור-עם או באגדת-עם. מנגד עגנון מחדיר בהדרגה, בנשימה אפית ארוכה וסבלנית, את הרובד הרעיוני המוצנע, שהוא לעתים היפוכה הגמור של נימת ההרצאה כולה. מכאן הבעיות המרובות שמעוררים היסודות הרעיוניים שבסיפוריו, יסודות סמליים, יסודות סאטיריים, יסודות פולקלוריים כפשוטם ויסודות פיוטיים. על כן פירושם הספרותי נקלע בהכרח למבוך של ספיקות, פרשות דרכים נסתרות של ניחוש מוטעה, מרחיק לכת או פשטני מדי. בסיפורי עגנון מתמזג יסוד האמונה עם יסודו הסקפטי המובהק של אמן, המשתמש ברקע, באווירה, בנוסח ובסגנון, כדי להטביע בסיפורים בעיות נרחבות ביותר, ולא תמיד מיוחדות דווקא למסכת החיים של היהדות, שאותה תיאר.
יצירתו של עגנון יונקת מהיהדות על כל מרכיביה, בהם התנ"ך, ספרות חז"ל, סיפורי חסידים, מנהגים, האמונה והלשון, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירתו, שהיא ייחודית מבחינת תוכנה ומבחינת שפתה. עגנון הושפע מהספרות והתרבות הגרמנית בפרט, ומהספרות האירופית בכלל (שאותה קרא בתרגום לגרמנית). גם הספרות העברית החדשה השפיעה על יצירתו, ובין גיבוריו ניתן למצוא את בני העלייה השנייה.
גרשם שלום ציין כי "סיפורי עגנון מרובים בהם גלגולי מוטיבים שבאו לידו מדברי ראשונים, פשטו צורה ולבשו צורה ונעשו דבר חדש ואחיד בידיו. סיפורי האגדה הקטנים שלו הם חטיבות ספרותיות מושלמות, ששלמות צורתם משכיחה את גלגוליהם ברוחו של האמן מעניין לעניין".[17] בהתאם לגישה זו עסקו חוקרים רבים בגילוי מקורותיו של עגנון. דוגמה לכך היא הסיפור "בלבב ימים" שאליו התייחסו חוקרים אחדים:
על עמדתו של עגנון בנושא זה העיר חוקר החסידות גדליה נגאל:
נגאל הציג הסבר לגישתו זו של עגנון:
נגאל הציג דרכים אחדות לקליטתם של מקורות חסידיים ביצירתו של עגנון: העתקה (מעשה נדיר), קליטה משבצת, קליטה מתמצתת, קליטה מרומזת ועיבוד ספרותי-אומנותי מרחיב.[22]
לשונו של עגנון ייחודית ומבוססת על מרכיבי לשון שמקורם במסורת היהודית: מקרא, מדרשים, לשון המשנה וחז"ל, אגדות חז"ל וסיפורי חסידים. חלק מן המילים בהן השתמש השתלבו בשפת היום-יום עד לימינו.
מלבד מילים מיוחדות היה לעגנון גם ריתמוס ייחודי, מבנה ייחודי של משפטים וסגנון ייחודי ובולט. אך עם זאת קשה להסביר אותו, ולכן הוא הפך לנושא של מחקרים רבים. סגנונו הייחודי של עגנון מועבר לקורא עם כל משפט ביצירותיו.
דוגמאות:
אריאל הירשפלד העיר על לשונו של עגנון:
הבלשן מנחם צבי קדרי ציין שכדי ללמוד על יחסו של עגנון לשפה העברית אין להתייחס להצהרותיו, אלא למעשיו, כפי שהם מתבטאים ביצירתו. להמחשת קביעה זו הביא שני פרטים:
לחקר לשונו ויצירתו הפיקה אוניברסיטת בר-אילן קונקורדנציה ממוחשבת של יצירותיו.
עגנון הרבה לכתוב על עיירת ילדותו, בוצ'אץ'. ביצירותיו המוקדמות שיבש עגנון את שמה של עירו מ"בוטשאטש" ל"שבוש", אולם לאחר השואה חזר לקרוא לה בשמה האמיתי:
אף זה אתה מוצא מפורש בספרי אורח נטה ללון, אלא ששם שיבשתי את שם עירי ועכשיו ואחר שהטמאים המטורפים השמידו את יושביה היהודים ובטלה העיר אני קורא לה בשמה ביטשאטש, כשם שקראו לה אבותינו נוחי עדן, או בוטשאטש כשם שנקראת בכתבי העמים.
