האם בשל הרצון שעם ישראל ישמור על יחודו, כל הנהגה או פעולה הנעשות באומות העולם תהיינה אסורות עלינו?
את עם ישראל אפשר לראות כאי בודד בתוך ים־אדם של אומות העולם, שימורו של עם ישראל לבל יתבולל בעמים וימשיך להגשים את יעודו ההיסטורי, אינו דבר המובן מאליו אלא דורש שימת לב מיוחדת ומאמץ בלתי שיגרתי, ולמטרה זו ייחדה התורה מצוות רבות שתכליתן להגן על הקיום היחודי של היהודי עלי אדמות. שמירה זו נדרשת לא רק בהיות עם ישראל גולה מחוץ לארצו כמיעוט בתוך רוב שאינו יהודי, אלא סכנה לא פחותה עלולה לאיים על קיומו של העם גם בהיותו יושב ריבוני בארצו, כמו שהשיב מנשה מלך יהודה לרב אשי בחלום, שהתפלא כיצד דור חכם עובד עבודה זרה? והשיב לו מנשה: שאילו היית חי בדורנו, היית מגביה את שפת חלוקך מבין רגליך שלא יפריע לך לרוץ, והיית רץ אחרינו לעבודה זרה. ואחת המצוות הבאה להגן עלינו מפני סכנת ההתבוללות הוא האיסור "ובחוקותיהם לא תלכו" וכהקדמה לאיסור זה אומרת התורה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו", מכאן אנו רואים שהסכנה קיימת גם בגלות וגם בארץ ישראל.
אבל כאן נשאלת השאלה: האם כל הנהגה או פעולה הנעשות באומות העולם תהינה אסורות עלינו? שאלה זו שואל המדרש (ספרא): "ובחוקותיהם לא תלכו - יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר: 'ובחוקותיהם לא תלכו', לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם, מה היו עושים? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה, לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו" ופירש המלבי"ם: "שלא ילכו בחוקיהם הנשחתים". הרמ"א בשו"ע יורה דעה (סימן קעה סעיף א בהג"ה) סייג את האיסור בשני מרכיבים: פריצות ועבודה זרה, וכך כתב שם: "יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו, וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות . . . או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחוש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכו שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו, וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר".
הבחנה זו שלא כל דבר נכלל ב'חוקות הגויים' אנו מוצאים גם ביישוב הסתירה שבדברי הנביא יחזקאל, שפעם אחת (שם יא יב) הוא קובל על עם ישראל ש"כמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם",שמשמע שלא היו צריכים לעשות ואילו במקום אחר (שם ה ז) מתלונן הנביא בטענה הפוכה: "כמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", שמשמע שכן היה צורך לעשות כמשפטי הגויים. ותשובת הגמרא (סנהדרין לט ב) היא: "כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם", מכאן משמע שעם ישראל לא רק שאינו צריך להסתייג ולהימנע מההנהגות המתוקנות שאצל הגויים אלא אף הוא צריך לאמץ אותם. דוגמא להבחנה בין מתוקן למקולקל אצל הגויים מוצאים אנו בעצת יתרו למשה במנוי השופטים, שמשה מקבל את כל עצותיו של יתרו מלבד אחת, והיא שיתרו אומר: "כל הדבר הגדול", ואילו משה אומר: "את הדבר הקשה" (שמות יח), ההבדל בין השנים הוא כמו שאמרו חז"ל: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". כל שאר עצותיו של יתרו היו מניסיון חכמת החיים שלו ומשה קיבלם, אבל ההבדל בין 'גדול' ל'קשה' בדיון המשפטי הוא שייך כבר ל'תורה', שאצל הגויים יש בתי משפט לתביעות קטנות ששם מסתפקים בשופטים זוטרים לדון בסכומים קטנים, ואילו בתביעות הגדולות כאן נזקקים לטיפול של שופטים מומחים, ואילו ביהדות אנו אומרים: "דין פרוטה כדין מאה", על כן בחירת השופט היא לא לפי סכום התביעה אלא לפי קושי המשפט
http://www.kipa.co.il/jew/pash/51/47577.html
פרשת יתרו מספרת על מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות. הדברות נכתבו על שני לוחות, שהיה ביניהם הבדל ברור: הלוח הראשון כלל מצוות שבין האדם למקום – לאלוקים – למשל: אמונה בה', האיסור לעבוד אלוהים אחרים, לא לשאת את שם ה' לשווא וכו'. הלוח השני כלל מצוות בין אדם לאדם אחר – לדוגמא: לא לגנוב, לא לרצוח...
אחד מעשרת הדברות הוא "כבד את אביך ואת אמך". היינו מצפים שהדיבר הזה יופיע על הלוח השני, עם יתר המצוות שבין אדם לחברו. אבל הוא לא. כיבוד ההורים מופיע על הלוח הראשון. מדוע?
הסיבה היא שמערכת היחסים הורה-ילד דומה למערכת היחסים אדם-אלוקים. זאת ועוד: מרגע הינקות, הדרך שבה מתייחס ההורה לילדו מעצבת את תודעת הילד לגבי התייחסות האלוקית אלינו.
לכן, תפקידו הראשון במעלה של ההורה, הוא לשדר לילד שהוא אהוב ומוערך; ייחודי ומיוחד; שדואגים לו ומגנים עליו. משום שזו הדרך שבה מתייחס ה' אל כל אחד מאיתנו.
פעם קראתי סיפור על אב שהושיב את בנו על גדר ואמר לו לקפוץ. "אני אתפוס אותך", אמר האב. הילד קפץ – אבל האב נסוג לאחור ונתן לילד לצנוח על הקרקע. כאשר הביט הילד לעברו עם דמעות בעיניים, אמר לו האב: "רציתי ללמד אותך שיעור חשוב: אף פעם אל תסמוך על אף אחד!"
זה בדיוק ההפך ממה שהתורה רוצה שנלמד את ילדינו. מעל לכל, הורה חייב להעניק לבנו תחושת ביטחון עמוקה, ולטעת בו את המודעות התת-הכרתית שעם אלוקים – אנחנו אף פעם לא לבד.
http://www.aish.co.il/tp/tb/48857882.html
עולם נחצה לשניים
"ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שמות יט, יא)
פרשתינו כולה עומדת בסימן המאורע המרכזי בתולדות עם ישראל, הלא הוא מעמד הר סיני. מעמד זה הוא ליבה של תורת ישראל ובסיס אמונתה. בלעדיו, אין תוקף מחייב לכל האמור בחמשת חומשי תורה. ועל אמיתות התרחשות זו ביססו כל ההוגים היהודיים את משנותיהם הפילוסופיות.
מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים וארץ, ועם שלם חווה חוויה נבואית – שלא היתה כמוה, ושוב לא תהיה – הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה: המעמד, החורג מגבולות הניסיון האנושי וההיסטורי המצוי, הערה תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדברות במעמד ההתגלות, שונה הוא העולם, אם כי טרם בא על תיקונו השלם. גם הספקנים, שדבקותם בתיאוריות רציונאליות הביאה אותם לדחות כל עובדה הסותרת את תיאוריות לבם (ובכך הם מוכיחים, כי לא כל רציונליסט הוא גם הגיוני), עומדים נבוכים ומשתאים מול מעמד זה, כמובן, שהם רציניים במחקריהם ומכירים היטב את הנתונים, שאליהם הם מתייחסים.
הנה כיצד רואה את הדברים מבקר מקרא משיעור קומתו של פרופ' י. קויפמן:
"… אכן, האמונה הישראלית, שנולדה מתוך אידיאה חדשה לגמרי, חצתה את העולם לשניים – לעולם אלילי ועולם ישראלי. בבחינת הצורה אפשר לומר, שגם יצירה זו אינה סוף אלא יצירה חדשה ויחידה של רוח האדם. אבל, מצד התוכן אין הדבר כן. לפיכך, עלינו להניח כאן פעולה מיוחדת של ההשגחה. אולם, בזה כבר יצאנו, בעצם, מתחומה של ההיסטוריה הניסיונית ובאנו בתחומה של האמונה…" (י. קויפמן – תולדות האמונה הישראלית במבוא עמ' לח-לט).
לא הבאנו את דבריו כדי לבסס עליהם אמונה, כי אם להצביע על כך, שגם המבקר וההיסטוריון הרציני מזדקק בפרשה זו, בעל-כרחו, למונחים, שמעבר לניסיון ההיסטורי המצוי (וקויפמן אינו יחידי!) אם אינו רוצה, כמובן, לבחור בדרך הקלה והשטחית של הכחשת עובדות, שאין לפקפק באמיתותן.
בשולי המאורע הגדול
מאורעות "קטנים" מתלווים בפרשתנו למאורע מעמד הר סיני. תופעות לוואי הן, המעניקות "צבע" למעמד ההתגלות עצמו ומוסיפות נופך חשוב להבנתו.
נציין בדברינו הבאים שלוש דוגמאות:
א) למה בא יתרו למדבר?
כך פותחת הפרשה:
"וישמע יתרו כהן מדין… את כל אשר עשה אלקים… ולישראל… ויבא יתרו… אל משה אל המדבר" (שמות יח, א-ה).
התלמוד מוסיף על כך:
"מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק!" (והדברים צוטטו ברש"י על הפסוק).
שני מאורעות אלו – לדעת חז"ל – הביאו את יתרו אל המדבר, אל משה, אל מחנה ישראל. מדוע דווקא אלו השניים דחפו את יתרו לעזוב את ביתו במדיין ולנדוד אל המדבר?
אכן, קשר עמוק.
