בפרשה זו הונח, לכאורה, היסוד למשטר המפלגות בישראל. הוענק בה המעמד החוקי לפירוד העם, לשבטים. או, אם תרצו, נוצקה כאן התשתית לכל פילוג, כיתתיות ומחלוקת, המלוות אותנו מאז ועד היום.
אכן, במבט ראשון פלא הדבר. עם יוצא מצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. עם, אשר השעבוד לימדו שבאחדותו כוחו, והייסורים שהיו מנת חלקו גימדו בעיניו כל שוני בין עדה לעדה. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה. כולם היו בעיניו אותם עבדים החסרים פרצוף לאומי, הראויים לכל השפלה. והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה"יחד" הגדולה, שנבעה משותפות הגורל, כדי ללכד את השורות. במקום לגבש המון זה לכלל עם אחד, מלוכד תחת שלטון מרכזי חזק – מחזירה אותו התורה אל השבטיות הקדומה. מזכירה היא לכל עדה מאין היא באה, תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט בצורות שונות.
כמעט כל הפרשה מוקדשת לנושא זה. שבטי ישראל נמנים בה אחד לאחד. והפרשה מגישה לנו דו"ח מספרי מפורט של מספר הגברים הנמנים על כל שבט ושבט, מבן עשרים שנה ומעלה.
לדוגמא:
"...ויפקדם במדבר סיני. ויהיו בני ראובן בכור ישראל תולדותם למשפחותם לבית אבותם במספר שמות לגלגולתם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. פקודיהם למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות" (במדבר א, יט-כא).
כך, בסגנון זה, נמנו כל השבטים.
בנוסף, מחדדת הפרשה את הקווים המפרידים בין שבט לשבט, ומציבה ביניהם גבולות פיזיים של ממש. לכל שבט נקבע מקום החנייה המדויק שלו – מסביב למשכן. שם ביתו ושם עליו לשכון. עליו לדעת את מקומו, ואל לו להתערב בשבטים האחרים. המילים "אינטגרציה" ו"כור היתוך לאומי", ככל הנראה, לא היו מקובלות על התורה.
ושוב, נצטט מספר פסוקים לדוגמא:
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו. והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם... והחונים עליו מטה יששכר... מטה זבולון... ראשונה יסעו" (שם ב', ב-ט).
ובכן, ממזרח למשכן חנה מחנה מוגדר היטב שהורכב משלושת השבטים הבאים: יהודה המוביל, שבט יששכר ושבט זבולון. בדרום המשכן אנו מוצאים את שבט ראובן, שמעון ושבט גד. במערב חנו השבטים הבאים: אפרים, מנשה ובנימין ואילו בצד צפון אנו פוגשים את דן, אשר ונפתלי.
יושם לב, שהפרשה מטפחת כראוי את "גאוות היחידה" של כל שבט. הפסוק מדבר מפורשות על דגלים, על דגל מיוחד שהיה לכל אחד משבטי ישראל. אין כמו דגל, כדי לעורר הזדהות ותחושת ייחוד. הפרשנות מתארת דגלים אלו בפרוטרוט. לשם השכלת הקורא, נביא כאן את תיאורי הדגלים שהתנופפו מעל ראשי המחנות המוגדרים שנוצרו במדבר, מיד עם תחילת גיבושו של עם ישראל:
"והיה להם י"ב מפות. מפה לכל שבט ושבט. והיו המפות משתנות בגווניהן וצבעוניהן חלוקים זה מזה... יהודה צבע מפתו כעין השמים מצוייר בה אריה. יששכר צבע מפה שלו דומה לכחול מצוייר בה שמש וירח על שם שהיו בקיאים בתקופות ומזלות. בזבולון, צבע מפה שלו לבנה, סימן לעשרו שהכסף לבן, ומצוייר בה ספינה. ראובן, מפה שלו אדומה, מצוייר בה דודאים. שמעון מפתו ירוקה, מצוייר בה שכם. גד מפה שלו מעורב לבן ושחור, מצוייר בה גדוד. אפרים ומנשה מפות שלהם כמראה השוהם, בשל אפרים מצוייר בה שור. ובשל מנשה – ראם. בנימין מפתו כלולה מכל הצבעים, מצוייר בה זאב. דן מפתו דומה לספיר, ומצוייר בה נחש. אשר, צבע מפתו דומה לאור השמן, מצוייר בה אילן זית. נפתלי, צבע מפתו דומה ליין צלול, מצוייר בה איילה..." (רבנו בחיי על הפרשה).
ואילו, על דגל לאומי, מסביבו יתאחד העם כולו, שאליו ישא את עיניו – אין לנו כל ידיעות.
ואתה עומד תמה מול תמונה ססגונית זו:
מדוע לא ניצלה התורה את הלם השחרור, כדי להביא לאחדות בקרב בעם? מדוע לא ביטלה את הבדלי השבטים והעדות השונות? למה ראתה צורך להנציח חלוקה שבטית זו לעד? הלא היא מסתכנת באפשרות של פילוגים בעתיד, העלולים להבא להתנתקות, כפי שאכן קרה אחר מות המלך שלמה? מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה? הלא הניסיון ההיסטורי מוכיח שעם זכה לגדולה ולשם עולם ביום בו הצליח להתגבר על הקיום השבטי הנפרד? מלבד זאת, האם לא מוליד המבנה השבטי בהכרח קיטוב תמידי ומתמשך בעם? קיטוב, היוצר מתח מיותר? מה טוב כל כך במבנה פדראלי מכוון זה, המבצבץ מבין בתרי הפרשה?
לשם השלמת התמונה ולחידודה, נוסיף מספר פרטים. בשעה זו, במדבר, נקבעו גם הליכות החיים בארץ, לאחר שתחולק לשבטיה. ואלו קובעים מפורשות, שאל לו לשבט אחד להתערב בחייו של השבט האחר. במסגרת כל שבט יוקמו מערכות משפט נפרדות. אלו ישפטו את בני שבטם בהתאם לאופיים המיוחד. תשתית החוק, המשפט ואורחות החיים היא כמובן התורה. אבל כל שבט יוצק ומערה בה את תכניו שלו. ואם כי עליו לפנות אל המרכז, אל הסנהדרין היושב בירושלים, בכל ספק שיתעורר בהלכה, אל ירושלים – שם מקום המקדש – העיר המשותפת לכל השבטים (ובכל זאת היו קבועים בחומותיה שנים עשר שערים, שער נפרד לכל שבט) – הרי ייעשה הבירור ההלכתי תוך שמירת הזהות והאופי השבטי. כי "מצווה לשבט לדון את שבטו" (מסכת סנהדרין דף טז, ב). הפרדה זו היא מהותית ועמוקה כל כך, עד כי אם תוקם אי פעם עיר שבה תהיה אוכלוסיה מעורבת, לדוגמא, בני השבטים יששכר ואשר – החובה היא להקים שתי מערכות משפטיות, מערכת לכל שבט בנפרד. זאת, למרות ששתיהן מבוססות באורח מוחלט על אותה תורה ללא הטלת הספק, ולו הקטן ביותר, באמיתותה ואמיתות פירושיה על פי התורה שבע"פ. ובכל זאת... (שם במסכת סנהדרין).
החובה לשמור על הפרדה שבטית זו היא קיצונית ביותר. למשל, אם הגדול בתורה בדור מסוים הוא בן לשבט אשר, אך הוא מתגורר, לדוגמא, בתחומי שבט מנשה – אין הוא יכול לכוף את דעתו, ואת פסקי ההלכה שלו על בני השבט המארח אותו. גם הם אינם יכולים לבחור בו כמנהיגם.
ואם לא די בכל אלה, הרי קובע הרמב"ם, שלעתיד לבוא, בעת הגאולה השלימה, כאשר יתקבצו כל פזורי עם ישראל מחדש בארץ ישראל – תוחזר תפארת השבטיות למקומה (רמב"ם הלכות מלכים, פי"ב הלכה ג').
ושוב, האם אין תמונת עולם זו הבסיס לקיטוב, לכיתתיות, לסגירות ומוקד למחלוקת ולריב אחים פוטנציאלי?
בדיוק ההיפך.
למרות הניסיון להתעלם מן המציאות – שונים בני האדם זה מזה, נבדלת קבוצה אנושית אחת מרעותה. הטוען: "אני אזרח העולם", תוך דחיקת הייחוד הלאומי הצידה, משמיע אמנם משפט יפה, אך ריק מכל תוכן וגם מסוכן ביותר. אנו, למודי ההיסטוריה האנושית ושיפוטיה, יודעים היום היטב שכל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב"בלנדר" לאומי משותף – נידון לכישלון. התעוררות הלאומים השונים בברית המועצות, בסוף שנות השמונים, התפרקותה של יוגוסלביה ועוד, הן הדוגמאות האחרונות לאמת זו. וכלום לא נכשלה מדינת ישראל כאשר רצתה, עם תקומתה, ל"אשכנז" את עדות המזרח, ולכפות עליהם את אורח החיים ואורח החשיבה של חניכי התנועות הסוציאליסטיות במזרח אירופה? בנקודה זו אין צורך להכביר במילים.
אכן, בני אדם שונים הם זה מזה. כך, גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. ועל כן, צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד, לתוכו נבראו. אחרת, יהיה גורלם כגורל הברווזון המכוער שבסיפורו המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן.
על כן, בבוא האלוקים להעניק לעמו תורה, למען יפתח את הפוטנציאל הרוחני – האישי והקיבוצי שלו – הותאמה תורה זו לכל סוגי האופי של העם. אופי, המוצא את ביטויו הרב גוני בשנים עשר השבטים. דווקא בחלוקה הזאת, דווקא בידיעת ההבדלים במדויק, כשכל קבוצה וכל יחיד מוצאים את עצמם וטוב להם עם עצמם – תכונה הקרויה בחסידות "שורש נשמתו" של כל אחד – בה טמונה הרגיעה החברתית. כאשר כל שבט יודע ששבטיותו, על תכונותיה הספציפיות, לגיטימית, מכוח הלגיטימיות האלוקית המעניקה אותה בשווה גם לשאר השבטים – מכיר הוא בזכותו של הזולת לצעוד בדרכו המיוחדת לו בשדה התורה. הוא יודע שהוא, שבטו ודרכם הייחודית הינם רק חלק מן השלם, אבן פסיפס אחת מלוח המוזאיקה המושלם. עובדה זו מפחיתה עד למינימום כל אפשרות של ריב אחים ומחלוקת על רקע של גישות חיים שונות, הרי לא הוא העניק לעצמו את ההכשר להשקפת עולמו. לא הוא קבע שהיא האמת עבורו – כי אם התורה! וזו, הלא העניקה את אותו הכשר גם לקבוצות האחרות בעם. כך, הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו ודעותיו על בני השבטים והעדות האחרות. ואילו לשם בירור נקודות החיכוך הבין השבטיות, קיים הסנהדרין – בירושלים.
החינוך לשבטיות הוא החינוך ל"מציאת עצמו" בתוך הכלל הלאומי. היא היא השיטה החינוכית היחידה המסוגלת לחנך לאחדות אמת של העם.
http://www.aish.co.il/tp/pul/48863507.html
פרשת במדבר נפתחת במִפקד של בני ישראל. אפשר היה לחשוב שזה "הופך את האנשים למספרים", אבל למעשה, המפקד מלמד שכל יהודי חשוב. המקובלים מסבירים שכפי שיש 600,000 אותיות בתורה (כולל הרווחים שבין המילים), וספר התורה פסול אפילו אם חסרה בו אות אחת ויחידה - כך גם עם ישראל צריך שכל אנשיו יפעלו יחד.
ובכן, אם כל יהודי חשוב כל כך, למה ממשיכה פרשת השבוע לתאר את תפקידו המיוחד של שבט לוי? האם אין כאן אפליה? האם רק בגלל שיצא למישהו להיוולד בשבט הזה, הוא שווה יותר?
האמת היא שכל בני האדם חשובים באותה מידה. יש אנשים שנולדו חכמים יותר, ואחרים מוכשרים יותר בתחום זה או אחר. אבל זה לא הופך אף אדם ל'טוב יותר'.
המפתח לחיים הרמוניים הוא, שכל אחד ימצה את יכולתו, ויתקבל בעיני האחרים כשווה בין שווים.
מספרים על הרב שלמה זלמן אויערבך, מגדולי רבני ירושלים, שביקש באחד הערבים מבני קהילתו להמתין, ולא להתחיל את התפילה עד שמטאטא הרחובות יגיע. הרב אויערבך הסביר: "אדם זה מסור מאוד לכיבוד רחובות ירושלים. הלוואי שהעבודה שלי הייתה מתבצעת מתוך כוונה טהורה כזאת!"
אז לפני שאנחנו מסתכלים על מישהו אחר, נזכור שלכל אדם יש תרומה אישית, חשובה, שרק הוא יכול לתרום.
http://www.aish.co.il/tp/tb/48863392.html
http://www.aish.co.il/tp/pup/48863207.html
הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק. (משניות, אבות ד', כ')
סיפור אמיתי מספר על ילד בן שמונה, שבאחד הימים חזר הביתה וראה שהבית שלו עולה באש. בעוד הלהבות משתוללות הוא הבחין באמו העומדת בצד ובוכה: "נורא לאבד את הבית ואת החפצים", היא ייבבה, "אבל לעולם לא נוכל למצוא תחליף למגילת היוחסין שלי, שמתעדת את השושלת המשפחתית שלנו עד לדוד המלך!"
"אל תדאגי, אמא", אמר הילד, "אני אתחיל שושלת חדשה" (הילד גדל להיות מגדולי רבני המאה ה-19, וזכה לכינוי "המגיד ממזריטש").
המרכיבים העיקריים
אנחנו חיים בחברה חומרנית מאוד. אנשים רבים בוחרים לבלות את זמנם ברכישת חפצים, במקום ברכישת הערצתם של ילדיהם.
אנחנו נוטים לדאוג יותר בעניין החשבונות שלנו מאשר בעניין התכונות שלנו. אנחנו נוטים לכעוס על אחרים מהר יותר משאנחנו מתנצלים.
אלו הם ערכי החברה שלנו. השאלה היא, האם אנחנו רוצים להפוך אותם לערכיהם של ילדינו? בצורה שאנחנו נבחר לראות את החיים שלנו, הילדים שלנו יראו את החיים שלהם. אם נזרום יחד עם החברה, הילדים שלנו יזכרו אותנו כמו שזוכרים סרט ישן.
הנה חומר למחשבה:
כשגוף המכונית שלנו נפגע ומתעקם, האם אנחנו נכנסים לפאניקה וכועסים מאוד? או שאנחנו רואים את זה בפרופרוציה הנכונה, ומבינים שיש בחיים דברים חשובים יותר להצטער עליהם?
אם נתעצבן, זה אולי יעזור לנו לפרוק את הכעס – אבל זה גם יראה לילדים שלנו מה באמת חשוב לנו בחיים. יתכן שהמכונית תתוקן, והפגימה תיעלם, אבל את הפגיעה באישיות הילדים שלנו לא ניתן לתקן בכזאת קלות.
ילדים לא יבקשו מהוריהם עצה, אם אלו האחרונים לא נראים להם מאושרים. אם החיים תמיד מרגיזים אותנו, הילדים לא ישאלו אותנו איך לנהל את החיים. למעשה, הם בוודאי ירצו במקום זה לתת לנו עצה!
מישהו שהילדים יתגאו בו
התורה אומרת לנו שאברהם חיפש אחר אורחים והציע להם מזון. זאת לא הייתה הנורמה החברתית אז, וזו בהחלט גם לא הנורמה היום. ההתנהגות שלו השפיעה על ילדיו, ועל צאצאיהם הבאים אחריהם. עד היום, העם היהודי ידוע באדיבותו בהכנסת אורחים.
האם נלמד את הילדים שלנו שיותר חשוב לקנות את הספה הכי יוקרתית – או להכניס הכי הרבה אורחים שישתמשו בספה הזאת?
הֶיו לבביים יותר מאחרים, היו סלחניים יותר מכפי שהייתם עד עכשיו... היו לנותנים יותר, ונכונים לעזור באופן מיוחד... היו סבלניים יותר.