ביצירות רבות השתמש עגנון בעיירת ילדותו בוצ'אץ' כמיקום העלילה: "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון" ורבות אחרות. על פי רוב העיירה אינה משמשת אך ורק כמיקום אלא כחלק חשוב מן היצירה, אם דרך ביקורת ואם מתוך געגועים. הנובלה "בתוך עירי" עוסקת כולה בעיירה, ולה מוקדש הכרך "עיר ומלואה", שיצא לאור שלוש שנים לאחר פטירתו של עגנון. הסיפור החותם כרך זה, "הסימן", הוא קינה על חורבנה של בוצ'אץ' בשואה.
ברבים מספריו מתאר עגנון גם ערים בארץ, בעיקר בתקופת העלייה השנייה, התקופה בה הוא עצמו עלה ארצה. ירושלים, העיר שבה התגורר יותר מ-40 שנה, זוכה למקום נרחב בסיפוריו.
בספרו "תמול שלשום" עגנון מרבה לתאר את היישוב, ובעיקר את ירושלים ויפו. לקראת סוף הספר הוא מתאר את השקיעה בירושלים:
פאתי מערב האדימו והחמה נתגלגלה ככדור של אש בתוך שלהבת של אש, בתוך גדודי להבה, בתוך בריכה של דם, בתוך חיצים של זהב, שנקלעים בתוך עננים אפורים בתוך ערפלים וורודים, בתוך לפידים של נוגה, כלפי ההרים הסגוליים, כלפי האדמה הכהה.
בסיפורו "עגונות" הפתיחה כתובה כולה על דרך המדרש והאגדה בדבר אהבת הקב"ה לעמו. המשך הסיפור - בעיית האהבה הנכזבת. בעיית הקנאה והעגינות הנפשית, בעיית קנאתה של אישה באישה. גיבורת הסיפור, דינה, מפילה את ארון הקודש, מפני שסברה וקיבלה שארון זה משך אליו את האומן בן-אורי שאותו אהבה. דרך ההרצאה והתיאור נשארת בתחום העממי-אגדי, ואילו מאוויי הגיבורים מפליגים לעולם אנושי מורכב, שגם הטרגדיה היוונית יכלה להעלותם.
"והיה העקוב למישור", יסודו בסיפור-עם מראשו ועד סופו, ועיקרו - סיפורו של אמן המדובב מאורעות חיים וסבל של אנשים. הלשון היא מקראית בחלקה ופרוזה פיוטית בחלקה, אפוס עממי כנתינתו, על כל העיוותים שבו ועל ההגות החסידית-עממית שבו. מנשה-חיים, גיבור הסיפור, יורד לקבצנות ולחטא. התעלותו בייסוריו, בפרישה מביתו, אחרי שנודע לו כי אשתו הייתה לאחר, בחייו בבית-הקברות. מי שהיה חלאת-אדם, נעשה קדוש מעונה – מוטיב מקובל גם ביצירותיהם של נאו-רומאנטיקנים לא-יהודיים.
ב"הכנסת כלה" נכנס המספר לפני-ולפנים של מעיין השראתו העיקרי - החסידות הגליצאית. המאחד את הסיפורים השונים הוא ר' יודל החסיד, שנודד ממקום למקום ומקבץ כסף כדי להשיא את בנותיו. בנדודיו מתגלות קהילות יהודיות ואנשים יהודים בגליציה, אמונותיהם ודעותיהם – יסוד סיפורי ידוע גם בספרות הכללית וגם בספרות העברית. בצד היסודות הפולקלוריים העשירים יש בסיפורים אלה ממיטב הסאטירה של עגנון. רבי יודל חסיד, עם כל הגרוטסקי שבו, הוא מהסמלים השלמים ביותר של הרוחניות היהודית ושל האידאליזם היהודי בתפיסתו של עגנון.
ב"הנידח" תיאר עגנון את שני המחנות, של החסידים ושל ה"מתנגדים". ואילו "הנידח" הוא גרשום, הנאבק בין שני המחנות.