יתרו, כידוע לנו ממקורות תורה שבע"פ, היה מגדולי הוגי דורו. הוא היה אדם, שחיפש כל ימיו אחר האמת. על מזבחה הקריב קרבנות רבים. הוא תר אחריה בכל דת אלילית, שהיתה בהישג ידו. הוא סגד לכולן, וכולן הנחילו לו אכזבה עמוקה. עד שהופיע משה בביתו ופתח את שערי לבו בפני אמונות היסוד של אבות האומה הישראלית.
כשהגיע לאזניו נס קריעת ים סוף, שוכנע סופית בכל יכולתו של אלוקי ישראל. כלומר, הוא אישית מצא את דרכו אל האלוקים. אולם, בצמוד לחדשות אלו הגיעו לאוזניו עוד ידיעות מן הכרוניקה המדברית: עמלק תקף את בני ישראל!
ידיעה זו יצרה בעיה. היא הדליקה "נורה אדומה" בלבו של יתרו. הוא חש, שאם יכול אויב כלשהו לבוא לתקוף את ישראל, מיד אחרי נס כה מהמם ומשכנע כקריעת ים סוף – פירוש הדבר, שמשהו לא כשורה. אם נס, שהפיל את חיתתו על כל עמי הסביבה, לא הפחיד את עמלק; אם התרחשות, שעליה נאמר "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד…" (שם טו, טו-טז), לא מנעה ממנו להתנפל על עם, החוסה בצל האלוקים – סימן הוא, שניתן לנטרל את ההתרגשות מן הנס. ניתן להתגבר על הפחד מפני העם, שניצל בדרכי פלא. כל הדרוש הוא תיאוריה "מתאימה", שתעניק להתרחשות הסבר טבעי. הסבר, שיאפשר לאדם להשתחרר מעוצמתו המרעישה של המאורע.
אותה שעה הבין יתרו, כי אין די במסקנות ההגיוניות שהסיק. אם רצונו לבסס את האמונה, שקנתה שביתה בלבו, עליו לבוא ולשהות במחיצת בני ישראל, לחוות יחד איתם את חוויות מתן תורה, שכל הסבר טבעי לא יכול להיות להן.
ב) נשים לפני גברים
האלוקים לא נגלה בסיני לפתע פתאום. קדמו למתן תורה הכנות רבות, המפורטות בפסוקים המקדימים את תיאור המעמד (שמות יט). היו אלו הכנות של מאמץ לקירוב לבבות ויצירת אחדות אמת בין חלקי העם, המהווים כולם, ללא יוצא מן הכלל, תנאי בל יעבור לאפשרות היווצרות הקשר בין האלוקי לבין האנושי.
בין ההכנות אנו מוצאים גם שיחות ודברי הסבר, הבונים את הרקע ההשקפתי רעיוני למעמד המתקרב (לדוגמא: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – שם יט, ד-ו).
תשומת לב מיוחדת מושכת פתיחת שיחה זו:
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שם, ג). "לבית יעקב – אלו הנשים. תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – האנשים, עונשין ודקדוקין, דברים הקשין כגידין" (מכילתא מובא ברש"י).
"לבית יעקב – אלו הנשים. תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – האנשים, עונשין ודקדוקין, דברים הקשין כגידין" (מכילתא מובא ברש"י).
בדברים אלו נאמנים חז"ל לשוני שבין המילים המקראיות "אמר" (שהוא אמירה רכה) לבין "ותגד" (שמובנה דיבור תקיף יותר).
ואם כן, לפנינו פניה ישירה ומיוחדת אל הנשים. האלוקים מבקש ממשה, שיסביר קודם להן את העומד להתרחש. להסביר בלשון ובסגנון, התואם ומתחשב באופיין, שהינו עדין ורגיש יותר מאופיים של הגברים.
למדנו, אפוא, שמעמד הר סיני והחוויה הנבואית שבמרכזו, היו גם נחלת הנשים, השוות בהחלט לגברים בזכות הגדולה שמעניקה היהדות – זו זכות הקרבה אל האלוקים – אף כי שונים הם אלו מאלו בתפקידים ובחובות.
פניה זו אל הנשים – ככלל – עומדת בניגוד משווע ליחס אל הנשים, שהיה מקובל בחברות אחרות באותם הימים, ואף בדורות מאוחרים יותר (פרטים מאלפים בנושא זה ניתן למצוא ב"תולדות החינוך" מאת ד"ר י. מוריס). ניגוד, המלמד אף הוא רבות על המהפכה במושגים, שהחלה מאותו יום גדול.
ג) רגע של בגרות
בדרך אל המעמד הנשגב הוכיחו בני ישראל בגרות נדירה ומפתיעה.
כך מעיד עליהם הכתב ומדרשו:
"ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יט א-ב).
חכמינו ז"ל, הקשובים לכל רחש, העולה מן הכתובים, דלו ממכמני פסוק זה את הדברים הבאים:
"גדול השלום, שבכל המסעות כתוב 'ויסעו' 'ויחנו' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת – כיון שבאו לפני הר סיני, נעשו כולם חניה אחת, דכתיב: 'ויחן שם ישראל', ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל. אמר הקב"ה: הרי שעה שאני נותן תורה לבני" (מדרש רבה ויקרא ט, ט).
היה זה רגע של חסד בתולדות עמנו. רגע בלי מחלוקת, ריב ומצה, שצריך להעלותו על נס. האלוקים ציפה לרגע זה וניצלו להעניק תורה לעמו ("הרי שעה שאני נותן תורה לבני").
זהו הרגע המתאים ביותר. מטרת התורה הלא היא להרבות שלום. "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז). אם יוכח, אפוא, שיסוד השלום קיים בעם, לפחות לשעה קלה, הרי פתוחה הדרך למתן תורה.
תרי"ג מצוות לה לתורה. אין היחיד יכול לקיים את כולן. יש מצוות, שהן מיוחדות לכהנים, לנשים ולעוד קבוצות. רק העם ביחד מסוגל להרים את משא התורה כולה, בשעה שהוא כ"איש אחד בלב אחד" (רש"י על פסוק זה).
ורגע הליכוד הוכיח, שהם בדרך הנכונה.
http://www.aish.co.il/tp/pup/48857772.html
"בדקתי בכל מגירה ובכל הכיסים שבבית, אני פשוט לא מצליח למצוא את השטר של המאתיים שקל", אמר יונתן בתסכול. "אה..." התחילה אשתו יונה, "חיפשת במכנסיים שלך שבמכונת הכביסה?" "כן", ענה יונתן בקצרה. "ו...מה עם המכונית? חיפשת שם? אולי הוא נפל לך במכונית." "כן, סרקתי את כל המכונית." "אהה... ומה עם המכנסיים ששמת בצד לשלוח לניקוי היבש? אולי זה שם." "שם לא בדקתי." "למה לא?" "כי זה המקום האחרון שנשאר!" "נו, אז תנסה את זה!" "אני לא מסוגל." "למה לא?" "משום שאם אני אחפש ולא אמצא אותו גם שם, אז באמת אהיה מדוכא, כי אני אדע שאין ספק שאיבדתי אותו!"
"אה..." התחילה אשתו יונה, "חיפשת במכנסיים שלך שבמכונת הכביסה?"
"כן", ענה יונתן בקצרה.
"ו...מה עם המכונית? חיפשת שם? אולי הוא נפל לך במכונית."
"כן, סרקתי את כל המכונית."
"אהה... ומה עם המכנסיים ששמת בצד לשלוח לניקוי היבש? אולי זה שם."
"שם לא בדקתי."
"למה לא?"
"כי זה המקום האחרון שנשאר!"
"נו, אז תנסה את זה!"
"אני לא מסוגל."
"משום שאם אני אחפש ולא אמצא אותו גם שם, אז באמת אהיה מדוכא, כי אני אדע שאין ספק שאיבדתי אותו!"
האם יכולה להיות חוויה עוצמתית יותר בעולם מאשר לתקשר ישירות עם הקב"ה בעצמו? אפילו האתיאיסט יסכים: אם יש אלוקים, אז שיחה איתו היא חוויה מהממת שלא תיאמן.
בפרשת השבוע הזה נכנס עם ישראל לשיחה ישירה עם הקב"ה. כל העם עומד למרגלות הר סיני ושומע איך אומר האלוקים את עשרת הדברות. חוויה בסדר גודל כזה לא הייתה אף פעם קודם לכן, או אחר כך!
אבל יש בעיה. דווקא בגלל נשגבותו של כל המפגש הזה, עם ישראל מוותר על התקשורת הישירה עם האלוקים. התורה אומרת לנו:
"ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" (שמות כ', ט"ז).
אילו דיבר איתך האלוקים, האם היית מצפה למות? יותר מזה: העם מבקש שמשה ידבר עם האלוקים ואז ידווח להם מה הוא אמר. אבל, אם משה לא ימות, למה שהם ימותו?
יש ביטוי עממי שאומר ש"יותר טוב לא לדעת", או בגרסתו התנ"כית "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". יש אנשים שמאמינים שעדיף לא לדעת (וכך לא להיות אשם), מאשר לדעת ו – בגלל אותו ידע – לשאת באחריות.
אז נכון, לא הייתם קוראים עכשיו את המאמר הזה אם הייתם מאמינים שיותר טוב לא לדעת. הרי אינכם יכולים לנחש מה עלול לצוץ מולכם במשפט הבא! וידע משמעותו אחריות.
האמת היא שאין שום ברכה בבורות – הבורות היא קללה. עדיף לנו בהחלט לסבול מכאב הידע, מאשר להתענות בחיי בערות. ברמה מסוימת יש נחמה ב'לא לדעת אם איבדת מאתיים ש"ח', אבל מודעות היא הרבה יותר רציונאלית.