יש הרבה יותר סיכויים שנדיבותכם המיוחדת תיצור ילד מיוחד, מאשר כל כמות שהיא של לימודים – ולא משנה כמה גבוה שכר הלימוד.
סיפור:
שתי נשים, שרית ורינה, נפגשו לאחרונה במכולת. מכיוון ששרית הייתה בהריון, רינה שאלה אם יש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לעזור לה. אמה של שרית (שהגיעה לביקור מעיר אחרת) אמרה, "בהחלט, אני צריכה להגיע לרחוב נ' כדי לבקר את הדוד הזקן שלי. האם את מוכנה להסיע אותי לשם ובחזרה?"
רחוב נ' היה בקצה השני של העיר. שרית מייד הסבירה לאמה שזה לא שייך והתנצלה בפני שתיהן, היא הסבירה שלרינה יש ארבעה ילדים קטנים משל עצמה.
"זה בסדר, אני אשמח לקחת את אמא שלך", אמרה רינה, "אני פשוט אעלה את כל הילדים לרכב ונצא יחד לטיול. טוב לילדים שלי לראות שאני עושה חסד עם זרים. העונג כולו שלי, באמת".
אנחנו משקיעים המון כדי להפוך את הילדים שלנו לעשירים יותר מאתנו, שיהיה להם קל יותר בחיים מאשר לנו. האם לא יהיה משמעותי יותר להפוך אותם לשמחים יותר ואדיבים יותר מאיתנו?
מה נשאיר אחרינו
כשהילדים שלנו יביטו לאחור על החיים שלנו, האם הם יראו בנו אנשים בעלי השפעה שהותירו את רישומם על העולם – או שהם יראו הורים שבסך הכל "נסחפו עם הזרם", סתם עוד לבֵנה בבניין?
לא מתחילים שושלת בציות עיוור לכללי החברה. במקום לדאוג מה אומרים עליכם האחרים, תדאגו שלילדים שלכם יהיה משהו טוב לומר עליכם לכל האחרים.
אנחנו מוצאים ביטוי לעיקרון הזה בפרשת השבוע שלנו. כאשר מצווה האלוקים על משה לִמנות את בני ישראל, נאמר למשה לגייס לעזרה את ראשי השבטים: "ואתכם [משה ואהרן] יהיו איש איש למטה, איש לראש אבותיו הוא" (במדבר א', ד').
הרב משה חפץ הסביר את הביטוי "איש לראש אבותיו" - מישהו שמתחיל שושלת חדשה. ה"ראש" הוא התחלה לאילן חדש. במלים אחרות, מישהו שהילדים שלו יהיו גאים בו.
מה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יזכרו מאיתנו? את החתירה שלנו לחיים נוחים יותר - או את החיפוש אחר צמיחה אישית תמידית? האם הם יראו את החיים שלנו כמקור השראה לפתרון לבעיותיהם? האם תהיה לנו השפעה תמידית עליהם – או לא יותר מזיכרון ישן? כמה מדכא לחשוב שהילדים יראו אותנו כ"בלתי רלוונטיים"!
כמה נעים לקוות שנוכל להיות מקור חוכמה לילדים שלנו. שהם יביאו אלינו את הבעיות שבהן נתקלו. שהם יבקשו את עצותינו. שבעת משבר הם ישאלו: "איך הייתם אתם, אבא ואמא, מתמודדים עם זה?"
אנחנו עתידים ממילא להוציא המון כסף, זמן ומאמץ למען ילדינו. למה שלא נשקיע קצת יותר מאמצים... ונתרגם אותם למורשת שנותיר אחרינו.
סיעור מוחות – שאלות למחשבה
שאלה ראשונה: אילו הייתם יכולים לנסח את הכיתוב על המצבה שלכם, אלו חמישה שבחים או הישגים הייתם רוצים לחרוט עליה?
שאלה שנייה: שאלו את הילדים שלכם מי הגיבורים שלהם. האם אלו דמויות ראויות לחיקוי שהייתם בוחרים עבורם בעצמכם?
שאלה שלישית: אילו יכולתם להחדיר באופן פלאי תכונת אופי אחת, או ערך מוסרי לילדיכם, במה הייתם בוחרים? וכעת – איזה צעד תעשו כדי להפוך את זה למציאות?
http://www.aish.co.il/tp/bwb/48863522.html
רבות סופר כבר אודות הישיבה המפורסמת, ששכנה באירופה במאה התשע-עשרה לספירה, ישיבת נוברדוק. תלמידי הישיבה ההיא התפרסמו במיוחד, בזכות הענווה הגדולה שאפיינה אותם. בכדי להגיע לרמות גבוהות כל כך של ענווה, הם נהגו בכל בוקר לשבת באולם המרכזי של הישיבה למשך שלושים דקות, כשהם מנענעים את גופם לפנים ולאחור ומשננים לעצמם את המשפט: "אני כלום, אני כלום".
באחד מן הבקרים הגיע לישיבה תלמיד חדש וצעיר וכשהוא נכנס לתוך האולם המרכזי, הוא הופתע לגלות שם מאות תלמידים, המשננים לעצמם את המשפט: "אני כלום, אני כלום". הוא החליט לבדוק שוב, מה בדיוק כתוב על שלט הכניסה, בכדי לוודא שאכן הגיע למקום הנכון. לאחר שראה שזוהי אכן הישיבה המפורסמת, הוא נכנס לאולם והצטרף לכל שאר התלמידים. הוא מצא לעצמו כיסא פנוי, התיישב, התחיל לנענע את גופו לפנים ולאחור ושינן לעצמו את המשפט: "אני כלום, אני כלום". לפתע פנה אליו התלמיד שישב לצדו ואמר לו בכעס: "חצוף אחד! אני הייתי צריך לשהות פה שנה שלימה עד שהפכתי ל'כלום'!".
הר של ענווה
המדרש מספר, שכאשר הקב"ה התכונן להעניק לנו את לוחות הברית, ניגשו אליו כל ההרים והפצירו בו שעליהם תינתן התורה. כל אחד מהם שטח את טענותיו וניסה להסביר, מדוע לדעתו, דווקא הוא הראוי ביותר, שעליו יינתן הספר הקדוש. "אני הגבוה מכולם ולכן ראוי שעלי יינתן ספר התורה!", אמר אחד ההרים. "לא", ענה לעומתו הר אחר. "אני ההר התלול מכולם ולכן ראוי, שעלי יינתן ספר התורה!"
אחד אחרי השני, שטחו ההרים את טענותיהם בפני הקב"ה, אך בסופו של דבר, הקב"ה בחר בהר סיני – לא משום שהיה הכי גבוה או הכי רחב (להפך, הר סיני איננו מיוחד כלל בממדיו הפיזיים!), אלא משום, שלדברי המדרש, היה זה ההר העניו ביותר מבין כל ההרים בעולם.
מהי משמעותה האמיתית של מידת הענווה ומהו הקשר שלה לתורה שלנו?
ראשית, בואו וננסה להגדיר לעצמנו, מה לא נחשב לחלק ממידת הענווה – וכך אולי נגיע להבנה המדויקת של המושג. ענווה – אין פירושה להימנע מלהביע עמדה או לא להיות אסרטיביים בעת הצורך. ענווה – אין פירושה להנמיך את הדימוי העצמי ולהשפיל את עצמנו עד עפר. התורה (בספר במדבר י"ב:3) מתארת את משה רבנו כ'עניו מכל אדם' – ועלינו לזכור, שמדובר באדם, שנאבק באופן אגרסיבי מאד בפרעה מלך מצרים, שנלחם בעמלק בכל כוחו והנהיג את בני ישראל לכל אורך הדרך, מיציאתם ממצרים ועד לכניסתם לארץ ישראל.
מהי ענווה?
ענווה פירושה – לדעת את מקומנו, לדעת כמה אנחנו שווים! בפרשת השבוע שלנו, התורה מתארת בפנינו, כיצד היו מאורגנים שנים עשר השבטים במחנה שלהם. לאחר שהיא מתארת בפירוט רב מי מהם צעד ראשון ומי מהם צעד מאחור, התורה אומרת: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו" (במדבר א':54).
מה כל כך מיוחד בעובדה, שכולם עמדו בדיוק היכן שהיו אמורים לעמוד? זה הרי נשמע לנו כפרט פשוט וחסר משמעות. המדרש מסביר, שכאשר הקב"ה תאר בפני משה רבנו את הסדר הרצוי לו, משה החל להתלונן ואמר: "כעת ייווצרו ויכוחים ומחלוקות בין כל השבטים". משה הסביר, שכאשר הוא ייאלץ לספר לבני ישראל מי אמור לצעוד בצד מערב ומי אמור לצעוד בצד מזרח, מי יהיה מלפנים ומי מאחור, יהיו אנשים שמייד יקפצו ויתחילו לריב אתו. אם שבט יהודה אמור לצעוד בצד מזרח, הם יטענו שברצונם דווקא לצעוד בדרום המחנה וכך גם צפוי להתרחש אצל שאר השבטים.
כאשר כל אדם יודע את מקומו, תמיד ישררו השלום והשלווה בין איש לרעהו.
הקב"ה שומע את דבריו של משה ואומר לו: "משה! לפני שנים רבות, במסע ההלוויה של יעקב, נשאו את ארונו שנים עשר בניו. האופן בו נעמדו הבנים מסביב לארונו של יעקב, יהיה אותו אופן, שבו יסתדרו שנים עשר השבטים כיום. כך יהיה ברור לכל אדם היכן הוא אמור לעמוד. אז אל תדאג," אומר הקב"ה למשה, "כאשר כל אדם יודע את מקומו, תמיד ישררו השלום והשלווה בין איש לרעהו".
עקרון זה חל גם במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. ככל שרמתו הרוחנית של האדם עולה ומטפסת לשחקים, הוא הופך להיות אדם יותר צנוע ועניו. ככל שאנו מתקרבים לקב"ה, אנחנו הופכים להיות יותר מודעים למגבלות האישיות שלנו, לרמת הפגיעות שלנו ולעובדה שחיינו אינם חיי נצח. אנו מפנימים בלבנו את ההבנה, שקיומו של כל אדם הוא זמני ביותר בעולם ושרק קיומו של הקב"ה הוא נצחי ובלתי מעורער.
משה רבנו זכה לכינוי 'העניו מכל אדם', משום שהוא, בעמדו בפני הקב"ה, ידע היטב את מקומו. זוהי גם הסיבה, שבגללה משווה הגמרא את מידת הגאווה לעבודת האלילים; הגמרא מסבירה, ששתיהן מרחיקות את נוכחותו של הקב"ה מעולמו הפרטי של האדם.
להסתובב עם האף גבוה בעננים
באופן כללי אנו יודעים, שדווקא האנשים המפורסמים ביותר, הם גם היהירים ביותר. נסו לדמיין לעצמכם את התמונה הבאה: למסיבה מסוימת נכנס כוכב קולנוע – שחצן, יהיר וגאוותן. הוא צועק בקול גדול: "אני אדם גדול ואינני זקוק לאף אחד מכם, או לאף אחד אחר בעולם!" כל החדר משתתק לחלוטין. איזו כריזמה!
אך היהדות טוענת, שמדובר כאן למעשה, בהפך הגמור מכריזמה אמיתית.
ענווה אמיתית משמעותה לדעת, ששום דבר לא חשוב בעולם, חוץ מהמעשים הראויים והנכונים. אדם עניו אינו תלוי בחוות דעתם של הסובבים אותו. אמנם לפעמים, המעשה הנכון הוא גם פופולרי (וגם הולם את צורכי האגו של הפרט), אך לפעמים קורה, שלא קיימת התאמה שכזו. האדם העניו, מסוגל לשים את האגו האישי שלו בצד בעת הצורך, בכדי לעשות תמיד את המעשה הראוי ביותר.
אדם יהיר, אינו דואג לעשות תמיד את מה שנכון לעשות, אלא רק דואג לעצמו.
לעומתו אדם יהיר, אינו דואג לעשות תמיד את מה שנכון לעשות, אלא רק דואג לעצמו ולרווח שיצא לו מזה. יתכן שכלפי חוץ הוא ייראה כאדם טוב ונעים הליכות, אך למעשה מבפנים, הוא בסך הכל מנצל את הסביבה בכדי לספק את הצרכים האישיים שלו.
יהירות = רק אני חשוב בעולם.
ענווה = אכפת לי מכל מה שחשוב באמת.
אנו רואים, שברמה המעשית, דווקא הענווה היא שיוצרת בנו את הכריזמה! אדם עניו מסוגל להתרומם אל מעבר לעטיפה האגוצנטרית שלו ולתרום לכל מי שנמצא בקרבתו. כיוון שהוא יודע היטב את מקומו, הוא מסוגל לאפשר לעוד אנשים קיום ממשי בעולם, מבלי להרגיש שהאגו שלו מתפרק מזה. הוא מסוגל להכיר בעובדה, שקיימים אנשים מכובדים בסביבתו, מבלי שיחוש עקב כך צורך לזלזל בכבודו האישי. הוא מעניק יחס של כבוד לזולת ועוזר להם בעצמם למצוא את מקומם.
האם לא תסכימו שמדובר כאן בכריזמה של ממש?!
קדימה או אחורה?
הענווה האמיתית, היא היכולת של האדם להיות אובייקטיבי כלפי עמדותיו האישיות, לעומת עמדותיהם של הסובבים אותו. אם מתאים לי להנהיג את הציבור, אז כמובן שעלי להנהיגו. אם לא, עלי לקחת על עצמי תפקיד אחר. אני חייב לדעת היכן אני עומד ולא לקחת לעצמי זכויות שאינן מתאימות לי או מגיעות לי. אם נמצא בנוכחותי אדם חכם ובעל ניסיון יותר ממני, כדאי שאחשוב פעמיים, לפני שאני בוחר לדבר או להביע את דעתי. כולנו יודעים, שאין דבר יותר מעצבן מרואה-חשבון פשוט, שעומד בחדר מלא ברופאים בכירים ומרצה בפניהם על מדעי הרפואה.
קיימים מצבים, בהם יותר נכון לעשות צעד אחד לאחור ולשתוק.
הרב שמחה בונים מפסישחה (חי במאה ה-19 באירופה), נהג לשאת עמו תמיד, שני פתקים קטנים בכיסי מעילו – האחד היה בכיסו הימני והשני בכיס השמאלי. על אחד הפתקים היה רשום המשפט התלמודי: "בשבילי נברא העולם כולו" (מסכת סנהדרין, דף ל"ח ע"א). על הפתק השני היו רשומות מלותיו של אברהם אבינו: "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח:27). כך הצליח הרב לזכור, שישנם מצבים בהם עליו לעשות צעד קדימה ולנקוט עמדה, אך גם קיימים מצבים, בהם יותר נכון לעשות צעד אחד לאחור ולשתוק.
דוגמא מודרנית לענווה אמיתית
קחו לדוגמא את הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שהנהיג את הציבור האמריקאי היהודי בחלקה הגדול של המאה ה-20. בהקדמתו לספר 'אגרות משה', שהפך לספרו המפורסם ביותר, כותב הרב משה פיינשטיין: "לעולם לא הייתי מתנדב מרצוני החופשי, להיות מנהיגו של הציבור היהודי. אך כיוון שזהו התפקיד שהקב"ה כנראה מייעד לי בעולם, אני מוכרח לקבל עלי זאת באחריות ובשמחה".
יום אחד בבית המדרש של הרב משה פיינשטיין, צלצל הטלפון הציבורי שבמסדרון. אחד מעוברי האורח הרים את השפופרת, כשבצדו השני של הקו היה אדם, שביקש לדבר עם הרב פיינשטיין. עובר האורח נכנס במהירות לבית המדרש והחל לצעוק: "מוישי! יש פה שיחת טלפון למוישי!". באופן מפתיע ביותר, הוא השתמש בכינוי החיבה, כשקרא לרב הגדול והמכובד של הישיבה! הרב משה פיינשטיין הרים את ידו באדיבות ושלווה וקם לקבל את שיחת הטלפון עבורו.