על עלייתם לארץ ישראל של תשעת החסידים הראשונים מבוצ'אץ' מספר עגנון ב"בלבב ימים". במתווה הסיפורי מוטעמת אהבת גיבוריו לארץ, אמונתם האידאליסטית, מאווייהם לעולם של "ירושלים של מעלה", אגדת-עם מהולה בפלא ובמציאות המגושרים בחלומות-אידאלים, הגישור האופייני לעגנון.
ב"סיפור פשוט", שהיה לשני מבין ספריו, נטש עגנון את סגנון הכתיבה הפיקרסקי שאפיין את "הכנסת כלה", עבר לכתיבה בסגנון רומן המשפחה האירופי, דוגמת "בית בודנברוק" של תומאס מאן[25], וטווה סיפור ריאליסטי לחלוטין המתרחש על רקע המציאות החברתית של גליציה היהודית בראשית המאה ה-20, מציאות שעגנון הצעיר הכיר באופן בלתי-אמצעי. הסיפור מתרחש בעיירה שבוש ובסביבותיה, ומופיעות בו דמויות רבות, המייצגות יחד קשת חברתית רחבה. במרכז מוצבות שתי משפחות: משפחת הורוביץ', חנוונים מהעיירה שבוש, ומשפחת צימליך, בעלי אחוזה בכפר מאליקרוביק. שתי המשפחות נקשרות בקשרי נישואין, ופרשת השידוכים והנישואים של ילדי שתי המשפחות האלה - הירשל הורוביץ ומינה צימליך - היא הציר שעליו נשען הרומן, וממנה נבנית עלילתו. כך בדיוק הגדיר עגנון את הרומן כשהעלה לראשונה את שמו במכתב לשוקן במאי 1931: "ספור פשוט תולדות נישואין"[26].
הרומן "אורח נטה ללון" מתאר ביקור שעורך המספר בעיירת הולדתו שבוש (היא בוצ'אץ' מולדתו של עגנון). יש הרואים ספר זה כסיכום חוויותיו של עגנון מביקורו בבוצ'אץ' בשנת 1930. המספר מתאר את העיירה בשיממונה ובשקיעתה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בספר נישאת קינה חרישית על העבר שחלף, על אשר היה ואיננו עוד.
המעבר מארץ-האידאל אל ארץ-המציאות משנה את הנוסח ואת המאוויים, כמו שמתואר ברומן הארצישראלי של עגנון - "תמול שלשום". הימים הם ימי העלייה השנייה. המספר מתגלה במלוא כוחו כסטיריקן וכמוכיח, הרואה צורך להפסיק מדי פעם את השלווה הציורית-אפית. שני העולמות, המתקיימים כאן זה במחיצת זה, מתוארים על המיוחד להם ובעיקר על המומים שבהם, מומים שהאידאליסט נתקל בהם בהכרח בארץ-ההתגשמות. מצד אחד - חוסר השורשיות בקרקע שנועדה להיאחזות שורשית, והמצד האחר - עולמם של החשוכים והצבועים. בין ציוריו המושלמים ביותר בסימבוליקה שבהם, ציור הכלב בלק, שעל עורו כתב יצחק קומר "כלב משוגע". גורל השניים דומה במידה רבה. ואולם בלק הכלב מביא עמו את סערת ההתפרצות, שבמרבית סיפורי עגנון היא, לכל היותר, נמה במעבי ההרצאה האפית השקטה. בלק הוא זה שקורע צעיף זה. כאן מבקש עגנון להשמיע את תוכחתו, והפעם בקול מוגבה ונשמע לרבים.