אי הידיעה היא גלימה שחורה, שצלליה חובקים רָעות רבות: תסכול, חוסר סבלנות ושנאה, ובכך מנינו רק בודדות. אם מישהו קרוב אליך היה חולה סופני, לא היית רוצה לדעת? "תגיד לנו", אנחנו מתחננים. "אבל זה רק ידאיג אתכם", הוא עונה. נכון, אבל אנחנו עדיין מעדיפים לדעת.
המחשבה שיום אחד אנחנו עלולים להבין שבילינו את כל החיים שלנו בשקרים, היא מחשבה מייסרת. קשה להמשיך לחיות היום, כשאנחנו יודעים שאתמול היה שקר. ידע מכריח אותנו להשתנות. האמת מצלצלת בלבנו מתוך פעמון פלדה אדיר; הדהודיה יכולים לקרוע לרווחה את הקשה בלבבות ולהמיס את העקשנית שבתכונות.
האם הרגשתם פעם שאתם עומדים לשמוע משהו שישנה את החיים שלכם לנצח? לפעמים, כך נראה, היינו מעדיפים להישאר עטופים בנועם אי-הידיעה. כבר חיינו בדרך הזאת הרבה שנים, מי רוצה להשתנות עכשיו? "אני אעמיד פנים כאילו שלא ידעתי שהאמת מחכה לי מעבר לפינה, ופשוט אפנה לצד השני". הרבה יותר פשוט לא להקשיב מלכתחילה, מאשר להצטרך להתכחש לאמת לאחר ששמענו אותה.
האם זה נשמע מוכר: "אני מעדיף לא להקשיב, אני מעדיף לא לקרוא את הספרים האלה". למה? "כי זו יכולה להיות האמת". אז? "אני אצטרך להשתנות!" אבל, אם זאת האמת, זה לא יהיה טוב יותר בשבילך? "כן, אבל כרגע אני עדיין לא יודע שזאת האמת!"
כמה שזה נשמע מצחיק, כולנו עושים את זה – כל יום! נמנעים מלהביט, כי אנחנו לא רוצים לדעת. מסלפים את המציאות, כדי שהיא תתאים למה שבא לנו לעשות. ההגדרה שלנו ל"טוב" מותאמת למה שבמקרה אנחנו בדיוק עושים.
"חציהם של שני אנשים נעוצים במרכז המטרה. הראשון הוא אלוף קליעה, השני מצייר את המטרה מסביב למקום הפגיעה של החץ."
זה כמו אדם שגורף שולחן במשחק רולטה על הטיטניק. הוא מעדיף להמשיך לשחק, מאשר להקשיב לקריאות האזהרה "ליטוש את הספינה!" אמת מוחלטת תופסת כל אחד. התכחשות יכולה להיות רק זמנית.
עכשיו נוכל להבין מה חשבו בני ישראל בהר סיני. הם ידעו שאם הם ימשיכו להקשיב לאלוקים, הם ישמעו דברים שישפיעו על עיסוקיהם ושאיפותיהם. האלוקים משכנע, הכי משכנע שאפשר. הוא יודע מה לומר כדי לגרום לך להשתנות. אם הם היו מקשיבים הם היו חייבים להשתנות. הם יראו יותר מדי בבהירות שהם חיו בלי האמת.
שלום וכל טוב לימים של חיים ללא מטרה. לא עוד אנוכיות, לא עוד קטנוניות. חיים מתוך מודעות מוחלטת לאמת הם אחריות כבדה. הם העדיפו לא לדעת.
זהירות: אל תלכו לחפש במקום שלא ייתן לכם את התשובות, כדי להתעלם מהמקומות שיתנו אותן.
שאלה ראשונה: הייתם רוצים לדעת באמת מה אתם עושים בצורה גרועה בחיים? אם אתם רציניים, בקשו מהחברים שלכם שיגידו לכם.
שאלה שנייה: האם התורה היא דבר האלוקים, או שהיא נכתבה על ידי צוות? האם בחנתם את העובדות?
שאלה שלישית: למה יהודים אמורים לא "לעבוד" בשבת? האם זהו סתם מנהג, או שיש בזה תועלת רוחנית כלשהי? האם עשית איזשהו מאמץ כדי לברר את התשובה?
http://www.aish.co.il/tp/bwb/48858007.html
בפרשת השבוע שלנו, מתאספים למרגלות הר סיני שלושה מליון יהודים ורואים במו עיניהם, כיצד הקב"ה מעניק למשה רבנו את לוחות הברית. יש לחזור ולהזכיר, כי מעמד הר סיני היווה את האירוע המרכזי ביותר, בכל ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו!
מפתיע אם כן, ששמה של הפרשה הוא דווקא...'יתרו'. מי הוא ה'יתרו' הזה, שזכה כי הפרשה המשמעותית ביותר בתורה, תיקרא על שמו?
הפרשה מתחילה במילים הבאות:
"וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל..." (שמות י"ח:1).
יתרו שמע על האירועים המדהימים, שאירעו לעם ישראל בעת יציאתם ממצרים והיה מעוניין להצטרף אליהם. רש"י שואל: "מה בדיוק שמע יתרו, שגרם לו לרצות ולהצטרף לעם ישראל? התשובה היא, שהוא שמע על קריעת ים סוף ועל מלחמת עמלק".
למעשה, כל העולם שמע על שני האירועים הללו, אז מדוע התורה מציינת דווקא את יתרו?
התשובה לכך נעוצה באופיו של יתרו ובחיפושו המתמיד אחר האמת. הוא הסתובב בכל העולם, התנסה בכל ה"דתות" וכשנוכח באיוולת שבהן, דחה מעליו כל אחת ואחת. הוא היה מאד ישר עם עצמו והתעקש למצוא את האמת המוחלטת. אנשים רבים נוספים שמעו על יציאת מצרים, אבל רק יתרו היה מספיק פתוח, בכדי לקלוט את המסר האמיתי. העובדה הזו, היא שהביאה את יתרו להצטרף אל העם היהודי - ועל כן קרויה הפרשה, שעשרת הדיברות מוזכרות בה, על שמו!
ידיעה או אמונה?
החלק העוסק ב"עשרת הדיברות", הוא המפורסם ביותר בתורה כולה.
מה למעשה הציווי "בדיבר" הראשון?
"אנוכי ה' אלוקיך".
על פניו נראה שאין כאן כל ציווי, אלא הצהרת עובדה ותו לא!
אלא, חכמינו מסבירים, שמדובר במצווה:
לדעת שהקב"ה נמצא וקיים בעולם.
אך למי מיועדת מצווה זו? אם נאמר שהיא מיועדת לאנשים שכבר מאמינים בקב"ה, הרי שאין כל צורך לצוות זאת עליהם ואז המצווה בכלל מיותרת! ואם היא מכוונת לאנשים שאינם מאמינים בו, הרי שבכלל לא אכפת להם מה יש לתורה לומר בנושא זה, כך שגם כאן אין כל הגיון להורות על כך!
התשובה לכך טמונה בתוך המלים: התורה לא אומרת לנו "האמינו בקב"ה". היא גם לא מצווה עלינו לחשוב, להרגיש, לחוש, להניח, לקוות או לייחל שהקב"ה באמת קיים בעולם. התורה בסך הכל מצווה עלינו "לדעת", שהקב"ה קיים במציאות שבה אנו חיים!
החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת".
החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת", כשלמעשה האמת הפוכה ממש. התורה מצווה עלינו להשתמש דווקא בשכל ובהגיון הבריא שלנו על מנת להגיע למסקנה המתבקשת, שהקב"ה קיים בעולם. ההבנה השכלית הזאת היא חיונית ביותר; אם נתבסס רק על עולם הרגשות שלנו, אנו עלולים לטעות ללא סוף. בתפילת "עלינו לשבח" אנו אומרים: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". הידיעה השכלית היא הראשונה בסדר העדיפויות; רק לאחר שהיא כבר מבוססת, אנו יכולים לנסות ולהתחבר גם ברמה הרגשית. "אנוכי ה' אלוקיך" - דע שהקב"ה קיים. זהו הציווי הראשון בעשרת הדברות ולמעשה, זהו הרעיון המרכזי ביותר בעולם היהדות!
כיצד אדם יכול להגיע לידיעה הברורה הזו? במילה אחת - אובייקטיביות.
המשנה (במסכת אבות, פרק א', משנה ח') אומרת לנו: "אל תעש את עצמך כעורכי הדיינים [אלא כשופטים]". עורך דין מתוקף תפקידו, ינסה לקדם את העמדה שלו, ללא קשר לאמיתותה או לתוקפה במציאות. שופט לעומת זאת, שוקל את שני הצדדים בכובד ראש. כשאנו שוקלים במחשבתנו שאלה חשובה כל כך, כמו קיומו של הקב"ה בעולם, אנו חייבים לנהוג כשופטים!
התורה מציעה לנו שלושה כלים, שיסייעו לנו להגיע לאובייקטיביות הזו:
כלי מספר 1: הקשיבו לדברים הנאמרים על ידי הזולת
"בית הלל" ו"בית שמאי" ייצגו שתי גישות בפסיקה הלכתית ובתוקף נסיבות אלו, הרבו לחלוק זה על זה (עובדה שמתועדת לאורך כל ההיסטוריה התלמודית). הם התווכחו כמעט על כל נושא שבעולם וראו את העולם דרך שתי השקפות שונות לחלוטין זו מזו. (לדוגמא, בית הלל טוענים, שיש להדליק את נרות החנוכה בסדר עולה. כלומר, בלילה הראשון יש להדליק נר אחד ובכל לילה להוסיף נר. בית שמאי טוענים כנגדם, שהסדר צריך להיות הפוך, כשבלילה הראשון יש להדליק שמונה נרות ובכל לילה להוריד נר).
