חנה רובינא (1 באפריל 1893[1] - 3 בפברואר 1980) הייתה שחקנית ישראלית, כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".
ביוגרפיה
תחילת דרכה

נולדה בט"ו בניסן[2] תרנ"ג לדוד ושרה-רבקה לבית רובין בעיירה ברזינו (Березино) שבפלך מינסק שבאימפריה הרוסית, (כיום בבלארוס). אביה, נמנה עם חסידי חב"ד ועבד כפקיד במחסן עצים. רובינא למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות ובבית ספר ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכשרון למשחק ולשירה. היא נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה למעלה משנה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך. היא ניסתה להתקבל להכשרה לגננות בקייב, אולם לא קיבלה אשרת ישיבה שם ולכן נסעה לוורשה, שם התקבלה לקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין. במהלך לימודיה שם ביקרה בהרצאות בהיסטוריה מפי יצחק גרינבוים. בעקבות המלצתו של היילפרין לנחום צמח, שניהל את "הבימה העברית", החלה רובינא את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון שלו. ב-1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב "נשף בראשית".

רובינא נישאה בשנת 1921 לשחקן משה הלוי, אשר שיחק איתה בתיאטרון הבימה. בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו של הלוי לעסוק בבימוי,פרש הלה מהבימה ועלה ארצה ב-1924. בשנת 1925 הגיעה רובינא הרה לארץ ישראל וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו, עקב סירובו התגרשו השניים, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרו הוריה, אחיה ואחותה לסנט לואיס שבארצות הברית.
[עריכה] פעילותה בארץ

רובינא עלתה עם קבוצת שחקני "הבימה" לארץ ישראל בשנת 1928, והפכה להיות סמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את עולמה קנתה במחזה של ש. אנסקי "הדיבוק" (שבמקורו נקרא: "בין שני עולמות"), היא שיחקה במחזה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק".

כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד במלוא הרצינות וחיה אותו על-פי שיטת סטניסלבסקי.

במהלך מלחמת העולם השנייה הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל.

חנה רובינא זכתה להרבה הוקרה והערצה מצד הציבור, שחרג מתחום שוחרי התיאטרון בזכות אישיותה המיוחדת והנונקונפורמיזם בגישתה החברתית. היא הקדימה את זמנה כאשר בשנת 1934 הביאה לעולם בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן, בת, שלימים נודעה כזמרת אילנה רובינא.

בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה רובינא להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני. אלוני אף כתב מחזה במיוחד עבורה בשם תפקיד במחזה "דודה ליזה", שבו היא שיחקה את התפקיד הראשי.

רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון, לא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" של אהרון מגד זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע כשהפסיקה סצנה מרגשת, כשהיא מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, אותה שיחקה מרים זוהר, פנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!"

זכתה באותות ופרסים ובהם פרס הבימה (1955) וחשוב מזה פרס ישראל בתחום התיאטרון שהוענק בפעם הראשונה בשנת 1956. כמו כן הוענקו לה התארים אזרחית של כבוד מטעם עיריית תל אביב ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.

רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. חנה רובינא נפטרה בט"ז בשבט תש"מ בתל אביב בגיל 87. יום לאחר מכן הוצב ארונה בבית הבימה ושמעון פינקל ספד לה. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול.
[עריכה] הנצחתה

תיאטרון הבימה קרא את אולם ההופעות הגדול על שמה שנה לפני פטירתה. בערים תל אביב, חיפה, באר שבע ופתח תקווה נקראו רחובות על שמה. דואר ישראל הנפיק בשנת 1992 בול לזכרה.
[עריכה] דמויות שביצעה (רשימה חלקית)

דבורה – "נשף בראשית" (1918)
אם המשיח – "היהודי הנצחי" (1919)
לאה'לה – "הדיבוק" (1922)
גברת אלווינג – "רוחות" (1924)
תמר – "כתר דוד" (1928)
רחב הזונה ואנה היצאנית – "קצווי הכרך" (1932)
יהודית – "בכור השטן" (1934)
פורציה – "הסוחר מוונציה" (1936)
דונה איזבלה – "האנוסים" (1938)
האם – "האם" (1939)
מירל'ה – "מירל'ה אפרת" (1939)
מיכל – "מיכל בת שאול" (1941)
יוקסטה – "אדיפוס המלך" (1947)
גברת אלבינג – "רוחות" (1947)
רבקה – "בערבות הנגב" (1949)
אמא קוראז' – "אמא קוראז'" (1951)
לינדה – "מות הסוכן" (1953)
ליידי מקבת' – "מקבת'" (1954)
מדיאה – "מדיאה" (1955)
מרי טיירון – "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1965)
דודה ליזה - "דודה ליזה" (1969)
צרועה (אם המלך) – "אכזר מכל מלך" (1969)
צוענייה – "הצוענים של יפו" (1971)
דונה כריסטינה - "אדי קינג" (1975)
המלכה האם (הדוכסית מיורק) – ריצ'רד השלישי (1979)
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%90