ב"ספר המעשים", שהוא מקבץ של סיפורים קצרצרים בעלי אופי סוריאליסטי, הציג עגנון בפעם הראשונה בחייו סדרה של סיפורים המושתתים על עלילה שבה האירועים מתרחשים בזה אחר זה ללא כל קשר סיבתי ביניהם, תוך ויתור מוחלט על הצורך ליצור עולם דמוי מציאות. עגנון, שהיה לסופר המקפיד על אורח חיים יהודי והצטייר בעיני רבים ממבקריו ככרוניסטן של החיים היהודים וכמי שהקים לתחייה את הסיפור היראי, התגלה לפתע, בעזרת סיפורים אלו, כסופר מודרני במלוא מובן המילה, שכתיבתו נותנת ביטוי למצבי חרדה קיומיים באמצעות טכניקה חדשנית המערערת על המסורת של הריאליזם, שבמסגרתה פעל עד אז. מהלך מפתיע זה בכתיבתו של עגנון התרחש במידה רבה בהשראתם של זיגמונד פרויד ופרנץ קפקא, שכתביהם היו מוחזקים דרך קבע בין ספריה של אשתו. למרות זאת, לא פסק עגנון מלומר כי סיפורים אלו הם האישיים ביותר בכתביו והם לא הושפעו מאף אדם אחר, כולל קפקא[27]:
מעשה פעם אחת פשפשתי בכתבי. נזדמן לידי ספר המעשים. נתחזק לי פתאום לפרסם כמה מהם. אבל לבי היה נוקפני, מחמת שלא מצאתי להם אב לא בספרות העברית ולא בספרות של אומות העולם [...] ומה שמזכירים עלי את קפקא טעות היא. קודם שפרסמתי את ספר המעשים לא ידעתי מסיפורי קפקא חוץ מסיפורו די פערוונדלונג (הגלגול) ואף עכשו חוץ מן המשפט שקראתי בימי חוליי לפני עשר שנים לא לקחתי ספר של קפקא לידי. פעמים הרבה ביקשה אשתי שתחי' לקרות לפני סיפור של קפקא ולא עלתה בידה. אחר שקראה לפני עמוד או דף משכתי את אזני הימנו. קפקא אינו משורש נשמתי, וכל שאינו משורש נשמתי אני איני קולט אותו ואפילו הוא גדול כעשרה זקנים שכתבו את ספר תהילים.
"בחנותו של מר לובלין" הוא רומן קצר המספר את סיפורו בגוף ראשון במהלך שהותו בגרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. במהלך הרומן מתאר עגנון את שהותו בלייפציג ואת קורותיו שם על מגוון האנשים אותם הוא פוגש. הרומן פורסם רק לאחר מותו של עגנון.
"שירה" הוא הרומן האחרון שכתב עגנון לפני שחלה ואותו לא הספיק להשלים. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20.
באוסף הסיפורים "עיר ומלואה", שהתפרסם לאחר מותו של עגנון, מנסה עגנון לשחזר את קורות העיר בוצ'אץ' לאחר השואה וחורבן הקהילות באירופה. וכך הוא כותב בהקדמה לספר, שהוא הארוך בספריו:
זה ספר תולדות ביטשאטש היא בוטשאטש אשר כתבתי בצערי וביגוני למען ידעו בנינו אשר יקומו אחרינו שעירנו עיר מלאה תורה וחכמה ואהבה ויראה וחיים וחן וחסד וצדקה הייתה למן היום הוסדה ועד שבא השיקוץ המשומם והטמאים והמטורפים אשר עמו ועשו בה כליה.
הסיפורים הכלולים בספר מספרים על העיר מראשיתה, על אנשיה בעיקר היהודים אך גם הגויים, על שקיעתה ועל חורבנה וכוללים קטעים אוטוביוגרפיים רבים.
הרומן "עד הנה" מתאר את שיטוטיו חסרי הפשר של המספר בעריה של גרמניה, כשהתערערות סדרי חייו, כמו גם המראות והאנשים שהוא פוגש, הם עדות לתהליך התפוררותה של הרקמה החברתית של גרמניה בעטיה של מלחמת העולם הראשונה. שיטוטיו מגיעים לקִצם עם עלייתו של המספר לארץ ישראל. הרומן שנכתב בלשון דיווחית היה חידוש בספרות העברית ולכן חשש עגנון להוציאו לאור בימי חייו עד הגעתה של ביקורת חיובית מצדו של קורצווייל. קורצווייל טען כי המבנה המפורק נובע במישרין מן הכרה כי העולם הישן, המסודר הקלאסי, נמצא בתהליכי התפוררות, ולכן הצורות הקלאסיות של הביטוי אינן הולמות עוד את תיאורה של המציאות החדשה כאשר המניע העיקרי לשינוי בראיית המציאות הוא מלחמת העולם הראשונה, שבעבר הייתה נוכחת במובלע בכתבי עגנון ("פרנהיים", "בין שתי ערים") אולם זו הפעם הראשונה שהייתה אצלו לנושא ראשי. בעקבות "עד הנה" הוזכר עגנון בנשימה אחת עם שמותיהם של קפקא, ג'יימס ג'ויס, רוברט מוסיל או הרמן ברוך בארץ ובעולם כולו. על כך אמר קורצוויל: "כאן, בישראל, בלשון העברית, מתחולל אחד התהליכים המעניינים ביותר בדרך התפתחותו של הסיפור המודרני."[28]