ההלכה היהודית, כמעט באופן עקבי (גם בעניין חנוכה הנ"ל), פוסקת כדברי בית הלל. התלמוד מסביר את הסיבה לכך: בכל מחלוקת שהיא, בית שמאי היו מציינים ראשית את הדעה שלהם. לעומתם בית הלל, נהגו להזכיר קודם את דעתם של בית שמאי ורק אחר כך את עמדתם בעניין. בדרך זו, בית הלל הוכיחו, שהם לא רק עסוקים בהצדקת הטענה שלהם, אלא הם באמת מעונינים להגיע אל האמת המוחלטת. וזו הסיבה לכך, שההלכה היהודית פוסקת ע"פ רוב, כדברי בית הלל.
אנו מבחינים בדינאמיקה הזו, גם במערכות היחסים בחיינו. כולנו מכירים את הטיפוס העקשן, שמעדיף לגונן באדיקות על עמדתו, מגוחכת ככל שתהיה, ורק לא להודות שהוא טועה. (האירוניה היא, שבסופו של דבר, עקשנות עיוורת גורמת לתחושת מבוכה רבה יותר, מאשר הודאה באמת).
בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת.
בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת. הכלל היסודי אומר: הישארו ממוקדים ורגועים, שוחחו ונהלו דיונים שלווים, במקום לצעוק ולהכריז הכרזות וסיסמאות. אם הדאגה העיקרית שלכם הופכת להיות הצורך להיות צודקים, אתם נאלצים להתבצר בדעותיכם באופן עיקש. אם תהפכו לאנשים מתגוננים ומתפרצים, המגיבים בחוסר סבלנות והקשבה - למעשה, כבר הפסדתם בקרב כולו. בית הלל (וגם יתרו), היו מוכנים להקשיב לעמדת הזולת, היו מוכנים לכבוש את האגו שלהם ולהכיר בעובדה, שהאמת המוחלטת איננה בבעלותם הבלעדית.
חשוב מאד לנהוג כך, בעיקר בתוך מערכת הנישואין. כל אחד מבני הזוג מביא אתו אל תוך המערכת הזוגית, כוחות שונים ומגוונים. ההבדלים בינינו אינם אמורים להוות איום כלפי מוסד הנישואין; נהפוך הוא, הם מהווים הזדמנות נדירה לצמיחה אישית. אילו הקב"ה היה רוצה שנהיה משוחררים מהצורך שלנו זה בזו, הוא היה בורא אותנו אחרת. הנישואין הם יחידה אחת וכאשר אנו מתמקדים במטרות המשותפות שלנו, ניתן להתחיל ולהתייחס אל החיים כ"אנחנו", במקום כמערכת צרה יותר של "אני ואת/ה".
הגישה הזו נכונה גם ברמה הלאומית. בתקופה זו, קיימים תהומות ופערים רבים בין הזרמים השונים של היהדות. לעיתים נדמה לנו, שהפער כלל אינו ניתן לגישור, אך למעשה קיים תחום רחב של הסכמה הדדית. כולנו מסכימים שיש צורך בסובלנות, באמון הדדי, בכבוד ובהבנה. אם כך אנו חייבים לאתר תחומים אלו ולהשתמש בהם לצמצום הפער ולחיזוק הקשר בינינו.
כלי מספר 2: חפשו חברים שמאתגרים אתכם
הגמרא מספרת על רבי יוחנן, שהיה תלמיד חכם ולמד תורה עם אדם בשם ריש לקיש. (לפני שהפך לרב גדול, ריש לקיש היה עבריין, אך זהו סיפור אחר לגמרי...) שני הגברים הללו למדו יחד במשך שנים רבות, עד שיום אחד חלה ריש לקיש ונפטר ממחלתו. רבי יוחנן התהלך ברחובות, התאבל על חברו והיה מדוכא לחלוטין. תלמידיו שאלו אותו: "מה קרה רבנו?" והוא ענה להם: "שותפי ללימוד הלך לעולמו וכעת אין לי עם מי ללמוד תורה". הם מיד הרגיעו אותו ואמרו: "אל תדאג רבנו, אנחנו נדאג לך!" הם הלכו ומצאו אדם מבריק וגדול בתורה, שילמד ביחד עם רבי יוחנן.
כעבור שבועיים, שוב ראו את רבי יוחנן מתהלך ברחובות, כשהוא מדוכא. שאלו אותו: "רבנו, מה קרה? מדוע אתה עדיין כל כך עצוב? הבאנו לך את האדם החכם ביותר, שילמד אתך תורה, מה הבעיה עכשיו?"
"אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי!"
ענה להם רבי יוחנן: "השותף החדש שלי כל כך מבריק, שלא משנה מה אני אומר, הוא מביא לי 24 ראיות, שמוכיחות כי הדברים שלי אכן נכונים. אך כשלמדתי עם ריש לקיש, הוא היה מביא לי 24 ראיות שהוכיחו שטעיתי. לזה אני מתגעגע. אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי. רק בדרך זו, ניתן לרדת יחד אל חקר האמת המוחלטת!"
האם באמת בשביל זה קיימים חברים? בשביל לספק לנו אתגר רציני בחיים? אכן כן! שלמה המלך אמר "נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא". חכמינו מסבירים לנו שטובה מילת ביקורת של חבר, מאשר נשיקתו של האויב!
חבר טוב ידאג לומר לכם, אם יש לכם חתיכת מזון שתקועה לכם בין השיניים; האויבים שלכם יחייכו בסתר ויגידו שאתם נראים נפלא! התורה מדברת על 'דקדוק חברים', קפדנות ודקדקנות עם החברים הטובים. בגישה שכזו, אני מסוגל לראות את הזולת לא כאויב, אלא כגורם שבא לתת משקל-נגד להשקפה האישית שלי. כשאני בוחר את החברים שלי, אני מעוניין באנשים שיאתגרו אותי ויגרמו לי בכך להפוך לאדם טוב יותר ולא רק לשחקן טניס מוצלח יותר.
כלי מספר 3: אל תחששו לשאול.
עוד סיפור אחד:
לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!"
רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השניה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו.
הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!"
הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?"
"אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!"
בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי.
"אנכי ה' אלוקיך!"
כאשר עמדו כל בני ישראל מול הר סיני, הם קיבלו על עצמם ללא כל תנאי מוקדם, לקיים את תרי"ג המצוות שבתורה. עבור עם שנמצא כרגע ממש בתחילת דרכו, 613 נשמע כמו מספר באמת עצום... אפילו גדול מדי! איך אדם אמור להתחיל ולהתגבר על כמות כה עצומה של ציוויים? אם רק היה לנו רעיון אחד מרכזי וחזק, שיכולנו לתפוס במוחנו, רעיון אחד, שמסכם ומכיל למעשה את כל שאר הפרטים הקטנים...
"רבנו בחיי" מסביר, שאמנם בתורה מופיעות 613 מצוות שונות, אך למעשה הכל כלול בתוך הציווי הראשון של עשרת הדברות, "אנוכי ה' אלוקיך". הכל מסתכם בשורה הקצרה הזו.
מדוע? משום שהנקודה הזו היא הציר, שסביבו הכל מסתובב. ברגע שאנו "יודעים שהקב"ה קיים", השאר כבר מגיע מאליו, משום שאנו מבינים שזוהי מערכת מאוחדת, הוליסטית ושלימה.
מה למעשה התרחש במעמד הר סיני? הגמרא אומרת שכל יהודי הצליח לשמוע את קולו של הקב"ה בעוצמה כה רבה, עד שממש "ראה" את הקול ולא רק שמע אותו. התופעה הפסיכולוגית הזו מכונה "סינתזה", תופעה בה כל החושים מתערבבים ומתעצמים.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי - נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד - עמדו יחד במעמד הר סיני.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי - נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד - עמדו יחד במעמד הר סיני. כאשר הקולות בקעו עד לרקיע השביעי, התורה נחקקה על לוחות הברית... אך אפילו קודם לכן, היא נחקקה בלבו של כל יהודי ויהודי בעולם כולו. הקולות דיברו ואנחנו שמענו.
בקריאת שמע, (שהיא למעשה הצהרת אמונים לעולם היהודי), אנו פותחים ואומרים את המילה "שמע" - תקשיב. ברוגע ובזהירות, אנחנו מקשיבים. בדיוק כפי שהקשיב יתרו.
בעל "השפת אמת" אומר, שבכדי לקבל את התורה, אדם צריך לרצות להגיע אל האמת המוחלטת. האם אנו באמת מעונינים להגיע אל בהירות אמיתית בחיים? בואו ונהיה אנשים הרודפים אחר האמת. בואו נקשיב בזהירות, משום שהמצווה "אנוכי ה' אלוקיך" מזמינה אותנו לגלות מחדש את האמת האלוקית.
שבת שלום, http://www.aish.co.il/tp/sw/48857877.html
ט"ו בשבט הוא תאריך בלוח השנה העברי אשר מציין את ראש השנה לאילנות (משנה, מסכת ראש השנה א' א'). יום זה הוא תאריך קובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון נטע רבעי ותרומות ומעשרות. כיום מצוין ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה. נהוג לאכול ביום זה משבעת המינים, כולם נמנים עם גידולי ארץ ישראל, ויש הנוהגים לערוך "סדר ט"ו בשבט".
המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."
למרות שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל. רש"י מנמק את המועד שנבחר לראש השנה לאילן: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה", כלומר זו תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן. מכאן שכל הפירות שחנטו[1] אחרי ט"ו בשבט נחשבים כפרי של השנה החדשה.