אחותו של הרב משה פיינשטיין נשאלה פעם: "מה הופך את אחיך לאדם כל כך מיוחד?". היא ענתה בפשטות: "מה שהופך את אחי לאדם כל כך מיוחד, היא העובדה, שהוא מעולם לא ראה את עצמו כאדם כל כך מיוחד".
השלכות מעשיות
אז כיצד אנחנו יכולים להגיע בעצמנו לדרגה של ענווה אמיתית? הדבר הראשון שכל יהודי עושה כאשר הוא מתעורר בבוקר, הוא אמירת תפילת 'מודה אני': "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". מדובר בתפילה של הודיה, על שהקב"ה בחר להעניק לנו את נשמתנו ליום אחד נוסף של חיים.
הצעד הראשון שעלינו לעשות בכדי להפוך לאנשים מלאי ענווה, הוא להכניס את מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה לפרספקטיבה הנכונה. עלינו להרגיש באופן עמוק ביותר, כקבוצה של אנשים שעומדים מולו ולא כיחידים שבאים לדרוש את זכויותינו ממנו. עלינו להיות שלווים, רגועים וגמישים יותר בכל אורחות חיינו. אם נקפיד לנהוג כך, הדבר יחלחל עמוק גם אל תוך מערכות היחסים שלנו עם היקרים לנו: עם עמיתינו לעבודה, עם בני הזוג שלנו, עם חברי הקהילה שלנו ובעצם עם כל אדם אחר בעולם כולו.
הצעד השני שיסייע לנו להתקרב לענווה האמיתית, מוזכר בפסוק הראשון של פרשת השבוע שלנו. "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... לאמר" (במדבר א':1). חכמינו שואלים על כך שאלה מאד בסיסית: מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר סיני? האם לא היה עדיף לחכות עד שייכנסו בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת? והם עונים, שהסיבה לכך נובעת מהעובדה, שהמדבר הוא מקום ריק לחלוטין. אין בו כלום. המשמעות העמוקה של הדבר היא, שבכדי לקבל את התורה, בכדי להפנים את חכמתו העצומה של הקב"ה, עלינו לרוקן את עצמנו מכל תוכן אחר וזר שהיה בנו קודם לכן ורק אח"כ להיפתח ולהתמלא.
הדרך היחידה ללמד משהו חדש, היא לגרום לתלמיד לשאול איזו שאלה לפני כן.
המהר"ל מפראג (חי במאה ה-16) מסביר, שהדרך היחידה ללמד משהו חדש, היא לגרום לתלמיד לשאול איזו שאלה לפני כן. כאשר התלמיד שואל שאלה, אנו יודעים שנוצר בו איזה חסר, איזה צורך מסוים – ורק כאשר קיים בו החלל הזה, רק אז יכולה התשובה שלנו להגיע, למלא את החלל הזה ולספק את סקרנותו של התלמיד. אך אם לא תופיע לה השאלה הראשונית, נוכל להיות בטוחים, שלא קיים בתלמיד שום מקום בשביל התשובה, שאנו רוצים לענות לו.
בתקופה זו, בה אנו חוגגים את חג השבועות ונזכרים באירוע הגדול של מתן התורה בהר סיני, המסר הוא, שעלינו לדעת את מקומנו, לפנות בתוכנו חלל מסוים ולתת לאמת האלוקית להיכנס עמוק יותר אל תוך נפשנו.
בהר סיני התעלינו מעל ומעבר, אל משכן האמת לאמיתה.
אנו נכנסים אל החודש העברי סיוון. האירוע המרכזי שהתרחש בחודש זה (וככל הנראה בכל ימות העולם) הוא מסירת התורה, מה' לבני ישראל, בהר סיני.
סיוון הוא החודש השלישי בלוח השנה העברי, אם מתחילים למנות את החודשים בניסן כפי שנקבע בתורה. 3 הוא מספר רב משמעות ביהדות. משה היה הילד השלישי במשפחתו. בני ישראל פתחו את תהליך ההיטהרות בן שלושת הימים, כדי להכין את עצמם לקבלת התורה, בשלישי בסיוון. ה' חילק את העם לשלושה סקטורים בעלי תפקידים שונים: כוהנים, לויים ויתר העם – ישראלים.
לפני שנבחן את ההקשר המיסטי של המספר שלוש, עלינו להבין מהי בעצם "אמת". משמעותה של המילה אמת היא הרבה יותר מדיוק לשוני. שמה הקבלי של האמת הוא "תפארת", אשר בפרושה העמוק, משמעותה "הרמוניה". לא בדיוק האסוציאציה המקובלת של המילה אמת. מה הקשר?
האמת היא סינתזה של המכלול.
המהר"ל, החכם היהודי הידוע מתקופת הרנסנס, מגדיר אמת כתמונה שלמה - כולל העבר, ההווה והעתיד; כולל המציאות הפנימית, ומנגד – החיצונית. זוהי סינתזה של ההרמוניה הכוללת. אם יש דבר אמיתי בִּכלל, הוא חייב להיות אמת רוחנית, גשמית, מתמטית ופילוסופית. אם הרעיון "עובד" רק במישור אחד אבל אינו מתאים ליתר המישורים, הוא איננו אמת במובנה הטהור.
חיינו מוגבלים, ועל כן נמנע מאיתנו לראות נכוחה את העתיד אל הנצח. הגישה שלנו לכל דבר שהתרחש לפני שנולדנו משולבת בדעותיהם של אנשים אחרים על העבר. הוסיפו מנה נכבדת של סובייקטיביות רגשית אפילו לגבי מה שמתרחש איתנו בהווה, ונראה שחיפושנו אחר האמת נידון מראש לכישלון.
אמת עילאית, מעצם הגדרתה, באה ממקום שנמצא מעבר לזמן ולמקום. המהר"ל מתייחס לאותה אמת מוחלטת בתור האמת היחידה. הפעם היחידה שבה הייתה לנו גישה אל האמת הזאת הייתה בהר סיני, שם שמענו את קול האלוקים.
מעל ומעבר
מנקודת מבט זו, אנחנו יכולים להתחיל לבחון את משמעות המספר שלוש. המהר"ל מתאר בפנינו שלשלת חוליות. כשאנחנו מחזיקים אותה בידנו, החוליה הראשונה נוגעת בשנייה. השנייה נוגעת הן בראשונה והן בשלישית. השלישית נוגעת בשנייה וברביעית. כך יוצא שהחוליה השלישית היא הראשונה בסדרה שאין לה מגע ישיר עם החוליה הראשונה. לכן, המספר שלוש מסמל משהו חדש, אבל לא מנותק.
המהר"ל מכנה את האיכות הזו של המספר שלוש (חדש אבל לא מנותק) בשם "נבדל"; חלק מתהליך, אבל גם מעבר לו. כך למשל, משה, הבן השלישי במשפחתו, היה מחובר לאמונת המונותיאיזם אותה החל אברהם, אבל צעד צעד נוסף קדימה, ונתן לעמו תחושה של אומה נפרדת המבוססת על התורה.
חודש סיוון מחובר מבחינה היסטורית לניסן, חודש הגאולה. יחד עם זאת, בסיוון התקדמו בני ישראל צעד נוסף מעבר לחירות הגשמית והפכו לאוטונומיה רוחנית, המוגדרת רק על ידי התורה, היא דבר ה'. נבדל. מחובר, אבל חדש. חלק מהתהליך, אבל גם מעבר לו.
בתחנת הרכבת
מה זאת אומרת לחיות עם הנשגב? לאחרונה חוויתי משהו שעורר בי תובנה חדשה לראות עד איזה עומק משפיע מושג זה, המופשט לכאורה, על החשיבה היומיומית שלי.
המציאות הגשמית כל כך תוססת ועכשווית, שהיא מאפילה על המציאות הנעלה.
עמדתי בתחנת הרכבת, השעה הייתה בערך 2:00 בצהריים והרציף היה כמעט ריק. הנוסעים היחידים שעמדו שם היו שתי נשים וגבר. אחת הנשים, שעמדה קרוב אליי, איבדה לפתע את שיווי המשקל שלה ונפלה לאחור. באופן טבעי התכופפתי לעברה כדי לעזור לה לקום. עיניה היו פקוחות, אבל היא לא הגיבה. היא איבדה את הכרתה.
האישה השנייה על הרציף התקרבה. היא שאלה אותי אם אני יודעת עזרה ראשונה. עניתי שלא, והיא טענה שגם היא לא, אבל בכל זאת רכנה לבדוק את הדופק של האישה. כשהיא גילתה שאין דופק, היא התחילה מייד לבצע החייאה. היה ברור שהיא יודעת מה היא עושה.
בינתיים, התקשרתי למד"א. 5 דקות עברו. האישה הביטה בי, תשושה. חיקיתי את ביצועיה, ושחררתי אותה. תוך זמן קצר הגיע למקום שוטר. נחרדתי. אנחנו היינו זקוקות לחובש, לא לשוטר! הוא התחיל לבצע הנשמה מפה לפה, ככל הנראה הטיפול היחיד שידע להעניק כעזרה ראשונה.
לפתע הזדעזע הרציף מתנודות הרכבת המגיעה. האישה שפתחה בהחייאה, האדם היחיד שבאמת ידע מה לעשות, מלמלה משהו על החדרת צינורית ועלתה על הרכבת. הבטתי בה באימה. אדם גוסס, והיא לא יכולה לוותר על הרכבת?!
לאחר כמה דקות הגיע סוף סוף צוות אמבולנס. מאוחר יותר, כששחזרתי את האירוע, הטריד אותי איך אותה אישה, שבלית ברירה פיקחה על ניסיונות ההחייאה, יכלה לעזוב בפשטות את האירוע כדי לעלות על הרכבת. כמה חשובה יכולה להיות פגישה עסקית או סיבוב קניות או אפילו טיפול כימותרפיה בהשוואה להצלת חיים?
התשובה הצטיירה לי בהפך של "נבדל". אילו הייתי שואלת אותה את השאלה הזאת יום קודם, היא הייתה עונה בלי כל ספק "הצלת חיים חשובה יותר". היא בהחלט יודעת את האמת המוחלטת. הבעיה היא שכאשר הרכבת דהרה בפועל אל התחנה, היא נלכדה בהוויה של כאן ועכשיו. המציאות הגשמית כל כך תוססת ועכשווית, שהיא מאפילה על המציאות הנעלה.
זה "נבדל". זה לחיות מתוך חיבור לאמת העליונה שהמציאות החיצונית משדרת.
וכיצד היה נראה "נבדל"? תארו לעצמכם, שלאותה אישה שידעה לעשות החייאה נקבע ראיון שעשוי להביא לה את משרת חייה. תארו לעצמכם, שהרכבת לאותו מקום מגיעה רק אחת לשלוש שעות. תארו לעצמכם שהיא מובטלת מזה שישה חודשים ובאמת צריכה את העבודה הזאת. וכעת דמיינו שהיה לה כל כך ברור שהצלת חיים חשובה יותר מכל הנאמר לעיל, ושכאשר הרכבת הגיעה היא בחרה להישאר עם האישה עד לבוא הרופאים, והיא ידעה, בלי היסוס או חרטה, שזאת הייתה הבחירה הנכונה. זה "נבדל". זה לחיות מתוך חיבור לאמת העליונה שהמציאות החיצונית משדרת.
קבלת התורה היא הנבדל המוחלט. זו התחייבות ללכת מעל למיידי, התוסס והמציאותי לכאורה, ולהגיע אל התמונה הנשגבת הכוללת שהיא תמצית האמת.
מזל החודש – תאומים
משה לא היה היחיד שהביא את עם ישראל אל המקום שבו יכלו לשמוע את האמת. אחיו אהרון שימש כדובר שלו כבר בראשית דרכו במצרים, כשהגיע לארמון פרעה עם הדרישה השערורייתית לשחרר את בני ישראל. כל אחד מהם מילא תפקיד בהרחבת המודעות שלנו בדרך אישית וייחודית. משה היה המחוקק האולטימטיבי. הוא העביר את המצוות שמלמדות אותנו היכן להציב את הגבולות, אם ברצוננו להתעלות מעל לאמת המזויפת ולהגיע לתחום האמת המוחלטת והנשגבת. אחיו אהרון קיבל כל יהודי באהבה, וקידם את הכמיהה הנסתרת לחיות חיים נעלים יותר ומקיפים יותר מהיומיום. צדק ואהבה נשקו; אין זה מקרה שסמלו של החודש הוא תאומים.
מגילת רות
בכל אחד משלושת הרְגָלִים (פסח, שבועות וסוכות, שנחגגו בעבר בעלייה לרגל לירושלים) יש התמקדות בעניין שונה. בכל אחד מהם קוראים מגילה אחרת, המתארת אספקט ספציפי של הקשר שלנו עם האלוקים.
בשבועות אנו קוראים את סיפורה של רות (ר' סקירה נמרצת של מגילת רות), הנסיכה המואבייה שעזבה את כל הידוע והמוכר כדי לצעוד בעקבות חמותה נעמי לארץ ישראל, לחיים של מחסור גשמי ושל אמת רוחנית. הסיפור שלה הוא הסיפור של כולנו בחודש זה, כאשר אנחנו מנסים לנוע מעבר לאחיזת האמת המוגבלת שלנו ולהתקרב יותר אל התמונה המושלמת שראינו בסיני.
http://moreshet.co.il/kahana/tavnit2.asp?x=275&kod_subject=1600&kod_subjectm=1629&pg=
סִיוון הוא החודש התשיעי בלוח העברי אם סופרים מחודש תשרי, והשלישי אם סופרים מחודש ניסן. בחודש סיוון 30 ימים. השם הובא, ככל שמות החודשים, מגלות בבל, ומקורו במילה "סיוונו" שמשמעותה "זמן קבוע". שם החודש נזכר לראשונה במגילת אסתר (ח', ט). מזלו של החודש הוא מזל תאומים.
לפי פירוש נוסף, זהו בבלי שמקורו במונח האשורי "סיוונו", שפירושו כנראה עת להט השמש.
בכתובה נוהגים לכתוב "סיון" ב-ו' יחידה.
על פי המסורת היהודית, "הגלות" הגדולה החלה בשנת 70 לספירה, עם החרבת בית המקדש השני. לפי גישה זו, המימד הרוחני בחורבן הוא זה שחשוב. גישה זו נתקבעה, ועד היום צום תשעה באב הוא סמל לגלות. המסורת היהודית טוענת כי גלות זו, גלות אדום היא הגלות האחרונה, ולאחר שעם ישראל יצא מגלות זו, ויחזור לארצו, לא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"[2]
בציונות הדתית מקובל לקבוע את סיומה של הגלות עם הקמת מדינת ישראל, 1878 שנים אחרי חורבן בית שני, אך יש שהגדירו את העלייה הראשונה או הצהרת בלפור כסיומה. הרב קוק כינה כבר את תקופתו, ימי העלייה השלישית, כפעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעלי הציונות.
יש האומרים כי תהליך הגאולה, כמו הירידה לגלות, הוא תהליך ממושך וכל קביעה של תאריך מסוים לתחילתה או סיומה, הוא שרירותי, להבדיל מדעת הראשונים והאחרונים שהביעו דעה נחרצת בנושא זה[דרוש מקור].
פרשת בחוקותי ( בחֻקֹתַי) היא פרשת השבוע העשירית והאחרונה בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק כ"ו פסוק ג ומסתיימת בסוף הספר, פרק כ"ז פסוק לד.
בשנים שאינן מעוברות קוראים בדרך כלל את פרשת בחוקותי ביחד עם פרשת בהר.
את עיקר הפרשה תופסת פרשת הברכות והקללות (הנקראת גם פרשת התוכחה), כלומר תיאור השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה או אם לא ישמרו אותן. הברכות קצרות יחסית, ואילו הקללות מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג ההולך ומחמיר עד העונש החמור ביותר - הגלות, המיועדת לאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות השמיטה שלא קוימו כראוי על ידי העם. הקללות מסתיימות בנימה אופטימית - "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים... וזכרתי להם ברית ראשונים".
לדעת הרמב"ן, הקללות האמורות בפרשה זו, מכוונות לתקופת חורבן בית ראשון, וגלות בבל, כאשר הוא מצביע על פסוקים בפרשה, הרומזים למה שהתרחש בפועל בתקופה זו.