עגנון ראה את הכתיבה כמרכז עולמו והקדיש לה את כל זמנו, תוך שהוא נמנע כמעט לחלוטין מפעילות ציבורית (בניגוד לסופרים אחרים בני דורו, כדוגמת חיים נחמן ביאליק, שהקדישו חלק ניכר ממרצם גם לפעילות ציבורית). הוא העיד על עצמו: "אין אני איש מעשה, ואילו נתנו לי את הברירה מן השמים, קרוב לודאי שהייתי בוחר ברוח ולא במעשה",[29] וכן "מטבעי אני איני מדיני. רואה אני כל צורה של שלטון כדבר שעשוי מלכתחילה להשתנות וצריך שישתנה והכרח שישתנה, אלא אפילו משתנה, אינו אלא חילוף צורה בצורה וצרה בצרה".[29]
מעורבותו בפעילות ציבורית הייתה מצומצמת ובאה לידי ביטוי בחברותו בוועד הלשון ובחתימתו על מנשר ההקמה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. מאורעות תרפ"ט, שבהם נפגעו ביתו וכתביו בשכונת תלפיות שבירושלים, הובילו אותו למתיחת ביקורת על אנשי "ברית שלום" הפציפיסטים.
עגנון העיד על עצמו: "פעמים הרבה ראיתי מעשים שידעתי שאני צריך לומר אל תעשה אבל ידעתי שלא ישמעו לי, וכבר אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כן מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".[29] הוא חרג מגישה זו בסאטירות "פרקים של ספר המדינה".
גרשם שלום תיאר את התרשמותו מכתב ידו של עגנון:
בתחילה עוד יכולתי לפענח את כתב-ידו במכתביו ובסיפורים, שנתן בידי לקריאה ואף לתרגום. ברם כבר ניכרו אז נטיותיו לעשות את כתב-ידו לכתב-סתרים, המדהים את עיני הקורא. ברבות הימים הגיעו הדברים לידי כך, שמרת אסתר, שעה שביקשה לעשות לך טובה, צירפה תעתיק למכתביו, להקל עליך את מלאכת הפענוח של כתב-הרזים, שהיה דומה יותר לנקודות של זבובים מאשר לאותיות עבריות.[30]
מאפיין מובהק של כתיבתו של עגנון היה עיסוקו הבלתי פוסק בליטוש כתביו, ליטוש שביצע הן במהלך כתיבת הסיפור קודם מסירתו לדפוס, הן בעת מסירתו לדפוס על גבי דפי ההגהה, ואף לאחר שפורסם, כהכנה למהדורה מתוקנת שלו. גרשם שלום ציין כי מאפיין זה ניכר כבר בראשית ימיו כסופר: "נטייתו החזקה לשלמות נעשתה בולטת למדי כבר באותה תקופה. הוא היה כותב וחוזר וכותב את סיפוריו שש או שבע פעמים, תכונה שהפכה במשך הזמן לצרתו הצרורה של המו"ל שלו, מפני שנוהג היה להכניס שינויים בכתביו, אפילו תוך כדי הגהתם".[14] במסיבה ליום הולדתו החמישים סיפר עגנון: "לפי שעה אזכיר לברכה את המספר הנלבב ש. בן ציון שטרח עלי הרבה והדריכני בעבודת הסיפור. עד שלא באתי לארץ ישראל כותב הייתי שבעה סיפורים ביום אחד ולא טרחתי עליהם לעבור עליהם ולתקן בהם אות. על ידי ש. בן ציון הכרתי שטוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים".[31]
הסיפור "עגונות", למשל, פורסם במהלך השנים בארבע גרסאות. בקרב חוקרי עגנון יש המנתחים את ההבדלים בין גרסאותיו השונות של הסיפור, ומאתרים את מגמת השינוי.
תכונה זו אפיינה את עגנון עד לאחרית ימיו. אף בחודשים האחרונים לחייו, בעת שאושפז בבית חולים וניטלה ממנו יכולת הדיבור והכתיבה, ישבה אתו בתו, אמונה ירון, ונועצה בו בעניין עריכת ספרו "שירה", תוך שהוא עונה לה במנוד ראש על תיקונים שראוי לעשותם.