מלכתחילה נקבע ט"ו בשבט רק כמועד ליישום דינים הקשורים בפרי העץ – ובפרט דיני תרומות ומעשרות (כלומר המיסים בהם חייב החקלאי), כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן". רבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, חיבר שיר-תפילה "שמונה עשרה לראש השנה לאילן".
מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג אינו ברור. יש המשערים כי היה זה כבר בתקופת המשנה, וביטוי ראשון לכך מוצאים במקורות מתקופת הגאונים. נראה כי בתקופה זו (ואף לפניה כאמור) נחוג יום ט"ו בשבט כ"יום הדין לאילנות". ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן.
זכר להיות ט"ו בשבט חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית. ר' יוסף קארו גזר על פי זה כי אין לקיים תענית בט"ו בשבט, דבר המעיד על היות ט"ו בשבט חג.
במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים "תחנון": "שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות ... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה"
מרבים באכילת פירות, וישנם המרבים גם באכילת שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים. מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.
מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז. כבר בגמרא מופיע "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט"ו) בשבט", כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת חז"ל. בתחילה היה מנהג אכילת פירות נפוץ אצל יהודי אשכנז בלבד. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן
סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג.
בספר "חמדת ימים", שנכתב במאה ה-18 בידי מחבר אנונימי שזהותו שנויה במחלוקת ויש הסוברים שהוא מהתנועה השבתאית, מסופר על הסדר שנהגו לערוך מקובלי צפת. על-פי דבריו:
מחבר הספר מביא את דברי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, שיש שלושים מיני פירות (בארץ ישראל), עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".
לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות, המבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו "ונטעתים על אדמתם", בין תחיית הטבע לתחיית העם "כימי העץ כן ימי עמי", וכן יש בכך סמל לתיקון האדם, בבחינת "כי האדם עץ השדה".
סדר זה של החג נדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקהילות המזרח. עד מהרה הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל.
בשנת ה'תרכ"ג (1863), בגליון א' של הלבנון, העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, נכתב על אודות ט"ו בשבט: "היום בירכנו לה' על הארץ ועל פירותיה, כן ייתן ה' לנו לשמחנו בימי הקציר, עת ישאו האיכרים ברינה אלומתיהם".
לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי.[2] בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל ובני עקיבא להדפיס הגדות לט"ו בשבט בדומה לרעיונם של הראובני וידין.
שליחי הסוכנות היהודית ותנועות הנוער, כמו גם רבנים-שליחים וסטודנטים לרבנות מהתנועות הליברליות שנחשפו לרעיון בארץ, הביאו את הרעיון לקהילות היהודיות בתפוצות. הגדות ט"ו בשבט חדשות נכתבו באנגלית, בצרפתית, בהולנדית, בספרדית ובשפות נוספות. חלק מן ההגדות שמרו על הערך הציוני החדש של המועד וחלק אחר בחרו להדגיש את הקשר האקולוגי של החג.
בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ-1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה: "ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן".[3]
בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך באופן רשמי את הנטיעות בט”ו בשבט כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. נימוקו לצעד זה: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.
יום שמירת הטבע בתחילת המאה ה-21 נהוג לציין את ט"ו בשבט גם כיום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית.[דרוש מקור]
בדומה לכך כבר נכתב במדרש:
רבי ישראל אבוחצירא (א' בתשרי ה'תר"ן, 26 בספטמבר 1889 – ד' בשבט ה'תשמ"ד, 8 בינואר 1984) היה רב ומקובל, מוכר בכינוי הבאבא סאלי.
נולד בעיר ריסאני שבמחוז תפילאלת שבמרוקו. משפחת אבוחצירא נודעה כשושלת רבנים, מקובלים ובעלי מופתים. אביו היה רבי מסעוד אבוחצירא, בכורו של רבי יעקב אבוחצירא בעל ה'אביר יעקב', מגדולי חכמי מרוקו בדורות האחרונים. הרב ישראל עצמו היה אחיהם של הרב דוד אבוחצירא ושל הרב יצחק אביחצירא המכונה בבא חאקי. מגיל צעיר הנהיג עצמו בסיגופים: נדר נדר שלא לאכול בשר והיה צם בימי החול. למד שחיטה, מילה וכתיבת סת"ם. בהגיעו למצוות נשא את פרחה בת אחותו, שילדה את בנו רבי מאיר ובנותיו שרה ומחצ'י. לאחר שנפטרה נשא בגיל 16 את מרים אמסלם, ממנה נולדו בנו הרב ברוך ובנותיו אביגיל, פנינה ועליזה. לאחר מכן נפטרה אף היא. בגיל 65 נשא לאשה את הרבנית סימי החיה עד היום בנתיבות, ממנה נולדה בתם אסתר אדרעי.
כשהיה בן 18 אביו נפטר והוא התבקש למלא את מקומו ולשמש כראש ישיבה. החל מגיל שלושים שימש כרב מחוז. בשנות ה-50 עלה לארץ וגר ביבנה ובאשקלון. כעבור 3 שנים חזר למרוקו בשל המצב הרוחני הקשה ששרר בקהילות היהודיות שם. בשנת תש"ל (1970)[דרוש מקור] חזר לארץ והשתקע בנתיבות.
התפרסם בציבור כעושה מופתים. רבים נהרו אליו כדי לזכות בברכה, בבקבוק מים שזכה לברכתו או בקמע. הבבא סאלי עצמו כמעט ולא כתב קמעות, אולם בחצרו הסתופפו רבנים כותבי קמעות שקיבלו את הסכמתו.[1] האהבה אליו בלטה במיוחד בקרב יוצאי יהדות מרוקו. אגודת ישראל קיבלה את תמיכתו. היה לו יחס חם לתנועת החסידות ובפרט עמד בקשר עם הרבי מלובביץ'[2] והאדמו"ר מבעלז. בשנותיו האחרונות הידרדרה בריאותו והוא נאלץ להתיר את נדרו שלא לאכול בשר.
בשנותיו האחרונות העניק שני שעונים לתלמידו המובהק הרב מרדכי אליהו ואמר לו שכאשר הם יורו על השעה שתים עשרה יבוא המשיח.
רבי ישראל נפטר בנתיבות בד' בשבט ה'תשמ"ד (8 בינואר 1984).
בבתים ובחנויות רבות תולים את תמונתו בתקווה שתביא לברכה ולהצלחה.
בנו רבי מאיר אבוחצירא, שאותו ראה רבי ישראל כממשיך דרכו, נפטר בי"ז בניסן ה'תשמ"ג (1983) והוא בן 66 באשדוד. את מקומו של רבי מאיר מילאו בניו, רבי אלעזר אבוחצירא בבאר שבע, רבי דוד חי אבוחצירא בנהריה, רבי רפאל אבוחצירא בטבריה ורבי יקותיאל אבוחצירא באשדוד.
בנו של הבאבא סאלי, רבי ברוך אבוחצירא המכונה "באבא ברוך", הקים לאחר מותו מוסדות בנתיבות.
חתנו הצעיר של הבאבא סאלי הוא הרב ישר אדרעי, מנהל מוסדות בית חב"ד בנתיבות
קברו נמצא בנתיבות. עליו בניין גדול, אשר בדומה לשאר המוסדות על שם הבאבא סאלי תוכנן בשילוב סגנון בנייה מרוקאי, על ידי האדריכל אבי צרפתי. סביב לקבר נבנה פארק בצורת חמסה. סביב הקבר התפתחה תעשיית מופתים וסגולות. אבנים שנלקחו מחצר הקבר נמכרות כסגולות[3].
ביום השנה לפטירתו (ד' בשבט) מתקיימת בקבר הילולה המונית, המושכת רבבות מבקרים, בהם רבנים, אישי ציבור ופוליטיקאים[4]. מדי שנה פוקדים את הקבר כרבע מיליון איש[5].
בסמוך לקברו של רבי ישראל אבוחצירא נמצא קברו של רבי שלום איפרגן ("הבאבא שלום"). הקירבה בין שני הקברים המהווים מוקד עלייה לרגל, הפכה ליריבות בין שתי החצרות – חצר ה"באבא ברוך" וחצרו של רבי יעקב איפרגן ("הרנטגן"), בנו של הבאבא שלום. היריבות הובילה את נציגי החצרות לבתי משפט בסכסוך מתוקשר על נושאי קרקעות והתנגשויות אינטרסים
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%90%D7%91%D7%90_%D7%A1%D7%90%D7%9C%D7%99
הרב אברהם רביץ (13 בינואר 1934 - 26 בינואר 2009, כ"ו בטבת תרצ"ד - א' בשבט תשס"ט) היה פוליטיקאי, פעיל ציבור וראש ישיבה ישראלי. היה יושב ראש דגל התורה וחבר הכנסת מטעמה ומטעם סיעת יהדות התורה, סגן שר במשרדים שונים וסגן יושב ראש הכנסת.
רביץ נולד בכ"ו בטבת ה'תרצ"ד בשכונת מונטיפיורי בתל אביב לרב אריה לייב רביץ, שהיה רב השכונה ואב בית הדין הרבני המחוזי תל אביב-יפו במשך עשרות שנים[1]. כאביו, למד אברהם רביץ בישיבת חברון מגיל 13 ובמשך 13 שנים לסירוגין, וקיבל ממנה סמיכה לרבנות. כנער בן 13, בשנה שלפני הקמת המדינה, הצטרף, עם כמה מחבריו לישיבה, לארגון הלח"י. לאחר מכן שירת בצה"ל.