בהמשך הפרשה מובא קובץ הלכות בעניין הערכה כספית של נדבה שאדם נודב לבית המקדש, והלכות הנוגעות לפדיון או המרה של קודשים כמו מעשר, הקדש, בכור, מעשר בהמה ושדה שהוקדשה.
האשכנזים והספרדים מפטירים בספר ירמיהו, מפרק ט"ז, פסוק יט עד פרק י"ז פסוק יד. הנביא ירמיהו מברך את הבוטחים בה' ומקלל את שאינם בוטחים בו.
התימנים מפטירים בספר יחזקאל פרק ל"ד, פסוקים א-כז. בהפטרה זו מנבא יחזקאל על השיבה מן הגלות.
בשבת פרשת בחוקותי מסיימים את קריאת התורה של ספר ויקרא בקריאת "חזק חזק ונתחזק".
למילה "ארץ" ישנם בתנ"ך ארבע משמעויות שונות. דוד נתיב בעקבות הקשר המיוחד בין אדם לאדמה
פרשות בהר- בחוקותי חותמות את ספר ויקרא. במרכזה של החתימה ניצבת פרשת הברכה והקללה הכוללת את הברית בין ה' לישראל, ומציבה את קיום מצוות התורה כתנאי למצבם האיתן בארץ. ההפטרה, הלקוחה מספר ירמיהו, מתארת את מימושה של הברית בימי ירמיהו.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
ירמיהו פעל במשך כ-40 שנה, בסופה של מלכות יהודה, עד לחורבן ומעט לאחריו. עיקר פעולתו היתה בימי שלשה מלכים: יאשיהו, שהיה אביהם של יהויקים וצדקיהו, שמלכו אחריו. דרך התנהלותם של מלכים אלה היתה שונה באופן מהותי. יאשיהו, שבימיו פעל ירמיהו כנביא במשך 18 שנה, היה מלך חיובי ביותר והווה את התקווה הגדולה והאחרונה של מלכות יהודה. יהויקים, שמלך 11 שנה, היה אכזר וקשה גם כלפי ה' וגם כלפי העם, ובימיו נחתמה סופית גזירת החורבן. האחרון, צדקיהו, שמלך 11 שנה, היה חסר חוט שדרה: בגלוי נקט יד קשה כלפי ירמיהו ודבר ה' (בהשפעת השרים שהקיפו אותו) , ובסתר התגנב לירמיהו ובקש ממנו הדרכה ועצה.
אף שלא נאמר בפירוש זמנה של ההפטרה, מבין השיטין עולה שהימים הם ימי יאשיהו. יאשיהו השקיע מאמץ גדול בתיקון המציאות המעוותת בעם. על כף המאזניים עמדה שאלה גורלית: האם יחול השינוי הנכסף, והעם יעלה על דרך המלך, או שמא - השבר הרוחני של עבודה זרה ותוצאותיה יכריעו, והעם והארץ יפלו לגלות וחורבן. ירמיהו, שנאבק להצלחת יאשיהו, נתקל ביחס קשה מצד העם, ומצא נוחם וחיזוק בפנייה לה' ובקרבה אליו.
הדים של מאבק זה ורגשות אלה מנוסחים בהפטרה שלנו.
מצב בהפטרה: אדם ואדמה
המילה "ארץ" מופיעה בהפטרה ארבע פעמים, כל פעם במשמעות אחרת.
ארץ היא כל הגלובוס, "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ". זו המשמעות גם בפסוק הפותח את ההפטרה "אפסי ארץ" - קצות הגלובוס, מקצות תבל.
כאשר ישראל יענשו הם יוגלו וישהו "בארץ אשר לא ידעת" - במשמעות של מסגרת מדינית-לאומית זרה.
האדם הבוטח בכוחו, משול לעץ מדברי הגדל "בארץ מלחה" - בקרקע המשמשת בית גידול בעלת יכולת צימוח נמוכה.
לקראת סופה של ההפטרה מזכיר ירמיהו, שהסרים מדרך ה' "בארץ יכתבו" - היום היו אומרים: היו מנציחים אותם בכתיבה על הקרח. הכתיבה על הארץ, על האדמה, מקום שכולם דורכים עליו ורומסים את המצוי תחת רגלם, מבטאת חלופיות וחידלון, שפל, לעומת כתיבה וחקיקה בסלע - המבטאת כתיבה משתמרת.
לסיכום: ארץ היא הוויית יסוד, המופיעה בהפטרתנו בארבע משמעויות שונות: כדור הארץ, מסגרת מדינית-לאומית, בית גידול לצומח, מקום נרמס ושפל.
הקשר שבין אדם ואדמה הוא מן הקשרים הייחודיים במקרא. האדם שנברא מן האדמה הושם בגן עדן לעובדה ולשומרה, על בסיס ברית בין ה' לאדם על המותר והאסור. היכולת להתברך בכל השפע הקיים מותנה בציות לדבר ה'. אדם המפר את הברית מגורש מן האדמה. כך קרה לאדם הראשון, כך קרה לקין, כך קרה לעם ישראל. את זה חזרנו ולמדנו בפרשה, על הברכה והקללה שבה. זה מה שהודגם בהפטרה: עם ישראל נמצא בארץ (ישראל) וכל עמי (כדור) הארץ אמורים ללמוד ממנו את הדרך הראויה להתנהלות עלי אדמות. אם עם ישראל מתנהל בדרך לא ראויה, הארץ (ישראל) הופכת ביחס אליו ל"ארץ מלחה", הוא יוצא ל"ארץ אשר לא ידעת" והוא יורד לארץ, לשפל.
נסיים במה בסיומה של ההפטרה: "רפאני ה' וארפא, הושיעני ואושעה, כי תהלתי אתה". דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון
http://www.kipa.co.il/jew/pash/66/38259.html
קידוש הטבע, ביטחון, חרות , שבת שבתון ועוד בפנינים לפרשת בהר
בשנת תשל"ו נערך בפילדלפיה קונגרס, בו נטלו חלק הומניסטים מכל חלקי תבל. הכנס דן בדרכים לטיפוח יחסי ידידות ואחווה בין עמים.
הנציג הישראלי – ד"ר אהרן משה רבינוביץ – מן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית – הרצה בקונגרס על מצוות היובל. הוא הציגה כנקודת מוצא לכינון צדק סוציאלי בעולם, וכאמצעי לשמירת חרות הפרט.
הרצאתו קצרה תשואות. הכל לחצו את ידיו, תוך הסכמה לדבריו. במיוחד הפתיע הנציג המצרי, הסופר מוחמד עלי נאשף, אשר קם לעיני כל הנאספים, לחץ את ידי המרצה הישראלי (היה זה למעלה משנה לפני ביקורו של סאדאת בירושלים) ואמר:
"ידעתי יפה שהעם בישראל הוא עם נאור ותרבותי, שההומניזם הוא נר לרגליו. אין לי כל ספק, שמשטר ליברלי שולט במדינת ישראל, וכי פוליטיקאים מבין שונאיכם מנסים להשמיץ אתכם, ולהשחיר את פניכם בתעמולה אנטי ישראלית, הרוויה שנאה ואיבת אדם" (ידיעות אחרונות, י"ח תמוז תשל"ו 16.7.76).
ממה התלהב מוחמד עלי נאשף? מה טמון במצוות היובל, אשר קסמה למתקני חברה רבים? מה מצא בה למשל זאב ז'בוטינסקי, המגדירה כ"תנופה נועזת להפליא של מחשבה רפורמטורית"... כ"התשובה התנ"כית האדירה, העל האנושית בכל התפיסות הסוציאליות שידועות בכלל בתולדות המחשבה האנושית"?
בפרשה זו, נפרשת לעינינו יריעת מצווה זו בכל היקפה. נצטט מפסוקיה:
"וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו ..." "יובל היא שנת החמישים... לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה..." "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו..." (ויקרא כה, י-יג).
"יובל היא שנת החמישים... לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה..."
"בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו..." (ויקרא כה, י-יג).
אלה הם חלק מפסוקי המקרא בנדון. כדי לחוש את המקופל בהם – נפליג אל העבר, ונבדוק כיצד קוימה – כאשר קוימה – מצווה זו למעשה.
ובכן, לאחר כיבוש יהושע, חולקה הארץ על פי הגורל. כל שבט זכה לנחלתו (מלבד שבט לוי). לאחר מכן התפצלה נחלת השבט עצמו וחולקה בין ראשי בתי האב של כל שבט. וכל אחד מבני ישראל זכה לקרקע, לאדמה פרטית, שהיתה רכושו.
זהו לדעת הכל מצב מבורך, אידיאלי לפרט ולחברה:
"זו ההכרזה על הזכות הטבעית, שכל בן אדם זוכה לה עם לידתו, הזכות בה"א הידיעה של האדם, שהמהפכה הצרפתית שכחה להתקינה: זכות האדם לחלקת אדמה, יסוד הייצור והחיים בכלל" (ד"ר קורט סלומון "המשטר החברתי והכלכלי לפי התורה כיסוד השלום בארץ ובעולם").
אולם, יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה היא מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. היא דינמית בעצם טבעה. ההתפתחות היא חלק ממנה. בני ישראל, המתנחלים החדשים, החלו בוודאי גם לסחור בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו. נחלות החליפו ידיים. ותוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. ארץ, בה נחלות רחבות ידיים הפכו לרכושן הפרטי של יחידים. כשרון המעשה, היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית, שיצרה בו זמנית את הפער החברתי. כי לעומתם גדל בהתמדה ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. יתכן שכשלון היבול בשנה מסוימת, או מחסור זמני במזומנים, גרם להם למצב בו נאלצו למכור את שדותיהם. ואולי אפילו מצאו את עצמם לאחר זמן מעבדים את שדותיהם שלהם, שאדונים חדשים להם. אך עובדה היא, שחיי הכלכלה התוססים ומלאי התהפוכות יצרו מעמד חדש של אזרחים. אזרחים, שעלולים היו לשקוע עד כדי מכירת עצמם לעבדות, כתיאור הפרשה עצמה (שם).
עד שנת החמישים...
עד כי בא היובל... עד כי נעצרו גלגלי הכלכלה החופשית, בבת אחת וביום אחד. לא במהפכות דמים, ולא בכוח הזרוע, כי אם בצו התורה הקבוע בחוקי מדינת התורה.
השופר ביום הכיפורים של שנת היובל תקע את תקיעת החופש והחרות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל "מדינת היובל" הקדומה, בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות:
"בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (שם). כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעבדה מחדש, הרכוש הבסיסי – האדמה – שבה להיות רכושו של בעליה האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים, שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חרות, ובדרכם הביתה זכו לברכתו החמימה של אדונם. כי:
"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל משפחתו (שם).
"דרור" – מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע "יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.
כי דרור, להבדיל מחופש, מבטא את החופש המוחלט בלא שיעבוד כלשהו. חופש לכולם ולכל. "וקראתם דרור... לכל יושביה". אומר הפסוק – לכל אדם, לאדון ולעבד גם יחד, אך גם הארץ עצמה תזכה לדרור בשנה זו. שנה, בה לא יעובד השדה כלל:
"ויתכן, כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות... שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שיעבוד בגופם ובארצותם" (רמב"ן שמות ל, כג).
החופש חייב להיות מלא ומושלם כמו הנקיות, אשר כתם אחד, ולו הזעיר ביותר, מבטל את עצם מהותה. נוטל ממנה את הזכות להיקרא בשם זה. כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים, האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו. איזה רגע נפלא ומשכר!
ומה אחר כך? בתום שנת השוויון, האחווה והחרות?
הכל התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חפשי. מאבקי הכישרון והתושייה, ההתמודדות, החריצות והמעשה, יצאו שוב למרוץ מכשולים חדש עד... שנת החמישים הבאה.
זהו סיפורו של ה"יובל" היהודי, בקצרה.
אך, מה המפליא בו? למה סחפה ההתלהבות את באי הקונגרס בפילדלפיה?
אכן, עוד לפני הקונגרס האמור הצית חוק היובל את דמיונם של הוגים, שחיפשו תרופות לבעיות הכלכלה ולתחלואי החברה האנושית. ואין זה מפתיע שחזרו אל פרשה זו, פעם אחר פעם, בחיפוש אחר פתרון ראוי לשמו.
כי "אכן מניחה פרשה זו את הבסיס הנאות שאי אפשר שתתהווה ממנו פרולטריות. ואנו מעיזים לומר, שמשטר הרכוש המקורי התנ"כי היא שיטה מושלמת לשם המטרה העיקרית והיחידה כמעט, למנוע התהוות פרולטריון חסר רכוש: שיטת היובל רוצה לעשות ולהחזיק את כל האנשים בני חורין, בלתי תלויים בבעלי רכוש" (ד"ר קורט סלומון, שם).
או בלשונו של הנרי ג'ורג' (כלכלן ומתקן חברה אמריקאי, לא יהודי – 1897-1839), בספרו "משה המחוקק":
"נתגלה למשה שהגורם האמיתי לשעבוד ההמונים במצרים, הוא הוא הגורם לשעבוד ההמונים בכל מקום; בעלותם של מעטים על הקרקע, על אותה קרקע שממנה ועליה צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס... ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי, המחוקק לא לשעה אלא לדורות, ביקש משה למנוע תקלה זו... ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה, אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות. זו הרעה אשר היתה הסיבה לנפילת רומא, אשר גרמה לשעבוד איכרים בפולניה ולעונייה של אירלנד... משה דאג, בדרך זו (באמצעות מצוות היובל), למנוע גם את אפשרות המונופוליזציה".
משה דאג, בדרך זו (באמצעות מצוות היובל), למנוע גם את אפשרות המונופוליזציה".
על כן, אין להתפלא למקרה תגובת הצירים, שהשתתפו בקונגרס ההומניסטים הנ"ל. אמנם, אין אנו בקיאים ברזי הכלכלה. שפת סתרים זו זרה לנו. ועם זאת, ברור לנו, כי לו היינו בין הצירים באותו קונגרס, גם אנו היינו בין המריעים לשמע הרצאה זו. זאת, אנו אומרים בלא להתחשב באמונתנו הכלכלית, אם קפיטליסטית, אם סוציאליסטית.
לו היינו קפיטליסטים, היתה הרצאה זו פותחת לפנינו אפיקים חדשים. שכן, למרות השכנוע הפנימי שלנו באמיתות הנחות היסוד של הכלכלה החופשית, אנו חשים איתה אי נחת מסוים. אף כי מאמינים אנו בתחרות חופשית, בזכות להרוויח וליהנות מפרי העמל והרכוש שנצבר – אנו מכירים בבעיה המונחת בתשתית תפיסתנו הכלכלית.
אנו מרגישים היטב כיצד הזכות ה"מקודשת", הזכות השווה לכל להתחרות, להתמודד, להגיע ולהצליח, שווה מיום ליום פחות, דווקא עם הפעלת השיטה. כיון שהמוכשר והמצליח שהתעשר חוסם בעצם עשרו את אפשרות הפעולה והתחרות של השכבות, אשר נשארו מאחור. כך נוצרים הפערים. הזכות השווה לכל, לא יכולה לבוא לידי מישוש. ואם כן, רוב הבריות מקופחות. גרוע מזה, מנוצלות. הניצול מעורר את הקנאה, המרירות והשנאה. הפערים מעמיקים, והתסיסה גוברת, ומהפכות הדמים פורצות כתוצאה בלתי נמנעת מהשיטה הקפיטליסטית.
אמנם, פיתחנו מנגנוני הגנה לרוב. חקקנו חוקים סוציאליים כדי להיטיב את תנאי העובד. חידשנו את המושג "מדינת סעד". כך, אנו מגנים על השיטה, כלומר על העשירים. אך הזכות לכל לא הושבה בכך – לנחשלים.
זאת ועוד, לו הופענו בכנס כהומניסטים, היינו מחפשים גם אחר קורטוב אחווה אנושית. הלא לשם כך באנו לכנס זה. אמנם השקפת עולמנו, בעצם מהותה, לא יכולה לאפשר אותה. היא גורסת כי הפרט מעל לכל. הוא, הנאותיו והישגיו. אינדיבידואליזם בלעז. גם אם הוא מתחשב בזולת או במדינה, נובע הדבר מאינטרס אנוכי בלבד. אבל ההומניזם, המקנן בנו, תר בכל זאת אחר מעט שותפות גורל אנושי עם אחינו צאצאי אדם הראשון...