דן לאור משער שמאפיין זה ושאיפתו לשלמות היו בין הגורמים לכך שעגנון נמנע מלפרסם ספרים חדשים בשנותיו האחרונות, אף שהמשיך לכתוב: "ייתכן שגילו ומחלת הלב שלקה בה עשו את שלהם, ולעגנון היה קושי אמִתי להשלים את הכנת הספרים לדפוס - מלאכה שתבעה ממנו השקעה עצומה בסידור החומר, בארגון המבנה, בליטוש אחרון, בהתקנת כתב-היד לדפוס, בתיקונים, בקריאת הגהות ובתיקונן. היקף התיקונים שנדרש בעיניו של עגנון היה לעתים כזה שחייב אותו לכתוב את הטקסט כמעט מחדש."[32]
מלאכת הליטוש נמשכה גם לאחר פטירתו של עגנון - בשנת 1998 יצאה לאור מהדורה מחודשת של שמונת הכרכים "הלבנים" (אלה שיצאו לאור בחיי עגנון), ובה 551 תיקונים, מרביתם תיקונים שרשם עגנון בעותקים שבביתו.[33]
כבר עם הוצאת ספריו הראשונים זכה עגנון להכרה ופרסום. אביגדור המאירי, בספרו "השגעון הגדול", הדן בזכרונותיו כחייל וקצין יהודי בצבא האוסטרו-הונגרי בעת מלחמת העולם הראשונה, הוא מתאר כיצד נכנס לעיירה בוצ'אץ' ההרוסה וחיפש את בית עגנון.
עגנון זכה להוקרה רבה, שהתבטאה בפרסים רבים שהוענקו לו, ובמוספים נרחבים בעיתונים לציון יום הולדתו החמישים, השישים, השבעים, השבעים וחמישה והשמונים. כן מעיד על כך הסיפור הבא: עגנון התלונן כי התנועה בכביש ליד ביתו ברחוב קלאוזנר, בשכונת תלפיות בירושלים, מפריעה לשנתו, ובתגובה הפכה עיריית ירושלים את הרחוב לחד-סטרי, ושמה שלט האומר: "נהג אדיב! אנא שמור על השקט בנסיעתך ברחוב זה".[34]
עגנון היה סופר עטור פרסים. הוא זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958).
ב-1946 זכה בפרס אוסישקין על ספרו "תמול שלשום". בנאום הזכייה אמר:
[...] שבח גדול הוא לספרי "תמול שלשום" שזכה בפרס. והלוואי ששאר ספרי לא יקפידו עליו שנטל שכר כולם. [...] מחצית הפרס אני מוסר לשם חינוך ילדים עזובים לעילוי נשמתו של ר' מנחם אוסישקין זכרונו לברכה ודומני שדבר זה יהיה לנחת רוח גם לשלשת דייני הפרס, לממונה על החינוך, לממונה על הקרקע, ולממונה על הספרות. אפשר שנזכה שתינוק אחד מישראל יגיע על ידי המעות הללו להתחנך חינוך הגון ויעמוד על הקרקע ויקרא בספר. אז ידעו הפרופיסור קלוזנר וידידי הפרופיסור יצחק וולקני והד"ר סולובייצ'יק שלא טרחו על חינם שטיפלו ב"תמול שלשום" לשם מחר ומחרתיים.
בשנת 1958 הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1967 הוענק לו תואר זה מטעם מכון ויצמן למדע.
כבר בשנת 1946 החל שלמה זלמן שוקן לפעול להענקת פרס נובל לספרות לעגנון. לשם כך כתב ברוך קורצווייל, מחוקרי עגנון הבולטים, חוות דעת מקיפה, שנשלחה לאקדמיה השבדית בידי פרופ' שמואל הוגו ברגמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, משום שקורצווייל היה באותה עת מורה בבית ספר תיכון.
בשנת 1951 הגישה האוניברסיטה העברית בשנית את מועמדותו של עגנון לפרס. עגנון יצא לביקור בסטוקהולם שבו נפגש עם סופרים ומבקרים, אך הביקור נקטע לאחר שעגנון לקה בהתקף לב ואושפז במשך שבועות אחדים.