בנאום בכנסת הסביר כיצד רֶצח מפקד הלח"י, אברהם שטרן (יאיר), היה הסיבה להצטרפותו לשורות המחתרת:
הרב רביץ הדגיש בנאומו אז כי "בזכותו של "יאיר" ידעתי כי לפנינו מלחמה של מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים, להקים בית יהודי לנרדפים מגלות אירופה נגד הבריטים כובשי ארצנו. לח"י נכנסה ללבי כגרעין שנבט. יגעתי ומצאתי את דרכי עם הלוחמים בשורות הלח"י. וזכיתי ללחום את עיקר מלחמתי בירושלים".
רביץ התגייס למחתרת בגיל 13 ועסק בהדבקת כרוזים וגיוס חברים חדשים. כינויו במחתרת היה "נמרוד".
לדבריו[2], הרבנים וראשי הישיבות החרדים היו נגד כל המחתרות ולא רק נגד הלח"י, כי התנגדו לעובדה שבחורי ישיבה עוזבים את ספסלי בית המדרש. ובכל זאת, לדבריו, בלח"י היו חרדים רבים ששירתו במחתרת יותר מכל מחתרת אחרת:
רביץ שימש כבכיר בארגון יד לאחים ביחד עם הרב שלום בער ליפשיץ, ארגון שניסה לחלץ נערות יהודיות שהפכו לאסירות בביתם של ערבים שמהם רצו להתגרש. רביץ היה שותף להצלת נערות כאלה כבר בשנות ה-50, כנער בישיבת חברון.
התגורר במשך עשרות השנים האחרונות בשכונת בית וגן בירושלים בדירה פשוטה בבניין משותף, בשנות החמישים והשישים היה פעיל מרכזי בארגון "יד לאחים - פעילי המחנה התורתי" שעסק בעיקר בחינוך תורני לילדי מחנות העולים [3]. רביץ ניהל את הישיבה התיכונית המקצועית "מרום ציון" שבקריית נוער בירושלים[4], ושימש כריש מתיבתא ב"מדרשיה" בפרדס חנה. תלמידו ב"מרום ציון", מני מזוז, לימים היועץ המשפטי לממשלה, סיפר על זכרונותיו מתקופה זו:
לפרנסתו עסק בקבלנות בניין. בשנות השבעים שימש כאחד מראשי ישיבת אור שמח, שנוסדה באותו זמן, ועסקה בקירוב חילוניים לעולם היהדות לצד ידידו הקרוב איקא ישראלי. את דרכו הפוליטית ניסה להתחיל עוד בשנת 1983, כאשר הריץ יחד עם הרב איקא ישראלי והרב שמשון פוליקמן שהיה מנהל תלמוד תורה המסורה הרשימה החרדית העצמאית תל"י לעיריית ירושלים שכמעט הצליחה להכניס חבר למועצת העיר. בשנת 1984 התנדב לסייע לש"ס ונאם בעצרות בחירות שלה. בשנת 1988 עלתה האפשרות שהוא ירוץ לכנסת ברשימת ש"ס, אך בסופו של דבר ויתר על הרעיון ואריה דרעי, האיש החזק בש"ס, העדיף גם כן להימנע משם אשכנזי ברשימה הספרדית. לקראת בחירות 1988, חיפש הרב שך איש ייצוגי לרשימה שהקים בחופזה ערב הבחירות, ורביץ הוצב במקום הראשון ברשימה העצמאית של דגל התורה לכנסת [5]. הוא שימש כח"כ מטעם דגל התורה ואחר כך ביהדות התורה, שהיא איחוד של דגל התורה ואגודת ישראל.
בשנים 1990-1992 כיהן כסגן שר השיכון, בשנים 1996-1999 כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ובתקופת הכנסת ה-15 כיהן כסגן יושב ראש הכנסת עד מינויו לתפקיד סגן שר ובשנים 2001-2003 כסגן שרת החינוך.
בשנת 2005 מונה לסגן שר הרווחה בלי שר מעליו, וזאת בחלוף שלושה חודשים לקיום הבטחות רה"מ אריאל שרון[דרוש מקור] ליהדות התורה, פסק זמן שדרש הרב אלישיב.
ב-27 בנובמבר 2008 הודיע על כוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא להתמודד בבחירות לכנסת השמונה עשרה.
בשנת 2000, עקב סיבוכי מחלת הסוכרת ממנה סבל, עבר השתלת כליה[6], ולקראתה קיימו ילדיו דיון הלכתי למי תהיה הזכות לתרום את הכליה. בסופו של דבר הפילו גורל והבן הבכור משה, ר"מ בישיבת נהורא, זכה. בעקבות אירועים אלה הוציא רביץ בהוצאה עצמית ספרון בשם "כליות יועצות: משא ומתן בחיוב הצלת נפשות בגדרי הזכייה במצוה זו ובדברים המסתעפים ממנה".
הרב רביץ נחשב למתון ולזהיר לגבי הדרך שבה החרדים צריכים להשתמש בכוחם בכנסת[דרוש מקור].
נפטר ב-26 בינואר 2009, א' בשבט ה'תשס"ט ונקבר בהר המנוחות בירושלים. בן 75 היה במותו. הותיר אחריו את אביגיל, 12 ילדים ועשרות נכדים ונינים.
בניו:
חתניו:
משה לוי ("מוֹיְשֶה וָחצי") (1936 - 8 בינואר 2008), איש צבא ישראלי, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל בין השנים 1983-1987, תקופת שלהי מלחמת שלום הגליל והקמת רצועת הביטחון.
משה לוי נולד בתל אביב למשפחת עולים מעיראק, אחיו הצעיר של ברוך לוי, ולמד בבית הספר היסודי ע"ש ביאליק בעיר. כבר בגיל צעיר זכה בשל גובהו לשם החיבה "משה וחצי". הוא התגייס לצה"ל בשנת 1954, והחל את שירותו בחטיבת גולני. לאחר-מכן עבר לחטיבת הצנחנים, במסגרתה השתתף בפעולות התגמול ובה שירת ברוב שנותיו הבאות בצבא.
במלחמת סיני (1956) צנח בצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל במעבר המיתלה, כקצין מבצעים בגדוד 890 של הצנחנים. בשנים 1963-1967 מילא מספר תפקידי פיקוד והדרכה ביחידות הצנחנים: ב-1966 מונה לפקד על בית-הספר לצניחה ולוחמה זעירה (עליו פיקד עד 1968), ובמלחמת ששת הימים (1967) היה קצין מטה בכיר בחטיבת הצנחנים שפעלה בסיני ולאחר מכן ברמת הגולן. ב-1968 מונה לפקד על חטיבת הבקעה שהועסקה במרדפים אחרי חוליות מסתננים שחדרו לארץ משטח ירדן (השתתף אישית, כמח"ט, ברבים מהמרדפים הללו).
ב-1973 התמנה לוי לראש מטה (רמ"ט) פיקוד מרכז, בדרגת תת-אלוף (תחת פיקודו של אלוף הפיקוד רחבעם זאבי). זמן קצר לאחר-מכן, ב-1974, התמנה לראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, וב-1976 מונה לפקד על אוגדה 880, עוצבת שריון במילואים. בשנת 1977 מונה לאלוף פיקוד המרכז, בו שימש עד 1981, ובשנים 1982-1983 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.
ב-19 באפריל 1983 החליף לוי את רפאל איתן בתפקיד הרמטכ"ל, והוא בן 47. בכך היה הרמטכ"ל הראשון שהחל את פעילותו הביטחונית בצה"ל, בניגוד לקודמיו שהתחילו בפעילותם הביטחונית במחתרות שפעלו לפני קום המדינה.
לוי נכנס לתפקידו בעיצומה של מלחמת לבנון, בזמן המשבר שעבר על הצבא בעקבות טבח סברה ושתילה ודו״ח ועדת כהן. בתקופת כהונתו נערך צה"ל בקווים חדשים בלבנון: ב-3 בספטמבר 1983 נסוג צה"ל מהרי השוף אל קו האוואלי וב-1 במאי 1985 נסוגו כוחות צה"ל אל תוך רצועת הביטחון, על פי החלטת הממשלה. כמו כן, עסק בהקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש, כיום מפקדת זרוע היבשה - מז"י), בהצטיידות במערכות נשק חדישות ובקיצוץ בסדרי-הכוחות. בתקופת כהונתו נפל בשבי הנווט רון ארד (אוקטובר 1986).
לוי סיים את תפקידו ארבע שנים לאחר שמונה אליו, באפריל 1987
עם פרישתו היה לוי לחבר מחקר בבית הספר לכלכלה של לונדון, לאחר שזכה לתואר בוגר בכלכלה והיסטוריה של ארצות האסלאם באוניברסיטה העברית בירושלים.
ב-1989 חזר לקיבוץ שבו התגורר עד יום מותו, בית אלפא, במטרה להתמסר לעבודה חקלאית, אולם פציעה ישנה מתקופת שירותו מנעה ממנו עבודה פיזית קשה. ב-1991 מונה לחבר בדירקטוריון התעשייה האווירית, וב-1992 לדירקטוריון חברת החשמל. מ-1993 עד פטירתו כיהן כיו"ר הדירקטוריון של חברת כביש חוצה ישראל.
ב-30 בדצמבר 2007 לקה לוי באירוע מוחי, ואושפז במצב קשה בבית החולים "העמק" בעפולה[1]. תשעה ימים לאחר אשפוזו הלך לעולמו[2]
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%9C
%D7%95%D7%99.
שורשיה של חסידות אלכסנדר בחסידות וורקא. תלמידו של רבי מנחם מנדל מוורקא היה רבי דב בעריש מביאלה, ולאחר פטירתו התמנה רבי יחיאל דנציגר לאדמו"ר בעיר אלכסנדר. רבי יחיאל היה בנו של רבי שרגא פייבל מגריצא, תלמידם של רבי יצחק מוורקא ושל רבי יעקב לורברבוים מליסא. רבי יחיאל נפטר בי"ד בשבט ה'תרנ"ד (1894). חתניו היו הרב בצלאל דמבינסקי[1], הרב אלעזר ליפשיץ ורבי ישעיה מפשדבורז'-קאליש.