ועל כן, הרענו למרצה הישראלי. בדבריו על היובל גילינו את השיטה, כיצד לשמור גם על אמונתנו בדבר החרות הכלכלית של כל אחד מאתנו, וגם למנוע את התהוות הפערים, המובילים עד כדי מרירות ומהפכות דמים. באוזנינו שמענו, כיצד היובל יוצר מהפכה שקטה ומתמדת, המחנכת לשוויון ולאחווה, תוך שמירת זכות התחרות השווה לכל, המתחדשת פעם בחמישים שנה.
ההופעה כסוציאליסטים בכנס זה, הניבה אותן תוצאות. היובל היהודי הלהיב גם אותנו. הלא אנו לוחמים בלהט מהפכני לתיקון החברה במלכות האדם.
משום כך הכרזנו מלחמה על העושר והרכוש. הוא מקור הרע. כל אמצעי הייצור חייבים להיות בידי המדינה. כך נחסל את המעמדות. נסגור פערים, נעקור מן השורש את יצר רדיפת הבצע המושרשת בנו, ומדינת השוויון תיכון לעד.
ובכל זאת, באנו לכנס. למרות האידיאל היפה, אנו חשים כי חסר בו משהו. חיסלנו אמנם את מעמדות הממון והרכוש (ואיתם מיליונים של בני אנוש. עיין ערך קומוניזם), אך יצרנו את אצולת הפקידות הבירוקרטית, המנצלת, המושחתת, החיה משוחד ותלות האזרחים בה. תלות זו אינה נופלת מן התלות בעבר בפיאודל או בבעל ההון הבורגני. אמנם הרכוש כולו בידי המדינה, המפעלים אכן הולאמו, אך הרצון לעבוד פחת עד לנקודת האפס כמעט. היוזמה העצמית זקוקה כנראה לסממן התחרות. וכך השתלטה האדישות על האזרחים ורק בעזרת שוט הנוגש אנו מפעילים את מיליוני העבדים, לקראת "מחר סוציאליסטי טוב יותר".
מלבד זאת, הואיל ואנו גם הומניסטים, הרי מפריע לנו, שאידיאל השוויון שלנו בנוי כולו על שנאה. על שנאת המעמד המנוצל, שהורד לדרגת תת אדם ודמו הופקר, ושקדחת המלחמה בו משמשת כמלט יחידי לגיבוש העמלים.
מה חסר ברעיון שלנו הגורם לו שיכשל?
את התשובה לכך מצאנו בהרצאה על "היובל". הרי לך אמצעי כלכלי המחניק את המעמדות, אך לא פוגע באדם העומד מאחורי כל מעמד. חרות היצירה הכלכלית נשמרת, אולם הושם גבול ברור להון המנצל. ותקיעת שופר, פעם בחמישים שנה, כופה את האחווה והשוויון, בלא לשפוך אפילו טיפת דם אחת.
אכן, במצוות היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של משאבי תבל, כפי שציין המרצה הישראלי בקונגרס בפילדלפיה.
אולם, היישום ואפשרות הפעלת העקרונות האמורים, בין בצורתם המקורית, בין בהתאמה למציאות העולם היום, תלויים בפרט "קטן", אותו "שוכחים" משום מה, שעה שמעלים על נס מצווה זו. בלעדיו לא תיכון מלכות היובל בעולם.
פרט "קטן", המוזכר ברורות באחד מפסוקי המצווה: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ. גרים ותושבים אתם עמדי" (שם שם, כג).
"אל תרע עיניך בה – שאינך שלך" (רש"י)
שמים לב לתוספת? תוספת שהיא התבלין האידיאולוגי המונח ביסוד המצווה. תוספת זו משלבת את החרות הגמורה הניתנת לכל אחד מישראל, להפעיל כרצונו את אמצעי הייצור (האדמה) – עם שלילת הבעלות המוחלטת עליה: "כי לי הארץ". כלומר, מזיגה של סוציאליזם קיצוני וקפיטליזם ליברלי. דוגמא מקסימה של השכנת שלום בין הזאב והכבש.
כי כדי להגשים אוטופיה זו נחוצה דווקא השפה הדתית. דרושה הכרה איתנה, כי אכן כך הוא, כי אמנם שייכים הארץ והעולם לבוראם – האלוקים. אחרת, לא יסכים האדם לעולם להיפרד מרכושו, אותו צבר בעמל רב. לא יועיל צוו היובל, לא הטפות מתקני החברה. האדם ילחם בכל האמצעים כדי להגן על רכושו. ומעניין, דווקא מפרט "קטן" זה מתעלמים כל המתלהבים ממצוות היובל, למרות שבו, ורק בו תלויה הצלחת תכנית "הכלכלה היובלית" כולה.
http://www.aish.co.il/tp/pul/48862677.html
פרשת בהר עוסקת בסוגיית ה"אונאה" – לצער את הזולת. בויקרא כ"ה-י"ד, התורה אוסרת להזיק לזולת מבחינה כספית, כמו למשל לדרוש מחירים מופקעים. ואז, בפסוק י"ז, התורה אוסרת לפגוע בזולת במילים.
יש אנשים שיאמרו שזה לא מעשי, ויטענו שאי אפשר לקבוע חוקים לגבי טוהר המידות. אבל זה חל רק במערכת נטולת אלוקים. כאשר אנחנו מודעים לאלוקים המתבונן בנו, אז גם ליחסים בינאישיים קיימים סטנדרטים מובְנים של טוב ורע. לכן, פסוק י"ז מסתיים במילים, "ויראת מאלוקיך".
התלמוד דן מה בדיוק נכלל באיסור "אונאת דברים" – פגיעה בזולת על ידי דיבור.
רעיון אחד הוא, שאסור לנו להזכיר לשני את עברו השלילי. נגיד שמנחם היה רווק מתהולל, שכעת התיישב והפך לאיש משפחה מכובד. הוא עבד קשה כדי להשאיר את הימים הפרועים מאחוריו, וזה יהיה מביך – ואפילו מזיק – אם נזכיר סיפורים על הרפתקאות העבר שלו.
הולכת שולל היא היבט נוסף של "אונאת דברים". נגיד שאנחנו לא מתכוונים לקנות מחשב חדש, אלא רק סקרנים לדעת אילו מודלים חדשים קיימים עכשיו בשוק. אז אנחנו נכנסים לתוך חנות-מחשבים ושואלים המון שאלות. מובן שהמוכר מניח שאנחנו מעוניינים בקנייה, וככל שהשיחה על המאפיינים והמחירים מתארכת, מתחזקת אצלו התקווה שגם נקנה בסופו של דבר.
למוכר יש הנחה שגויה שנכנסנו לחנות כדי לקנות. המלים שלנו מחזקות את ההנחה שלו ומוליכות אותו שולל, אפילו אם אנחנו לא מתכוונים לכך. במקרה כזה, התורה תתיר לנו לספק את הסקרנות שלנו בחנות המחשבים – בתנאי, שנדאג להבהיר מההתחלה, שאנחנו "רק מתעניינים אבל לא מתכוונים לקנות".
במבט שטחי, אנחנו עלולים לחשוב שאונאה כספית חמורה יותר מאונאת דברים. אך למעשה ההיפך הוא הנכון. רכושו של האדם חיצוני לו, ולעומת זאת, רגשותיו הם חלק בסיסי מאישיותו. להיות רגיש לתחושות הזולת, בעיני התורה, זו מצווה גדולה, שעלינו תמיד לשאוף למלא.
http://www.aish.co.il/tp/tb/48862842.html
"ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב)
פרשתנו, פרשת "בהר", היא פרשת ההתייחסות הנכונה לארץ ישראל, לחיים על אדמתה ולתנאי הכלכלה, החייבים לשרור בה. על כן, מייחסת פרשה זו חשיבות עליונה גם להלכות קנייה ומכירה, משא ומתן, ליחסי מעביד ועובד וליחס אל הנכרי החי בקרבנו. בכך נסגר מעגל ההתייחסויות שבספר "ויקרא", המתקרב בפרשה זו אל סיומו.
כל נושא מנושאי הפרשה עמוק, רחב ודורש הסבר מקיף, על כן, נקדיש את עיוננו הפעם רק לנושא אחד יסודי, שהוא הבסיס לכל השאר. הוא – נושא ה"שמיטה". נתבונן בו מנקודת המבט של בן דורנו.
המשק שהושבת
השביתה שהוכרזה היתה כללית. הקיפה את כל המגזרים. המשק כולו היה משותק. לא היתה זו שביתת אזהרה בת יום אחד בלבד. השביתה ארכה שנה שלימה, 354 ימים מלאים (שנת לבנה). במהלכה לא התנהל כל מו"מ בין המעסיקים והפועלים. איש לא העלה דרישות כלשהן: לא תוספת שחיקה, לא פדיון דמי מחלה, לא תשלום מיוחד עבור כוננות על, או קידום פיקטיבי כמיטב מסורת כלכלת ישראל בימינו.
בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם מפוייסים כראוי. המתח המעמדי פג מעט. פריון העבודה אף עלה, למרות שאיש לא שילם לעובדים את דמי השביתה הארוכה.
ואם כך, מדוע שבתו?
כי היתה זו השבתת מצוה, ככתוב:
"כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך… ובשנה השביעית שבת שבתון… שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה, ב-ז).
חוקים במדינת השמיטה
אם נבחן בשום לב משפטים ספורים אלה, האוצרים בקרבם את כל תורת השמיטה, ואם נצרף לבחינה זו את ההלכות המעשיות, שהפיקה מהם התורה שבע"פ – נגלה, מדוע טמונה במצווה זו בשורה חברתית מרעננת.
כתרגיל ממחיש, נעבור נא בדמיון למדינת השמיטה הקדומה, שהיתה חקלאית במהותה, ופעלו בה החוקים הבאים:
שש שנים חיה ארץ זו חיי כלכלה מקובלים, מרוץ אין-סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. היא טיפחה את עושרה הטבעי – את החקלאות. זרעו בה שדות, הפיקו רווחים נאים מן היבולים. ברור, ששלטו בה חוקי היצע וביקוש, מסגרות תיווך שונות, תנודות שערים ומחירים עם מעט רמאות פה ושם, המועילה לעסקים, אך מזיקה לנשמה. אורח חיים זה יצר, כמובן – בדינמיקה פנימית – את הצורך הנפשי של כלל האזרחים להגיע לכסף, לרכוש, לחלקת אדמה אחת, לעוד אחת ולעוד אחת… היתה זו, אפוא, מדינה "נורמלית" לחלוטין עם סולם ערכי כלכלי מקובל של רכושנות לדרגותיה, של מעמדות עם תרבות ה"מגיע לי", אימן הורתן של כל תחושות הקיפוח והתגוששות הקבוצות השונות עד להרס העצמי.
ובתוך המולת החיים הזאת – בא פתאום השינוי. בפרוס השנה השביעית – נעצרה המכונה בבת אחת. הארץ על כל מחוזותיה שבתה. לא היתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית או מיתונה, כי אם עצירה מוחלטת לשנה שלמה. בלימת הכלכלה הנורמלית תוך העברת המשק כולו למצב אנטי כלכלי.
מהלומה לנטייה הרכושנית
הנה מה שהתחולל:
צוו רוחני כופה עצמו על המציאות ("ושבתה הארץ שבת לה'"). בעלי השדות מנועים בשנה זו מהפקת רווח מרכוש. לא לחרוש, לא לזרוע, לא לאסוף יבול. שנה שלמה הם ניצבים מול רכושם, כאילו לא שלהם הוא. מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית – נפסק. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה, הכפויה עליהם, מלמדת אותם, כי היו, לאמיתו של דבר, עבדים לתרבות הצרכנית, שיצרו במרוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני ממנה, מלטש את המבט ומחזיר את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת, המפגינה "עצמאות" בשנה זו, מלמדת אותם, כי גם לה ערך עצמי, שאינו תלוי דווקא בכך, שהיא עומדת לרשות האדם. הוא – האדם – אינו אדון הכל, הרשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף, שזוכה בו איש השמיטה בארץ השמיטה.
אולם, חוקי מדינה זו צועדים עוד צעד.
"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך" (שם).
פקודה קצרה, המבטלת במחי יד, לשנה שלמה, את הרכוש הפרטי. הקפיטליזם, כערך עליון, ספג מהלומה מוחצת. שדותיך, אמר צוו זה, שדותיך, בעל-בית נכבד ועתיר נכסים, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות, כיצד פועליך מאתמול, וכן העניים, שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך או את מצרי שדותיך – פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם בלא רשותך, ולא על פי ההיתר, שנתת להם, כי אפילו זכות זו נשללה ממך. השדות והאילנות הם הפקר.
כך עוברות הנטיות הרכושניות, שכמדומה הפכו כבר למטרת החברה, משבר חריף. הן קולטות היטב את המסר שבפקודת הפקר זו. אנשי הרכוש במדינה זו מתרגלים בצורה מעשית את לבם, למען יבין, כי אין הרכוש ערך בפני עצמו. שנה אחת יחוש בפועל עובדה זו, כך שבשש השנים הבאות לא ישוב להיות עבד מוחלט לממונו.
שוויון עם הבהמות
אבל פקודה זו נושאת בקרבה עוד בשורה, את בשורת השוויון המוחלט של כל אזרחי המדינה. הפקודה מפילה בבת אחת את מחיצת המעמדות. השדות פתוחים לרווחה בפני הכל באופן שווה. בעל הבית ניצב שם בדרגה אחת עם פועליו מאתמול. העניים מתחככים באזרחים ה"מכובדים" תושבי שכונות היוקרה. גם אצלם רק איסוף יבול בלתי אמצעי, יספק להם את מזונם בשנה זו. כולם בסירה חברתית אחת. זו החוויה העמוקה, שחווים בני מדינת השמיטה וכי לא תשארנה רבות מהרגשות השוויון החיוביות, גם כאשר ישובו לפעול בחיי הכלכלה הרגילה בשנה השמינית?
אבל, יש בפקודה זו גם משהו מהמם במיוחד. במסגרת שוויון שנתית זו כלולות גם הבהמות, כנאמר בהמשך הפסוק שצוטט לעיל, השותפות גם הן לאכילה שוויונית זו: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (שם). הכל שווים, אפוא, בפני אדון כל הארץ. וראו עד כמה חשובה זכות הבהמה והחיה בנידון זה. היא משפיעה במישרין גם על זכותו של האדם:
"פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן, שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן, שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ז הלכה א).
בשנה זו אין אתה, האדם, יכול לאכול ולשבוע, אם הבהמות והחיות אינן נהנות בשווה. השוויון חוגג כאן את נצחונו השלם ומכריז: כולם שווים. לכולם תכונה אחת דומה: היותם נבראים.
בשנה אנטי כלכלית זו, מוקדשת שימת לב מיוחדת גם למסחר: "אין עושין סחורה בפירות שביעית" (רמב"ם שם פרק ו הלכה א).
"למשך שנה שלמה פירות הארץ ניתנו רק לצריכה: בלי שהמסחר מכניס את עצמו בין היבול לבין הצרכן. למשך שנה שלמה מזכיר השבתון לאדם היהודי בשפה חודרת, כי אין הבורא מצמיח פירות, כדי שיבואו מפקיעי השער להתעשר מהם. הוא מוציא "לחם" מן הארץ. "לחם" להיות נפש כל חי. "לחם" ולא סחורה. ואם אחד מתיאוריו האופייניים של הקפיטליסט הוא: לנתק את הקשר הישיר בין היבול, ובכלל בין התוצרת, לבין הצריכה, הרי שבת הארץ משיבה את המצב לקדמותו; היא אינה סובלת שום מחיצה בין היבול והצריכה…" (נחליאל – יסודות החינוך למצוות התורה, ד"ר י. ברויאר).