בשנת 1963 יזם גרשום שוקן את תרגום כתבי עגנון לשבדית ("והיה העקוב למישור" תורגם לשבדית עוד ב-1925), לאחר שכבר תורגמו לשפות אחדות. בעקבות זאת פורסמו בשבדית, בהוצאת "בונייר" (Bonnier), אחדים מכתבי עגנון. בשנת 1964 יצא לאור תרגום משובח לגרמנית של "אורח נטה ללון", וזכה לביקורות אוהדות.
בדצמבר 1964 חידש גרשום שוקן את יוזמתו של אביו, ופנה לקורצווייל, שבינתיים הפך לראש המחלקות לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, וזה שלח לקרן נובל המלצה להענקת הפרס לעגנון, שאליה צירף את המלצתו משנת 1947.
בשנת 1966 נשאה היוזמה פרי, ועגנון הוכרז כחתן פרס נובל לספרות. הפרס הוענק במשותף לעגנון ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש[35] (הענקת פרס נובל לספרות במשותף לשני זוכים היא אירוע נדיר למדי, והוא נשנה מאז רק פעם אחת). כאשר הגיע לביתו שר החינוך והתרבות זלמן ארן לבשר לו על החלטת ועדת הפרס, הגיב עגנון בחוסר אמון ואמר "עורבא פרח"[36].
בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות:[37]
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶׁמִּיִּרְאָתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אֵחַי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.
קטע זה מנאומו הודפס ברבות השנים על השטר של חמישים שקלים חדשים, המנציח את דמותו של עגנון.
לאחר מותו של עגנון המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפרסם בחייו.
ארכיונו של עגנון נמסר על ידי משפחתו לבית הספרים הלאומי בירושלים. בית עגנון שבשכונת תלפיות עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים.[38] בבית עגנון נמצאת הספרייה של עגנון, בה כתב את ספריו. יש בה ארכיון גדול של ספרי קודש, חלקם עתיקים ביותר מהמאה ה-16, ואפשר למצוא שם, לצד ספרי קודש וקבלה, גם ספרים של גתה, שפינוזה, ואחרים.
עגנון הוא הסופר הנחקר ביותר בספרות העברית, ומספר הספרים והמאמרים שיצאו לאור ועוסקים ביצירתו הוא רב. בין חוקריו המובהקים ניתן למנות את ברוך קורצווייל, דב סדן, הלל ויס, ניצה בן-דב, דן לאור ורוחמה אלבג. אל קורצווייל היה לעגנון יחס מיוחד, ובמכתב ששלח אליו כתב: "איש לא העמיק כמוך בניתוח הסיפורים". עגנון ראה בו את הפרשן ליצירותיו, ושלח את השואלים לכוונתו בסיפורים לעיין במחקריו של קורצווייל. מתוך כך נוצר קשר אישי ביניהם, ועגנון פעל למינויו של קורצווייל לראש המחלקות לספרות עברית ולספרות עולם באוניברסיטת בר-אילן, כאשר זו הוקמה.
דיוקנו הודפס על גבי בולים ועל גבי שטר של חמישים שקלים חדשים[39]. בצדו האחד של השטר מופיעים דיוקנו של עגנון, מעמד הכתיבה שעליו כתב ונמצא בספריית ביתו בירושלים, וקטע מדבריו בטקס קבלת פרס נובל. בצדו השני של השטר מוצג ציור של ירושלים, רשימה של כל ספריו, וברקע - אותיות שעפות באוויר, כזכר לשרֵפה בגרמניה בשנת 1924, כעין גווילים שרופים של כתביו שאותיותיהם עולים השמימה בעת השרפה.
רחובות רבים בישראל נקראים על שמו, בהם בערים ירושלים, תל אביב-יפו, נתניה, באר שבע, נהריה, ראשון לציון, חולון וערים נוספות.[40]
סיפוריו של עגנון וקטעים מהם התפרסמו תחילה בכתבי עת שונים, ולאחר מכן קובצו בשמונה כרכים של כל כתביו:
בשנת 1977 הוציאה לאור האוניברסיטה העברית את יידישע ווערק (1977): אוסף סיפורים ושירים שכתב עגנון ביידיש בשנים תרס"ג-תרס"ז.
סיפוריו של עגנון הומחזו פעמים רבות, על ידי תיאטראות רבים בישראל ובחו"ל, ומהן שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית. בין הסיפורים שהומחזו: "הכנסת כלה", "תמול שלשום", "סיפור פשוט", "תהִלה", "שירה", "<