את מקומו מילא בנו הגדול רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר. רבי ירחמיאל נפטר בכ"ט בטבת ה'תר"ע (1910) ללא שהותיר אחריו בנים. דברי תורתו נדפסו בספרו "ישמח ישראל".
לאחר פטירתו קומץ מזערי מהחסידים קיבלו את הנהגתו של רבי אהרן צבי לנדא, בנו של האדמו"ר רבי דב בעריש מביאלה, אולם הוא נפטר בפתאומיות חודשים ספורים בלבד לאחר מכן ואת מקומו ירש אחיו רבי אלימלך מנחם מנדל לנדא, שעבר לעיירה סטריקוב ובה הקים את שושלת סטריקוב.
חלק הארי של חסידי אלכסנדר הכתיר כאדמו"ר את אחיו של בעל ה"ישמח ישראל", רבי שמואל צבי דנציגר שנפטר בכ"ט בתשרי ה'תרפ"ד 1924. דברי תורתו נדפסו בספר "תפארת שמואל".
אחיהם השלישי של בעל ה"ישמח ישראל" ובעל ה"תפארת שמואל", רבי בצלאל יאיר דנציגר, כיהן כרב בבית החסידים בעיר הגדולה לודז', שם שכן בית מדרשו הגדול ברחוב דז'לונא 30.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תחת הנהגתו של רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר, בנו של רבי שמואל צבי דנציגר, צמחה החסידות במהירות, והייתה לאחת החסידויות הגדולות בפולין. בתקופה זו הוקמה רשת של ישיבות ברחבי פולין בשם "בית ישראל", על שם האדמו"ר בעל ה"ישמח ישראל". רבי יצחק מנחם דנציגר היה מחותנם של האדמו"רים מסוכטשוב, סלונים ואוסטרובצה. עם כניסת הנאצים לפולין ברח ללודז', ומשם ברח לוורשה שם שהה במשך שנתיים. בכ"ג באלול תש"ב (1942) נרצח במחנה המוות בטרבלינקה. דברי תורתו כונסו בספרו "עקדת יצחק". בניו של רבי יצחק מנחם, רבי אברהם חיים, רבי יעקב בונם ורבי שמואל כיהנו כאדמו"רים בחיי אביהם, אף הם נרצחו בשואה.
לאחר השואה בה נרצחו אלפי חסידי אלכסנדר בתוך שאר יהדות אירופה ובהם רוב צאצאי האדמו"רים, הוקמה מחדש חסידות אלכסנדר בארץ ישראל. שרידי חסידי אלכסנדר הכתירו לאדמו"ר את רבי יהודה משה טיברג, חתנו של רבי בצלאל יאיר דנציגר שנשלח לארץ ישראל על ידי בן דודו בעל העקדת יצחק שאמר שהוא רואה עננים שחורים מעל שמי אירופה ולכן שיסע לארץ ישראל; אף חמיו, רבי בצלאל יאיר, הציע לו שיסע לארץ ישראל.[דרוש מקור] מתוך כבוד לאדמו"רים הקודמים, וכסמליות לרצף והמשכיות השושלת, שינה רבי יהודה משה את שם משפחתו לדנציגר. תחילה הוא התיישב בירושלים, ואחר כך עבר לבני ברק. הוא שיקם את חסידות אלכסנדר בארץ לאחר השואה, ונפטר בכ"ג באדר א' ה'תשל"ג 1973.
רבי יהודה משה דנציגר חיבר את ספר שאלות ותשובות חשבה לטובה, וכן ספרים על התורה ועל הש"ס שכונסו בספר אמונת משה, וכן חיבר את ספר "קדושת יצחק", "נחלת צבי" ועוד ספרים. אחריו, הוכתר בנו רבי אברהם מנחם דנציגר, שהנהיג את החסידות במשך ל"ב (32) שנים, עד פטירתו בי"ז באדר ב' ה'תשס"ה. דברי תורתו כונסו בספרו אמרי מנחם. עם פטירתו הוכתר בנו, האדמו"ר השביעי לשושלת האדמורי"ם של חסידות אלכסנדר, רבי ישראל צבי יאיר דנציגר. הוא למד בישיבת סלבודקא, והיה לחתנו של הרב משה ברגמן מייסד ישיבת רשב"י (גיסו הוא הרב מאיר צבי ברגמן, חתנו של הרב אלעזר מנחם מן שך).
כיום חסידות אלכסנדר מונה כמה מאות משפחות ברחבי העולם. מרכז החסידות הוא בעיר בני ברק, והיא מחזיקה בה מוסדות חינוך רבים, ובהם ישיבה, בתי מדרש; וכן, בירושלים ומודיעין עילית.
בערים בני-ברק וביתר עילית נקראו רחובות על שם החסידות ואדמורי"ה: רחוב אדמור"י אלכסנדר בבני ברק, ורחוב "ישמח ישראל" בביתר עלית. בבני ברק מתגורר אחיו של האדמו"ר, רבי יחיאל
חסידות אלכסנדר עשירה בספרות, תורנית, עיונית וסיפורית
ספרייתו של הרבי בפולין שבה היו כרכים רבים גדושים בשיחותיו, רשומים בכתב יד, אבדה במהלך השואה. לאחר השואה, ליקט האדמו"ר יהודה משה מפי החסידים את דברי התורה ששמעו מרבי יצחק מנחם, והוציא לאור את הספר.
רב משה שיק (נודע בכינוי: מהר"ם שיק; ה'תקס"ז, 1807 - ה'תרל"ט, 1879) היה מגדולי רבני הונגריה במאה ה-19, ועמד בראשות ישיבה מרכזית בהונגריה
רב שיק נולד בברזובה (Brezová pod Bradlom) שבסלובקיה לאביו רבי יוסף שיק. בילדותו היה קשה תפיסה, ומסופר כי התקשה ללמוד אפילו דף גמרא אחד. במאמצים רבים ובהתמדה התקדם בלימודו, עד שעשה חיל. בגיל 11 נשלח ר' משה ללמוד אצל דודו, ר' יצחק פרנקל, שהיה אב בית דין ברגנסדורף. בגיל 17 הגיע לישיבתו של החת"ם סופר, שם התחבב עליו מאוד ובמשך שלוש שנים סעד אצלו בשבתות וחגים. את גודל הערכת החתם-סופר אליו ניתן לראות בסיפור העממי המתאר כי באחת מנסיעותיו של החתם סופר נסעו עמו בחירי תלמידיו ובהם ר' משה. באמצע הנסיעה נרדם ר' משה וראשו נשמט על כתפו של החת"ס. כשבקשו שאר התלמידים להעירו, התבטא החתם-סופר: זהו ספר תורה מהלך. כן ידוע שקרא לו "מיינע ארון ספרים". בגיל 20 נשא לאישה את בת דודתו, גיטל פרנקל.
כאשר פנתה קהילת ירגין שליד פרשבורג בשנת ה'תקצ"ח (1838) אל החת"ם סופר בבקשה שישלח להם אדם שיכהן כרבה של הקהילה, שלח להם החת"ם סופר את ר' משה הצעיר. הוא שימש שם ברבנות 24 שנה, ובין היתר פתח שם ישיבה שבראשה עמד. בשנת ה'תרכ"ח (1868) עבר לשמש כרבה של חוסט שבמחוז זקרפטיה בהונגריה (היום באוקראינה), יחד עימו עברה גם ישיבתו שמנתה 800 תלמידים. מסופר כי כאשר החליטו ראשי הקהל להוסיף למשכורתו, סירב ר' משה עד שיעלו גם את משכורתם של המלמדים, השוחטים, הדיין ושמש הקהילה, שבתחילה סירבו לבקשתם להעלאת משכורתם. רק לאחר שנאותו לכך ראשי הקהל, הסכים מהר"ם לקבל את תוספת השכר.
מהר"ם נלחם בתנועה הניאולוגית ופעל להקמת תנועה אורתודוקסית נגדית. הוא התנגד לכל שיתוף פעולה עם הניאולוגים וגם עם קהילת ה"סטטוס קוו" שניסתה לשמור על אחדות כל הזרמים.
נודע בעיקר בזכות השו"ת שלו - שו"ת מהר"ם שיק ובו מעל ל-1,000 תשובות הלכתיות שהשיב בכל נושאי החיים. כמו כן חיבר פירושים על התורה, על פרקי אבות, על הגדה של פסח, על תרי"ג מצוות (בדומה למנחת חינוך) וחידושים על הש"ס.
מהר"ם נפטר בא' בשבט ה'תרל"ט (1879), לאחר יסורים קשים.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%9D_%D7%A9%D7%99%D7%A7
ברכת שבוע טוב ומבורך מלווה בהרבה בריאות נחת מזל ופרנסה טובה ושי לאלימות ודי לקטל בדרכים
אדם שומר הרבה יותר טוב על דברים שהגיע עליהם בכוחות עצמו, מאשר על דברים שזכה בהם במתנה. על פי עקרון זה מבאר השפת אמת את רצונו של הקב"ה שבני ישראל יהיו מעורבים ביציאת מצרים, ואת הדרישה שאדם יגיע להישגים רוחניים בכוחות עצמו.
מי מאיתנו לא רוצה לראות נס? התחושה הראשונית שלנו היא שתקופות שזכו לניסים ולהשגחה גלויה מהקב"ה היו תקופות נפלאות ונשגבות. לעומת זאת, תקופה כמו שלנו, שאין בה ניסים גלויים, היא תקופה פחות משמעותית וחשובה. בעיון זה נדון בקביעה זו, ונראה שהיא לא נכונה.