זאת התכנית האנטי כלכלית של השמיטה, המבריאה את המשק ובונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זאת התכנית, החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות ו"המגיע לי", ההורסים את רקמות החברה. החזרה המתמדת על תכנית זו, לפחות אחת לשבע שנים, אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה מדי פעם את שווי משקלה המוסרי המשקי.
http://www.aish.co.il/tp/pup/48862797.html
"מי שיש לו מָנֶה [מאה], רוצה מאתיים" קהלת רבה א' ל"ד
עץ האלון הנישא
"מזרע קט, עץ אדיר גודל. ממחשבה פשוטה, תרבות שלמה יוצאת".
עץ אדיר מעיד על הפלא הטמון בזרע קטן. בדומה לכך, ההיסטוריה מעידה על החוכמה המוצנעת ברעיונות פשוטים.
בפרשת השבוע הזה, אנחנו קוראים: "וקראתם דרור בארץ..." (ויקרא כ"ה, י')
משפט פשוט זה הפך להיות אידיאל אמריקאי, כאשר חרטו אותו אבותיה המייסדים של ארה"ב על פעמון החירות. אבל רק במבט לאחור אנחנו יכולים להעריך את ההשפעה שהייתה לרעיון הזה.
בעולם העתיק התייחסו לעתים קרובות לבני האדם כאל 'נכסי ניידי' ותו לא. חירות הייתה משהו שזכית בו, או נולדת לתוכו.
עִם הרעיון של "וקראתם דרור", טענה התורה והצהירה שבני האדם הם משהו מעבר לרכוש, ושיש להם אפילו זכויות בסיסיות שלא ניתן להפר.
זכויות אזרח הן אחד מהעצים האדירים שצמחו מזרע הדרור. יתכן מאוד, שהאבות המייסדים של ארה"ב לא העריכו איזה עץ נישא יצמח מזריעתם. בעין רגילה, "דרור" נראה בוודאי כמו זרע קטנטן. רק הזמן יוכל לגלות את הפוטנציאל האדיר שבגרעין; רק הזמן שחלף גילה את מעמקי חכמתן של מילות התורה.
רק תחשבו עד כמה היו דפי ההיסטוריה שונים באיכותם, אילו היה העולם קורא לחירות לפני 3,500 שנה, יחד עם היהודים!
דרור לארץ
אבל רכבת החירות עדיין לא הגיעה ליעדה הסופי. יש בפרשת השבוע הזה היבט נוסף של דרור, שהעולם עדיין לא קיבל. גם הוא יכול להניב פירות נהדרים לאנושות. כשהתורה אומרת לנו לקרוא דרור, היא לא מתייחסת רק לבני האדם. היא מתכוונת גם לפשטות המלים - "דרור בארץ".
ברמה פשטנית יותר, חשבו על המקבילה הבאה: אם זכויות האזרח הם תוצאה של קריאת דרור למין האנושי, אז גם לאדמה עצמה מגיעות זכויות מסוימות מתוך ה"דרור בארץ".
נושא שמביא אותנו למודעות הסביבתית היהודית. האם הניצול המוגזם וההשחתה של האדמה אינם חלק מהתפיסה שהאדמה היא אחד מהנכסים שלנו ותו לא - נכס שאנחנו יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחנו? ברגע שהאדם הפסיק "להיות בעליו" של אדם אחר, הוא הגיע, לאט אבל בטוח, למצב שבו הוא רואה את זולתו כדבר שאינו ניתן לניצול. התורה אומרת לנו שאותו תהליך שהעניק לאדם "זכויות בסיסיות שלא ניתן להפר" מעניק גם לאדמה רמה דומה של כבוד.
ה"הכרה" ששוחרי איכות הסביבה של שנות התשעים מנסים ליצור, היא נושא שהתורה פתרה לפני 3500 שנים! (ר' המאמר: יהדות ואיכות הסביבה)
לכמה אדמה אנו זקוקים?
המניע למרוץ לצמרת הוא "בעלות מעבר לדרוש". רוב בני האדם חיים על קופאין, ובטירוף חסר שליטה הם קונים יותר ממה שיוכלו אי פעם להשתמש. תאוות הבצע גובה מחיר יקר, יוצרת עלויות ששום חברה לא תוכל לשלם, לעולם.
הניצול המחפיר הזה אולי משמעותי ביותר בהתייחס לנכס האולטימטיבי: האדמה.
הרעיון הזה מוצא ביטוי בסיפור קצר מאת לב טולסטוי, בשם "לכמה אדמה זקוק האדם?" הוא מספר על אדם שעשה עיסקה שאיפשרה לו לקבל אדמה, ככל שיוכל להקיף בהליכה במשך יום אחד.
האדם מתחיל מוקדם בבוקר, וככל שהוא מתקדם, עיניו רואות עוד ועוד אדמה טובה. אז הוא ממשיך ללכת. רק לאחר שחלף יותר מחצי היום, הוא קולט שעדיף שימהר ויחזור לנקודת ההתחלה – משום שאם הוא לא יקיף את האדמה במלואה, הוא לא יקבל כלום.
שעות אחר הצהריים מתקרבות לקיצן, ולבסוף האדם רץ. קו הסיום כבר נראה לעין, והשמש שוקעת. הוא מנסה לרוץ מהר יותר, אבל הגוף שלו תשוש. לבסוף, בטיפת הכוח האחרונה, רגע אחד לפני השקיעה, הוא מגיע לקו הסיום. שם הוא קורס ומת.
והסיפור מסכם: לכמה אדמה זקוק האדם? חלקת הקבר שלו הייתה בשטח של שני מטר מרובע.
לשחות עם כרישים, לרוץ עם עכברים
הרעיון הייחודי הזה, הענקת חירות לאדמה, נעשה על ידי השבת האדמה לבעליה המקוריים בשנת היובל:
"והארץ לא תימכר לצמיתות..." (ויקרא כ"ה, כ"ג)
זה לא קומוניזם, שבו אין לאדם בעלות על שום דבר. מובן שכל אדם שומר על קניין האדמה שלו. יחד עם זאת, התורה מציעה שלעולם לא נמכור אותה לתמיד. שיטה זו דוחה את תאוות הבצע, ומגרשת את תאוות הקפיטליזם (שהקומוניזם ניסה לסלק), ועדיין משאירה בלי פגיעה את רעיון הבעלות והאחריות (מה שהקומוניזם לא הצליח לעשות).
מצד אחד, הדחף הספקולטיבי של הקונה נחלש, מתוך חוסר היכולת שלו לרכוש את הקרקע לצמיתות. אבל מצד שני, בעליה המקורי של האדמה בטוח יותר בעובדה שהאדמה תמיד תישאר שלו. מרוץ העכברים מואט.
חברה שיש בה פחות מהלחץ הזה, היא לא רק חברה עם פחות הרס סביבתי וניצול יתר, אלא גם עם פחות תאוות בצע, גירושין, טיפולים פסיכיאטריים ופשיעה. משום שדבר אחד בטוח לגבי מרוץ העכברים:
שאלה ראשונה: מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתם תאבי בצע, וזה הכניס אתכם לצרות? האם למדתם מזה לקח לעתיד?
שאלה שנייה: האם נכון לדעתכם שתאוות הממון בלתי מוגבלת? האם קיימת נקודה כלשהי שבה האדם יודע שיש לו מספיק?
שאלה שלישית: האם קיימת נקודה שבה יבוא לידי סיפוק הצורך שלכם למזון וקורת גג? ואז, מה תעשו?
שאלה רביעית: מה לדעתכם צריך לשנות בחברה כדי שהאנשים יתחילו לקחת ברצינות את איכות הסביבה?
http://www.aish.co.il/tp/bwb/48862697.html
בכל שבוע אנו טורחים לפתוח את תיבת הדואר האלקטרוני שלנו ולקרוא את דברי התורה על פרשת השבוע. אנו פוגשים רעיונות יפים ומגוונים, לומדים על מערכות יחסים של 'בין אדם לחברו', על רוחניות, על הצלחה ועל שמחה בחיים. אנו נהנים מהתורה בזכות הרלוונטיות שלה לחיי היומיום שלנו, בזכות ההגיון הטמון בה ובזכות החוכמה שהיא מקרינה על חיינו. אך קיימת שאלה אחת, שטרם טרחנו לשאול את עצמנו: כיצד אנו יכולים להיות בטוחים, שהתורה אכן אמיתית? האם הקב"ה באמת נתן את התורה לעם ישראל במעמד הר סיני? האם היא באמת הוכתבה למשה רבנו ישירות מפי הקב"ה?
בכדי לענות על השאלה הזו, בואו ננסה לבדוק את האופציה המנוגדת לטענתנו: בואו ונדמיין, שהתורה בעצם נכתבה על ידי קבוצה מסוימת של אנשים, אי שם בהיסטוריה הרחוקה. בעצם, בואו נדמיין שאנחנו בעצמנו, כקבוצה של רבנים חשובים, קיבלנו משימה רצינית – לכתוב את ספר התורה. כמובן שלא נספר לאף אחד שאנו כותבים את התורה, משום שאם יידעו בעולם שאנחנו כתבנו אותה, אף אחד לעולם לא יסכים לקבל אותה על עצמו (אין הרבה אנשים בעולם, שמוכנים לציית לכל מה שאדם אחר החליט בשבילם!). במקום זאת, בואו נספר לכולם, שאלוקים נתן לנו את הספר הזה – ונקווה שהם יאמינו לסיפור שלנו.
אבל תזכרו, אנחנו מתחילים את כתיבת ספר התורה ממש מ'אפס'. עדיין אין שום דבר שכתוב בספר – אין גן עדן, אין עשרת הדיברות, אין כלום. אז במה לדעתכם צריך להתחיל? איזה חוק ראוי להיכנס לתוך ספר התורה שלנו? מה דעתכם על 'לא תגנוב'? הרי מדובר בחוק מאד פרקטי. בסדר, אז בואו נכניס אותו לספר התורה שלנו.
ומה עם 'לא תרצח'? אין בעיה, בואו נכניס גם את זה.
כעת הייתי רוצה להציע חוק חדש שייכנס לספר שאנו כותבים:
בכל שנה שביעית, כל העם היהודי יעשה הפסקה מלאה מכל עבודת האדמה שלו. יהיה אסור לזרוע, לחרוש או לקצור – וזאת, למשך שנה אחת שלימה, אחת לשבע שנים.
האם אתם חושבים שזהו חוק שכדאי לנו להכניס לתוך התורה שלנו?
בוודאי! הרי כולנו שמענו על השיטה הזו, שאמורה לשפר את מוצרי החקלאות שלנו. כאשר אנחנו נותנים לאדמה לנוח מדי פעם, היא מצליחה לחדש את כל המינרלים שטמונים בתוכה וכך משתפרת איכות התבואה. לאחר הפסקה כזו, האדמה אפילו יותר טובה, מאשר לאחר שימוש בדשן או בחומרים כימיים שונים.
אך בכל זאת קיימת פה בעיה אחת: אם עם ישראל הוא עם ש'חי' על תחום החקלאות (כפי שאכן היו הכנענים לפני שנים רבות), הרי שאנו חיים ממה שגדל באדמה. הבעיה היא, שאם לא נשתול כלום במשך שנה שלימה, הרי לא יהיה לנו מה לאכול!
אבל אל תחששו. יש לנו פתרון לבעיה הזו: בואו נבנה מחסנים, בהם נצבור את המזון במשך שש השנים הראשונות וכך בשנה השביעית, נוכל לאכול מתוך המצבורים שאספנו קודם לכן. או לחילופין, נוכל לחלק את כל המדינה לשבעה אזורים; בכל שנה, יהיה אזור אחר שייתן לאדמה שלו 'לנוח' והוא יקבל אספקה משאר האזורים, שאינם שובתים מעבודת האדמה באותה השנה. הרי זה פשוט מאד. בכל שנה האזור 'השובת' יתחלף וכך לא יחסר מזון לאף אחד.
אפשרות אלטרנטיבית
כעת דמיינו, שהוועדה שלנו מציעה להכניס רעיון הרבה יותר רדיקלי לספר החוקים שאנו כותבים: אסור לחלק את הארץ ואסור לאגור מזון ותבואה משנים קודמות. במקום זאת, אנחנו פשוט נבטיח לכולם, שבשנה השישית, הארץ תצמיח כמות כפולה ואפילו משולשת של תבואה!
הרי זה אבסורד! ברור שאנחנו לא יכולים להתחייב לתפוקה רבה כל כך בשנה השישית! אם אנו מנסים להתחזות לאלוקים ומבטיחים לספק דבר, שלא נוכל לעמוד בו, הרי מהר מאד האמת תתגלה וכולם יידעו שאנחנו סתם שקרנים!
כמה זמן תחזיק הדת הזו מעמד, אם נתעקש להבטיח הבטחות שכאלה?
כמה זמן תחזיק הדת הזו מעמד, לדעתכם, אם נתעקש להבטיח הבטחות שכאלה?
כנראה שלא יותר משש שנים! ברגע שבשנה השישית התבואה תצמח בכמות הממוצעת ואנשים יגלו, שלא צמחה להם כמות רבה מהרגיל, הם פשוט יבעטו אותנו החוצה והדת תתרסק ותיעלם לגמרי.
בסדר. אז ועדת הרבנים שלנו מחליטה למחוק מהספר את ההבטחה הזו, של תבואה כפולה בשנה השישית, משום שמדובר במשימה בלתי אפשרית.
אין תירוצים
כעת בואו נבדוק כיצד התורה מתארת את שנת השבתון האמיתית (ויקרא כ"ה:21-3):
"שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצור. שנת שבתון יהיה לארץ. ... וכי תאמרו: 'מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו!'. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת [והצמחתי] את התבואה [בכמות המספיקה] לשלוש השנים [הבאות]".
... וכי תאמרו: 'מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו!'. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת [והצמחתי] את התבואה [בכמות המספיקה] לשלוש השנים [הבאות]".
מה מציעה לנו התורה? האם היא אומרת לנו לחלק את הארץ לאזורים שונים? האם היא ממליצה לנו לאגור תבואה במשך שש שנים מלאות? לא ולא! התורה מבטיחה, שבשנה השישית, הארץ תצמיח כמות גדולה כל כך של תבואה, שתספיק לנו לשלוש שנים מלאות!
הרי התורה יכולה הייתה לכתוב: 'הקפידו לשמור על שנת השבתון בשנה השביעית. תהיה זו שנה קשה ונוראית, כולם כמעט יגוועו ברעב. אבל אם תקפידו לקיים את הציווי הזה, יינתן לכם על כך שכר גדול ובשנה השמינית התבואה של הארץ תהיה גדולה במיוחד'. הבטחה שכזו, הייתה עשויה להיות נבונה יותר, משום שכך, אם בשנה השמינית ההבטחה לא הייתה מתקיימת, תמיד אפשר היה לתרץ: 'נו, כנראה שהיו כמה אנשים שרימו בשנה השביעית ולא ממש השביתו את הארץ וכנראה הקב"ה מעניש אותנו ולכן אינו מכפיל את תבואתנו בשנה השמינית'.
מחבר הספר שלנו, מבטיח, שבשנה השישית הארץ תיתן יבול בכמות כפולה ומכופלת!
אך לא כך הוא הדבר. מחבר הספר שלנו, מבטיח, שבשנה השישית הארץ תיתן יבול בכמות כפולה ומכופלת, כמות המקבילה ליבול של שלוש שנים רצופות וזאת – אפילו לפני שקיימנו את המצווה! לא יהיה לו שום תירוץ אם בשנה השישית היבול לא יהיה גדול במיוחד.
מדוע מחבר הספר – שכל כך רוצה שאנשים יאמינו בקדושתה של התורה – בחר בכל זאת להבטיח כזאת הבטחה בעייתית, שמועדת מראש לכישלון חרוץ? מדוע הוא מכניס את עצמו למצב, בו אנשים יגלו מהר מאד שהוא רק חקיין עלוב של הקב"ה? מדוע הוא בוחר לקחת כזה סיכון, במיוחד כאשר עמדו בפניו כל כך הרבה אלטרנטיבות אחרות?
ישר מהר סיני
אז מי כתב את ספר התורה? מי יכול היה להבטיח כזאת הבטחה מסובכת?