יש ביטוי נפוץ האומר כי "מה שבא בקלות הולך בקלות". משמעות הביטוי היא כי לאדם שהשיג דבר מסויים ללא עמל ויגיעה, קל הרבה יותר לאבד את אותו ההישג מאשר אדם שעמל והשקיע על מנת להגיע אליו. ההסבר לכך הוא הקשר והקרבה שמרגיש האדם כלפי ההישג - יש תחושת קרבה חזקה יותר כלפי משהו שהושג בעמל, ותחושה זו גורמת לכך שהאדם ישמור על ההישג יותר טוב. למשל, תראו פעם איך ילד שומר על סוכריות שתפס בבית הכנסת לאחר עמל רב ומאמץ ניכר, ולעומת זאת שימו לב איך הוא מתייחס לצעצועים שקיבל במתנה.
בעיון זה נעסוק בעקרון הזה, כפי שראה אותו השפת אמת ביחס ליציאת מצרים.
במספר תורות במשך השנים מתייחס השפת אמת לדברי הפסוק "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות..." (שמות פרק י"ד פסוק ב'). במובן הריאלי נאלצו בני ישראל לשוב על עקבותיהם ולשנות את הדרך המקורית שלהם. השפת אמת מתייחס לעניין השיבה והחזרה, ונותן לדברים משמעויות סמליות-רוחניות חשובות, כדרכו בקודש:
" 'דבר אל בני ישראל וישובו'. יש לבאר טעם העניין. שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה והיא לשעה. ורצה ה' יתברך שישאר הגאולה זו בעצמות ישראל... ולכך ציווה שיחזרו ויעלו מעצמותם" (תרל"א, "דבר").
כפי שראינו בעיונים קודמים, ליציאת מצרים יש מטרות ארוכות טווח הן במישור הלאומי-היסטורי, והן במישור האישי, לגבי חיזוק אמונתו של כל אחד ואחד מיוצאי מצרים. השפת אמת מסביר את פשר החזרה מדרכם הרגילה על ידי אותו רעיון שהצגנו לעיל.
כאמור, לדבר שאדם מקבל במתנה, בצורה ניסית, אין קיום ארוך טווח. כדי להבין זאת ניזכר בחוויה רגשית שחווינו: סרט טוב, שיחה עוצמתית, סמינריון מדהים וכדומה. האם אנו יכולים לומר שהרושם האדיר של החוויה נשאר עמנו לאורך זמן? מסופקני. לעומת זאת, בטוחני שחווית התפילה של אדם שעסק בהלכות תפילה בעמל וביגיעה והשקיע בכך זמן רב ומאמץ ניכר, תשאר עוצמתית ומשמעותית לאורך זמן.
הדברים באים לידי ביטוי בהיסטוריה של עם ישראל במקרים רבים. מקוצר המקום נזכיר רק את חטא העגל שבא לאחר שרשרת ניסים יוצאת מגדר הרגיל. כיצד דבר זה יכול לקרות? הוא אשר אמרנו - לחוויה רגשית, עצומה ככל שתהיה, אין קיום ארוך טווח. כך ניתן להבין גם את פשר התנהגות העם לאחר מעמד הר הכרמל (מלכים א', פרק י"ח) - לאחר ניסים גדולים שמתרחשים לאליהו בהר הכרמל, לא שמענו על חזרה בתשובה כללית בעם ישראל. יתירה מזאת, דווקא אליהו, בעל הנס עצמו, נאלץ להימלט ולהציל את חייו. הדברים נובעים מאותה נקודה - קשה לשמור לאורך זמן ובאופן קבוע על חוויה שמגיעה בדרך נס.
כך גם לגבי הגאולה ממצרים. הקב"ה רוצה שחווית הגאולה וההצלה תהיה קבועה ותמידית ולא ארעית וזמנית. לשם כך נדרשת השתתפות פעילה של בני ישראל בעצמם בתהליך הגאולה. השיתוף הזה בא באמצעות "וישובו": בני ישראל כביכול "מוותרים" על הניסים המוחלטים של יציאת מצרים, וחוזרים לאחוריהם כאומרים לקב"ה "אנחנו רוצים גם בעצמנו".
בהמשך דבריו ממשיך השפת אמת לפתח נקודה זו, כשהוא עוסק בפשר צעקת בני ישראל בעודם צופים במצרים רודפים אחריהם: איך יכלו בני ישראל לפחד ולחשוש לאחר שראו את נפלאותיו של הקב"ה בניסי יציאת מצרים, והרי היינו מצפים מהם לבטחון גמור בקב"ה?
תשובתו של השפת אמת היא "כי ידעו שעתה צריכים לגבור בעצמם", כלומר בני ישראל ידעו כי עתה הם צריכים לפעול בעצמם ולא לסמוך אך ורק על הקב"ה, ולכן הם נלחצו. יש בדברים הללו חידוש גדול: למרות שבני ישראל לא עשו מאומה בקריעת הים, הם נחשבים מעורבים בדבר בגלל צעקתם וזעקתם לה'.
כך גם מסביר השפת אמת את פשר דברי בני ישראל "כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (י"ד, יב):
"פירוש, שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם, והיה רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראויין מעצמם, והיה בנקל יותר. כי ה' יתברך הבטיח 'אנוכי אעלך', אך כי רצון ה' יתברך היה שהם בעצמם יזכו על ידי נס הקדום".
כלומר, בני ישראל מבינים כי הפנמת המסרים של הגאולה יהיו קשים יותר בגאולה שמבוססת אך ורק על ניסים ונפלאות. לכן, בני ישראל העדיפו להשאר עוד קצת זמן במצרים, בכדי להיות ראויים לגאולה המגיעה בכוח שלהם.
על פי דברים אלו נחזור לפתיחה של העיון. הנהגה שמושתת כולה על ניסים, היא לאו דווקא טובה ואידיאלית יותר. לעיתים, הנהגה כזו נובעת מחולשה של דור ומחולשה של עם, אשר צריכים חוויות רגעיות מלאות עוצמה חווייתית ורגשית. דווקא הנהגה טבעית, המושתת על עמל ויגיעה של האדם, היא אשר מראה על מצב בריא ותקין, בו העולם מתנהל בצורה המתאימה לו ביותר.
למרות זאת, יש צורך באיזושהי דחיפה - יש צורך בדבר שידרבן ויוביל. אי אפשר לסמוך רק על המוכנות העצמית של בני ישראל לגאולה, שהרי לא קל לשנות את אופיים ומצבם הנפשי בדרך אנושית רגילה. אדם שטובע בביצה טובענית לא יכול להוציא את עצמו מן הבוץ לבדו. עליו לקבל סיוע חיצוני (למשל יד או חבל) בכדי שיוכל לצאת מן הבוץ. כך גם במצרים - היה צורך בניסים בכדי לעורר ולמשוך את בני ישראל מעומק השעבוד. הציפייה של הקב"ה הייתה שההמשך יבוא בעזרתם של בני ישראל עצמם. בלשונו של השפת אמת:
"וכל מעשה ה' יתברך לטובה... שהיה רצון שיגאלו גם על פי דין (כלומר בזכות ולא רק בחסד). והיה מקודם בנס שיהיה הכנה על אחר כך שהיה גם על פי דין."
כלומר, מטרת הניסים במצרים לא הייתה לסיים את כל תהליך הגאולה. המטרה באותות ובמופתים הייתה לדרבן ולהעיר את בני ישראל, כיון שעם שמשועבד מאות שנים לא יכול להמתין עד שיהיה ראוי לגאול את עצמו מן השעבוד. לאחר מכן עם ישראל אכן אמור להמשיך בכוחות עצמו.
את התורה מסיים השפת אמת בשימוש ביסוד החשוב הזה כדי לבאר את דברי חז"ל הידועים, שאם ישמרו ישראל שתי שבתות הם יגאלו מייד, ויופיים של הדברים בולט לעין:
"ושמעתי מאא"ז (אדוני אבי זקני, כלומר סבו של השפת אמת) מו"ר (מורי ורבי) ז"ל על שהגיד בשם ר' שמעלקה ז"ל, ששבת ראשון הכנה שיהיה בימי החול עבודה כראוי, להיות אחר כך שבת כראוי שצריך להיות אחר ימי עבודה עכ"ד. (עד כאן דברי סבו של השפת אמת). והוא כנ"ל, ששבת ראשון הוא מה' יתברך בלי התעוררות להיות ראויים לזה, ואחר כך...ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול, בכדי שיהיה אחר כך שבת בסיוע עבודת ימי החול".
השבת מסמלת את ההשראה הא-לוקית, ובהשוואה ליציאת מצרים - הנס. ימות החול מסמלים את העבודה והעמל, ובהשוואה ליציאת מצרים - מעורבותם של בני ישראל בגאולה. על פי דבריו לעיל מסביר השפת אמת את דברי חז"ל: ראשית כל יש צורך ב"דחיפה" מהקב"ה, ולאחר אותו שלב יש ציפייה לעבודה ולעמל של בני ישראל עצמם, והכול בכדי להגיע שוב לשבת השניה. שבת זו היא בעצם שיא התהליך: השראת שכינה והשפעה מהקב"ה לאחר שאדם הצליח לעלות שלבים רבים בסולם בעצמו, ורק אז מגיע האדם לשיאים והישגים בעבודת ה'.
(תורות נוספות המדגישות או מרחיבות יסוד זה: (תרל"ב, "מה"; תרל"ד, "דבר"; תרל"ו, "עניין")
http://www.kipa.co.il/jew/12/10686.html