פרשת השבוע שלנו, פרשת 'בהר', פותחת במילים הבאות:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: 'דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם: 'כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'."
מדוע בוחרת התורה, כאשר היא מדברת על מצוות השבתת הארץ, לציין באופן מיוחד, שהקב"ה מדבר אל משה רבנו "בהר סיני"? מה זה משנה מהיכן הוא פונה למשה?
מכאן אנו רואים, שרק הקב"ה, בכבודו ובעצמו, יכול היה להכתיב למשה את התורה בהר סיני.
הסיבה היא כזאת: מצוות השמיטה (שנת השבתון של הארץ) היא מצווה מיוחדת, שמוכיחה לנו בפירוש, שהתורה לא נכתבה סתם על ידי בן אנוש, משום שאף אדם נורמלי לא היה מתחייב לדבר מסוג כזה. מכאן אנו רואים, שרק הקב"ה, בכבודו ובעצמו, יכול היה להכתיב למשה את התורה בהר סיני.
לימדו את הספר
חג השבועות היום בו ניתנה לנו התורה בהר סיני.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של כל היהודים בעולם – בעבר, בהווה ובעתיד – עמדו באותו היום למרגלותיו של הר סיני. מסופר, שכאשר קולו של אלוקים נשמע בוקע מתוך שבעת הרקיעים, נחקקה התורה על לוחות הברית... אך עוד לפני זה, היא נחקקה עמוק בתוך לבו של כל יהודי. הקב"ה השמיע את קולו ואנחנו הקשבנו לכל מילה שנאמרה.
האם התורה אמיתית?
אנו עומדים כעת בתקופה המתאימה ביותר, בלוח השנה היהודי, בכדי לבדוק את הנושא באופן מעמיק. האמונה היהודית שלנו צריכה להתבסס על יסודות רציונליים והגיוניים. אסור לנו לקפוץ ישר לאמונה עיוורת ותמימה. הפרשנים של התורה מעירים, שהקב"ה בחר לצוות עלינו את מצוות שביתת הארץ, בכדי לפנות לכולנו את הזמן ללימוד התורה. כאשר אנו משוחררים מעבודת האדמה, יש לנו פנאי לעסוק בתורה.
מה אנו יכולים כבר לעשות? בואו נתחייב ללמוד משהו!
מה אנו יכולים כבר לעשות? בואו נתחייב ללמוד משהו! נסו למשל להאזין לשיעורים במהלך נסיעות ארוכות או קראו ספר טוב בנושא היהדות וכו'.
בקריאת "שמע ישראל" אנו פותחים במילה "שמע" – מלשון – לשמוע. אנו מקשיבים לקב"ה בתשומת לב מלאה ומתוך שלווה אמיתית. אנו מאזינים ליופי, לעומק ולרלוונטיות של התורה בחיים היומיומיים שלנו. הלא באופן אינטואיטיבי, עמוק עמוק בתוך הלב, כולנו יודעים את האמת ומצוות השבתת הארץ מזמינה אותנו, לגלות אותה מחדש...
ל"ג בעומר הוא ממועדי השנה היהודיים אשר מקורו במנהג שהתפתח החל מהמאה ה-12 . זהו היום השלושים ושלושה לספירת העומר שסופרים מפסח לשבועות , וחל בי"ח באייר . על המניעים לציון יום זה קיימות מסורות לא מבוססות, המייחסות אירועים שונים ליום זה:
מנהג בולט בל"ג בעומר הוא הדלקת מדורות .
אין אומרים תחנון בל"ג בעומר, אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. נוהגים לעשות ביום זה שמחות נישואים וכן נהגו להדליק מדורות גדולות. יש הנוהגים גם לירות בחץ וקשת , ויש המוצאים בכך חיזוק לסברה שיום זה קשור למאורעות בתולדות מלחמות עם ישראל. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן , שהיא סימן קללה .
רבים מהנוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר מפסיקים את אבלותם בל"ג בעומר או מיד עם צאתו, בהתאם למסורת לפיה תלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום זה. גם בקרב אלה שממשיכים לנהוג מנהגי אבלות עד חג השבועות , מקובל להסתפר ולהתגלח בל"ג בעומר.
יש נוהגים ללמוד בל"ג בעומר בספר הזוהר , המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי. בבתי כנסת רבים נוהגים לשיר בל"ג בעומר פיוטים כגון "בר יוחאי נמשחת אשריך", "ואמרתם כה לחי". בחלקם שרים פיוטים אלו גם בשבת שלפני ל"ג בעומר.
במדינת ישראל, לא מתקיימים לימודים בל"ג בעומר, אך מרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם. ל"ג בעומר נחשב ליום שמחה לתנועות נוער. מנהג נוסף הוא לערוך ביום זה ימי ספורט וטיולים[2] .
בקרב ילדים, נוער ואף מבוגרים, נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מקובל להכין תפוחי אדמה אפויים (על ידי הטמנתם בגחלים של המדורה, לעתים לאחר עטיפתם בנייר אלומיניום), אשר יש המכנים אותם קרטושקס, וכן לערוך פיקניקים או "על האש ". סביב חלק מהמדורות נערכות גם פעילויות חברתיות כגון משחקי חברה , שירה בציבור , סיפורי צ'יזבטים ושיחות חברים. לעתים נמשכות המדורות עד שעות הבוקר המוקדמות (בעיקר אצל בני נוער וצעירים).
בעבר, נהגו בישראל להוסיף למדורה דחליל , בדמות צורר אנטישמי, כגון היטלר , אייכמן , נאצר וכדומה. למנהג זה מקורות פגאניים והוא קיים במגוון תרבויות[3] [4] . בעשורים האחרונים, מנהג זה נפסק ואיננו מקובל עוד.
חניכי תנועת "בני עקיבא " מתאספים בל"ג בעומר למדורות מרכזיות, וחוגגים את החג גם כיום הולדתה של התנועה, מכיוון שבל"ג בעומר, בשנת ה'תרפ"ט , 1929 , הוכפל מספר החברים בקבוצה והיא הפכה באופן רשמי לתנועת נוער , שממשיכה לפעול עד היום הזה.
הסבר אחר למנהג הדלקת המדורות הוא המנהג הבריטי להדלקת מדורות בליל גאי פוקס , אשר נחגג בארץ על ידי חיילים בריטים בתקופת ההמנדט הבריטי . ייתכן כי מנהג זה אומץ על ידי התושבים היהודים של הארץ, וכי סופחו לו מאפיינים מהמסורת היהודית על מנת להבדילו מהמנהג הבריטי.
ביום ל"ג בעומר מתקיימות במקומות רבים ברחבי הארץ[5] תהלוכות ילדים, המתארגנות על ידי חב"ד[6] , ביוזמת שלוחי הרבי מליובאוויטש . התהלוכות – המיועדות לילדים מכל המגזרים ביהדות – צועדות תחת הסיסמה: "יחד כל ילדי ישראל", כדי להתחזק במצוות אהבת ישראל ביום זה שבו על פי המסורת פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות על שלא נהגו כבוד זה בזה כראוי[7] .
בל"ג בעומר מתקיימת הילולה דתית של יוצאי לוב בבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן . בבית הכנסת בושאייף יש במה עם תזמורת נגני העדה הלובית אליה מגיעים ח"כים, שרים, רבנים ואישי ציבור, דוכני מזון של העדה הלובית, חדר הדלקת נרות ושמן. מנהג ההילולה התחיל כבר בבית הכנסת בושאייף בזליתן
שבלוב ומתקיימות עד היום בבניין שהוקם בישראל עם קום המדינה.
מבנה הקבר גדול ובעל כיפות בצבע תכלת וכולל חדרים אחדים. בחדר הגדול, בפינתו הדרומית, מצבה המציינת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי . במרכז החדר מצבה נוספת המציינת את קברו של רבי אלעזר בנו של שמעון בר יוחאי. חדרים צדדים בבניין מיועדים לתפילה , ונערכות בהם תפילות בכל שעות היום. מקום מיוחד באתר מוקדש להנחת פתקאות ("קוויטלאך") עם בקשות ולהדלקת נרות . על מצבת רבי שמעון בר יוחאי בנוי עמוד, כעין ארובה, המתרומם מעל הגג ועליו נערכת ההדלקה לזכרו, בחצות ליל ל"ג בעומר.
בחדר קטן בכניסה למבנה הקברות, בצד המדרגות לגג נמצא קבר המיוחס לאמורא רבי יצחק נפחא , אך אין מצבה המציינת את מיקומו של הקבר[1] .
אתר קבר הרשב"י וסביבותיו נוהל שנים רבות על ידי ארבע הקדשים ציבוריים שונים שהתחרו ביניהן. מפעם לפעם משרד הדתות והמרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים , מנסה לקבל אחיזה במקום, בנימוק שמצב התחזוקה של האתר הוא בחזקת סכנה לציבור, אך טענה זו לא התקבלה בבית משפט .[דרוש מקור ]
בשנת 2008 פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על המצב במקום, לפיו:
המבקר המליץ לבחון בהקדם את האפשרות למסור את הניהול והתחזוקה של מתחם הקבר והשטחים מסביבו לידי גורם מרכזי אחד - מטעם המדינה או גורם אחר בפיקוחה. בעקבות דו"ח המבקר והתרעת חבר הכנסת משה גפני , מונתה ועדה מטעם המדינה המכונה "ועדת החמישה" ובה מיוצגים נציגי ארבע הקדשות, ונציג מטעם המדינה המשמש כיושב ראש הוועדה.
בסוף שנת 2011 החליטה ממשלת ישראל להלאים את האתר מידי ההקדשות, ולהעבירו לבעלות המדינה. מאבק עז נוהל על ידי גורמים בעדה החרדית, שפחדו מאיבוד השליטה ושינוי צביונו של האתר.
קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון הוא מקברי הצדיקים המפורסמים בארץ ישראל . ההילולא הנערכת במקום מדי שנה בל"ג בעומר , היא אחת ההתכנסויות הגדולות של שומרי המסורת בישראל, ומנהג נפוץ הוא לבצע שם את החלאקה - התספורת הראשונה בגיל 3.
מבנה הקבר גדול ובעל כיפות בצבע תכלת וכולל חדרים אחדים. בחדר הגדול, בפינתו הדרומית, מצבה המציינת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי . במרכז החדר מצבה נוספת המציינת את קברו של רבי אלעזר בנו של שמעון בר יוחאי. חדרים צדדים בבניין מיועדים לתפילה, ונערכות בהם תפילות בכל שעות היום. מקום מיוחד באתר מוקדש להנחת פתקאות ("קוויטלאך") עם בקשות ולהדלקת נרות. על מצבת רבי שמעון בר יוחאי בנוי עמוד, כעין ארובה, המתרומם מעל הגג ועליו נערכת ההדלקה לזכרו, בחצות ליל ל"ג בעומר.
בחדר קטן בכניסה למבנה הקברות, בצד המדרגות לגג נמצא קבר המיוחס לאמורא רבי יצחק נפחא, אך אין מצבה המציינת את מיקומו של הקבר[1].
אתר קבר הרשב"י וסביבותיו נוהל שנים רבות על ידי ארבע הקדשים ציבוריים שונים שהתחרו ביניהן. מפעם לפעם משרד הדתות והמרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, מנסה לקבל אחיזה במקום, בנימוק שמצב התחזוקה של האתר הוא בחזקת סכנה לציבור, אך טענה זו לא התקבלה בבית משפט.[דרוש מקור]
המבקר המליץ לבחון בהקדם את האפשרות למסור את הניהול והתחזוקה של מתחם הקבר והשטחים מסביבו לידי גורם מרכזי אחד - מטעם המדינה או גורם אחר בפיקוחה. בעקבות דו"ח המבקר והתרעת חבר הכנסת משה גפני, מונתה ועדה מטעם המדינה המכונה "ועדת החמישה" ובה מיוצגים נציגי ארבע הקדשות, ונציג מטעם המדינה המשמש כיושב ראש הוועדה.
בסוף שנת 2011 החליטה ממשלת ישראל להלאים את האתר מידי ההקדשות, ולהעבירו לבעלות המדינה. מאבק עז נוהל על ידי גורמים בעדה החרדית, שפחדו מאיבוד השליטה ושינוי צביונו של האתר
ל"ג בעומר הוא ממועדי השנה היהודיים אשר מקורו במנהג שהתפתח החל מהמאה ה-12. זהו היום השלושים ושלושה לספירת העומר שסופרים מפסח לשבועות, וחל בי"ח באייר. על המניעים לציון יום זה קיימות מסורות לא מבוססות, המייחסות אירועים שונים ליום זה:
מנהג בולט בל"ג בעומר הוא הדלקת מדורות.
לפני כמאתיים שנה קנה רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, מזקני צפת, את הזכות להדליק את ה"הדלקה" הגדולה על גג ציון קברו של רשב"י בל"ג בעומר. הוא עצמו לא זכה להגיע ארצה, אך צאצאיו, אדמו"רי בויאן, הגיעו למירון וזכו לקיים את שירשו מאבותיהם. כיום, מדי שנה בשנה, מדליק את ה"הדלקה" האדמו"ר מבויאן, רבי נחום דוב ברייאר, נכד-נכדו של האדמו"ר מרוז'ין, שמתגורר עם עדת חסידיו בירושלים.
נהוג לאחר ההדלקה על גג ציון קברו של רשב"י לקיים הדלקה שנייה אחר חצות הליל ליד קבר רבי יוחנן הסנדלר האירוע הזה שקט יותר ואין רוקדים בו, החוגגים יושבים למרגלות הקבר שרים עם הכליזמרים ומאזינים לנגינתם[10].
ישנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים במקום למירון, שם חוגגים בדומה[11].
חלאקה (מערבית: حَلَقَ, חלק(ה) גילח), או אפשערן (אופשערניש), (Upsherin גזיזה ביידיש) הוא טקס תספורת יהודי, קבלי במקורו, הנערך לילדים כשהם מגיעים לגיל שלוש.
יש נוהגים לערוך את החלאקה דווקא בל"ג בעומר בהר מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי, ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. אולם, יש מהם המקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו, ולכן אם יום הולדתו חל אחר ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. אך, אם יום הולדתו חל מעט לפני ל"ג בעומר, ממתינים לל"ג בעומר של אותה שנה, ואם הוא חל כמה חודשים לפני ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת.
את הטקס במירון נהוג לערוך בחצר שליד מקום ציון קברו של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי), בליווי נגינה של כליזמרים.
יש שנהגו לערוך את החלאקה בקבר שמואל הנביא או בקבר שמעון הצדיק בירושלים.
רבים מבקשים מרב שיתחיל לספר את הילד.
המנהג חדש יחסית, והוא מובא לראשונה רק בתחילת תקופת האחרונים.
רבי חיים ויטאל מספר שרבי יונתן שאגיש העיד לו שהאר"י ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות ובסמכות שיש לייחס לסיפור. [1]
למנהג זה ניתנו מספר טעמים:
"שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'"
יש אומרים תפילה זו בשעת החלאקה:
יה"ר מלפניך, ה' אלקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש, שציויתנו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורנו ורבינו ועטרת ראשינו [בכל ציון של צדיק ששם גוזזים מזכירים את שמו], כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה ה
רואת בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה.
מנהגם של חלק מהאשכנזים לומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו (תהילים מזמור ק"נ).
אצל עדות המזרח ישנם מנהגים ותפילות נוספות.
יצחק איצק בערנייז למד בצעירותו בווירצבורג אצל הרב אברהם בינג, מגדולי רבני גרמניה; הוסמך לרבנות על ידו, ונתמנה כחבר בבית הדין שלו. במהלך לימודיו התיידד עם תלמיד נוסף – הרב יעקב עטלינגר, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים. במקביל למד ומאוחר יותר אף לימד באוניברסיטת וירצבורג שפות וספרות.
קהילת המבורג – הגדולה בזמנו בגרמניה – הייתה נתונה במאבקים בין הרפורמים והאורתודוקסים. בשנת 1823 אנשי הקהילה האורתודוקסית הזמינו את הרב ברנייס, ששילב השכלה תורנית ומדעית, להיות רבם. כעבור 20 שנה החל מאבק קשה בינו ובין הקהילה הרפורמית בעיר, על רקע ניסיונו לעצור אותה מלבנות בית כנסת חדש, ועל רקע התנגדותו החריפה לסידור התפילה שהיא הוציאה. כוחם של הרפורמים בהמבורג ובגרמניה כולה היה במגמת התחזקות, והם הצליחו לגבור עליו. כעבור כ-7 שנים נפטר הרב ברנייס בפתאומיות.
לרב ברנייס היו 6 ילדים. אחד מהם הוא פרופ' יעקב בערנייס,[1] שהמשיך את דרכו של אביו, ששילבה הקפדה על מצוות הדת יחד עם פתיחות מדעית. הוא נמנה עם המורים הראשונים בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בן אחר, מיכאל,[2] שהיה פרופסור לספרות גרמנית, התרחק מדרכו של אביו והמיר את דתו בגיל צעיר. נכדה של הרב ברנייס, מרתה, נישאה לזיגמונד פרויד, שבספרייתו הייתה תלויה תמונתו של הרב ברנייס.
תלמידיו המפורסמים של הרב ברנייס הם הרש"ר הירש והרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר (הספדו של הרב הילדסהיימר על הרב ברנייס נדפס בספר השו"ת שלו). הם הושפעו רבות משיטתו, והשכילו גם להפיץ אותה בציבורים רחבים.
ההיסטוריון היהודי היינריך גרץ, שהיה ממייסדי התנועה הקונסרבטיבית, ראה גם הוא בדבריו של הרב ברנייס יסודות לשיטתו, שקראה להתאמת היהדות על פי התנאים ההיסטוריים המתחדשים.
בשנת 1821 יצא בעילום שם במינכן הספר "המזרח המקראי" (Der Bibel'sche Orient),[3] שמצד אחד דיבר על תפקידם האוניברסלי של היהודים והתנ"ך בהפצת המונותיאיזם, ונלחם בתנועת הרפורמה, ומצד שני ציטט ממקורות נוצריים, ותקף חכמים רבניים ובהם אפילו אנשי הכנסת הגדולה. בני דורו, ואף חוקרים בימינו, סוברים שהעמקות ורוחב היריעה הנפרשים בספר מוכיחות שהרב ברנייס הוא מחברו, או לפחות תרם לכתיבה. הרב ברנייס עצמו לא הכחיש שהוא שכתב את הספר, ובמשך כל ימיו היו שרדפו אותו משום שייחסו לו את הספר.
במוצאי חג הפסח, בתחילת חולו של מועד, החלה הספירה הגדולה – הספירה קדימה.
כך נאמר עליה בתורה:
"וספרתם לכם ממחרת השבת... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כג, טו-טז).
עיון בספרי ההלכה מעלה את המודל הבא: בתקופה שבין מוצאי יום ראשון של פסח (ט"ו בניסן) מקיימים מצווה זו של ספירת העומר – כפי שהיא קרויה. כל אדם מישראל מברך, אחר תפילת ערבית – ברכה על ספירה זו, ואומר בפיו ובקול רם את המספר ה"סידורי" של אותו יום.
לדוגמה: ביום הרביעי לספירה, יאמר אחרי הברכה: "היום ארבעה ימים לעומר". כשהימים "ייצרו" גם שבועות, יהיה הנוסח כדלהלן: "היום שלושה עשר יום שהם שבוע אחד וששה ימים לעומר". כך תמשך ספירה זו יום יום, עד ליום הארבעים ותשעה, כשימלאו שבעת השבועות.
זהו הצד הטכני, ההפעלה המעשית של המצווה, הנוהגת גם בימינו. אך, מהו המסר הרעיוני המסתתר מאחוריה?
העולה מן הפרשנות המקובלת לדורותיה הוא, שמדובר כאן בנקיטת עמדה ברורה כלפי המושג חירות, וכלפי משמעותה העמוקה של העצמאות המדינית, כפי שהתורה מבינה אותן.
בני ישראל יצאו ממצרים בפסח. לאחר מאות שנות סבל, שעבוד וגלות, נשמו מלוא הריאות חירות. ומיד, למחרת יום הגאולה, בעוד שכרון החופש מסחרר, מודיעים להם באמצעות מצווה זו: לאט לכם, רבותי. המטרה עדיין לא הושגה! טרם הגעתם אל המנוחה, ואל הנחלה. החופש שהושג, אינו סוף הדרך, כי אם תחילתה. הצעד הראשון הוא – המסד לבניין, ולא הבניין עצמו. עתה, אתם בדרך להר סיני. שם תקבלו עליכם את עול החוקה האלוקית, משמע, תזכו לחירות הרוחנית. זו המטרה.
הספירה באה להחדיר רעיון זה אל התודעה, רצונה, להגן על העם מפני העייפות, המכרסמת בלב כל העם המדמה, שבחירות מעול זרים השיג את מטרתו העליונה. הספירה הזאת יום יום, הינה רענון של שאיפת הגאולים, לבל יסתפקו במינימום שהושג, כי אם ימשיכו לחלום, ללחום ולהיאבק על המקסימום.
כוונתנו למאבק על התפתחותו הרוחנית של העם, על העלאת איכותו המוסרית, שיביאוהו את האושר הנכסף. על כן, בכוחה של ספירה זו, לקרבם לא רק פיזית, כי אם בעיקר נפשית – אל מעמד מתן התורה. לא רק אז, במדבר, כי אם בכל דור ודור. שכן היא, ספירה זו, מצביעה על "החפץ הגדול (בנפשנו) אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, מתי העת הנכסף אליו כי המניין הראה לאדם, כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא" (ספר החינוך, מצווה רעג, בביאור מצוות ספירת העומר).
כמו האסיר, הסופר בכיליון עיניים את הימים עד ליום שחרורו, כך ספרו בני דור המדבר את הימים עד ליום, שבו יזכו לעבוד את האלוקים למרגלות הר חורב. בספירה זו, הפקיעו את החג הפסח ממעמדו העצמאי, והפכוהו למבשרו של חג השבועות.
ימי הספירה הללו הם ימי הגשר והקשר בין שני חגים אלו. הספירה מאחדת אותם, ומלמדת שאין להפריד בין גאולה גשמית, ארצית, לבין גאולה רוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. עצם קיומה של הגאולה המדינית נתון בסכנה, אם תראה במסגרתה הארצית והחומרית את התכלית הסופית, את חזות הכל. מהפכות רבות שקעו, בגלל עייפות גיבוריהן, שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות, שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה, כאשר התברר שמאבק עקוב מדם על השלטון נותרה המטרה האחרונה של המשחררים. שום חזון, שום ייעוד לא הונח ביסודן של המדינות הללו.
ספירת העומר אומרת "לא" למה שהושג. היא רואה ביציאת מצרים שלב בלבד. אמנם שלב חשוב ביותר שאי אפשר בלעדיו. אך, לא יתכן להחליפו בסולם עצמו, סולם העלייה הרוחנית, והשלמות האנושית הגלומה בתורה שניתנה בחג השבועות – הוא הגאולה. הגאולה המדינית משמשת לה רק אמצעי, מסגרת, מרחב טריטוריאלי אידיאלי להגשמת גאולה זו.
זהו המסר של "ספירת העומר".
נוסיף, שבניגוד לספירה לאחור, באתר שילוח טילים למשל, ספירת העומר הינה ספירה קדימה. שם, בקייפ-קנוורל ממריא הטיל בהגיע הספירה לספרה אפס. זאת משום שהשילוח הוא המטרה, המטרה שהוכתבה מראש, והספירה היא הכנה לקראתו. ואילו כאן, במצוות ספירת העומר, מתקדמת הספירה, עולה וצוברת מספרים ככל שמתקרבים אל רגע ה"המראה", הוא רגע מתן תורה בחג השבועות.
על כן, ביום הספירה האחרון למשל, אומר היהודי: היום תשעה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות לעומר. ללמדנו, שגם בספירה עצמה טמונה מטרה חשובה. מטרה זו היא עצם הספירה. שכן, כל יום של הזכרת היעד הסופי, עושה משהו לבן האדם. התשוקה והציפייה בלבו ליום זה גוברת,. מיום ליום ממקד הוא יותר ויותר את תשומת לבו בתאריך חג מתן תורה, הקרב ובא. כך לא יבוא אליו בלא הכנה נפשית מספקת. המערך התודעתי והרגשי שיצר בלבו בימי הציפייה, מניח את הבסיס לקליטה טובה של הבשורה הרוחנית. אין זו, אפוא, ספירה אל האפס, זו ספירה המעניקה חומר מחשבתי ומטען רגשי רב לאדם הסופר. כך הוא בא בשערי החג, המעניק לו את תורתו, כשחמישים ימי הספירה ספונים באמתחת נשמתו.
http://www.aish.co.il/tp/pul/48862532.html
בפרשת אמור ה' אומר לעם ישראל:
"ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב, ל"ב)
זכותו ואחריותו הראשונה של כל יהודי היא לקדש שם שמיים ברבים או במילים אחרות ויומיומיות יותר, לעשות יחסי ציבור טובים לה' ולתורתו. מצוות מסוימות משיגות זאת בהחלט, כמו ברית מילה. למה שנבצע ניתוח מיותר מבחינה רפואית, על ילד חסר ישע – ועוד בחלק רגיש כל-כך של גופו? המניע האפשרי היחיד הוא שככה אמר ה'! כשאנחנו עושים זאת, אנחנו מרבים את כבוד ה' בעולם, שזהו עיקר עניין קידוש ה'.
כל פרט ופרט בהתנהלות החיים שלנו יכול לפעול בדרך זו. פעם שאלתי אישה מה גרם לה להחליט לשמור תורה ומצוות. היא סיפרה שאחייניתה בת העשר החלה לשמור מצוות, הילדה השתנתה מילדה מצוברחת ומפונקת, למודל של נועם ונתינה. האישה חשבה לעצמה: "אם כך התורה משפיעה על האדם, אז זה מה שאני רוצה גם לעצמי!".
מצד שני, יהודי שמתנהג בצורה שלילית, הורס ומחלל את שם ה' – וזו הסיבה שבגללה אנחנו מוטרדים כאשר יהודי מרמה בעסקים. חוץ מזה שהוא עובר על דברי התורה האוסרים לגנוב, הצרה הנוספת היא שאנשים יגידו: "אם זה מה שהתורה עושה לבן-אדם, אז אני לא רוצה שיהיה לי חלק בזה". המעשים שלו מרחיקים אנשים אחרים מהאלוקים.
אפילו יותר מזה, התנהגות כזאת מביאה לידי ייאוש, משום שיש תחושה ש'אם העם היהודי – ה"אור לגויים" – מושחת, אז מה עם כל השאר'?
כל הזדמנות גדולה באה עם אחריות גדולה. שמו הטוב של האלוקים מונח על הכף. והדבר תלוי בנו.
http://www.aish.co.il/tp/tb/48862422.html
"לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח)
פרשה זו מזכירה לנו עובדה חשובה מאד:
הבהמות והחיות, שאופני הקרבתן על המזבח תוארו בפרוטרוט בפרשיות הקודמות, הינן יצורים חיים, נושמים ומרגישים. מותר לו לאדם לשחטן ולהעלותן לקרבן, כשם שהרשות בידו לאכול מבשרן. אולם, גם בשעת השחיטה עליו לזכור, שאין היתר האכילה והזביחה, מתיר לו להתעלם מרגשותיהן.
אזהרה זו כלולה, למעשה, באיסור תורה, המכונה בשם: "צער בעלי חיים". האיסור בונה מודל של התייחסות לעולם החי. התורה דנה בו במקומות מספר, וכל פעם מאספקט שונה. בפרשת "אמור" מתייחסת ההוראה ישירות לעניין השחיטה וההקרבה. וכך נאמר שם:
"ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).
הוראה זו פורשה בהלכה במובן הזה:
ביום, שבו אתה שוחט את הפר האב, או את הפרה האם, באותו יום אל נא תיטול גם את נפשו של העגל, הבן שנולד - מהם צוו זה חל גם על מקרה הפוך. ביום, שבו נשחט העגל, אסור לשחוט גם את האם והאב.
מה טמון בהוראה זו?
רגישות לרגשות הבהמה, ומודעות אנושית לעובדה זו, המוסיפה נופך חיובי לתכונת הרחמים הבסיסית בלבנו.
וכה הם דברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" (חלק ג):
"אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד – להישמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כח הפועל המדמה (תמונות הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם".
דברים אלו הם המפתח להערכה נכונה של עולם החי, עליו מבוססת מערכת הצווים של "צער בעלי חיים".
מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה, השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה, שבהן חוננו.
תחושת עליונותו של האדם גורמת לו לחשוב, שהיקום, על הדומם, הצומח והחי שבו, הדום הוא לרגליו, והרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. מסתבר, שהשקפת התורה בנידון שונה. מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה, השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה, שבהן חוננו. אכן, אלו מעניקים לנו זכויות יתר. אולם, לא בלי גבול. כי במישור, שעליו אנו והבהמה מתייצבים כשווים, אין לנו זכויות יותר ממנה. המערכת הביולוגית והאינסטינקטיבית דומה בגוף האדם ובגוף הבהמה. כשם שברור לנו, שאסור לפגוע ברחמי האם האנושית, מאותה סיבה עצמה, אסור לנו לפגוע גם ברחמי הפרה על פרי בטנה.
שני סוגי הרחמים נובעים מאותו מקור, מאינסטינקט דומה. כבד אותו, אפוא, בכל מקרה. שחיטת שניהם ביום אחד הינה תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם, הנפגעות בלאו הכי. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.
עד כמה חדרה רגישות זו ללבם ולמוחם של בני ישראל. ועד כמה הבינו את חומרת הפגיעה שלא במקומה ברגשות הבהמה – יעיד המעשה התלמודי הבא:
"ייסוריו של רבי (רבי יהודה הנשיא) על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו – שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה, כמי שאומר: הצילני! אמר לו רבי: לך, לכך נוצרת! אמרו (מן השמים): הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים. ועל ידי מעשה הלכו (חלפו יסוריו). שפעם אחת היתה שפחתו של רבי מכבדת (מנקה) את הבית. היו בני חולדה קטנים מוטלים שם וכיבדתם (טאטאה אותם החוצה). אמר לה רבי: הניחום (עזבי אותם). "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב (תהלים קמה, ט). אמרו (מן השמים): הואיל ומרחם – נרחם עליו ונתרפא (ע"פ מסכת בבא מציעא פה, א).
"ייסוריו של רבי (רבי יהודה הנשיא) על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו.
על ידי מעשה באו – שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה, כמי שאומר: הצילני! אמר לו רבי: לך, לכך נוצרת! אמרו (מן השמים): הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים.
ועל ידי מעשה הלכו (חלפו יסוריו). שפעם אחת היתה שפחתו של רבי מכבדת (מנקה) את הבית. היו בני חולדה קטנים מוטלים שם וכיבדתם (טאטאה אותם החוצה). אמר לה רבי: הניחום (עזבי אותם). "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב (תהלים קמה, ט).
אמרו (מן השמים): הואיל ומרחם – נרחם עליו ונתרפא (ע"פ מסכת בבא מציעא פה, א).
וודאי צדק רבי, כשאמר לעגל: "לך, כי לשחיטה נוצרת". אולם, לא היה לו לומר זאת בשעה, שכאב תחושת המוות הקרב גבר בו בעגל, ובייאושו חיפש מיפלט תחת כנף בגדו. צילה של מידת אכזריות זו גרם לרבי יהודה הנשיא, המורם מעם, אשר לשמו הוסיפו את התואר "קדוש" – ייסורים רבים.
http://www.aish.co.il/tp/pup/48862347.html
בפרשת השבוע שלנו, מצווה הקב"ה את בני ישראל:
"ולא תחללו את שם קודשי [ = חילול השם], ונקדשתי בתוך בני ישראל [ = קידוש השם], אני ה' מקדישכם". (ויקרא כ"ב:32).
מה הכוונה ומהן ההשלכות המעשיות של המצווה הזו?
לכל יהודי יש זכות בסיסית ולמעשה אף חובה ראשונית, לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. אנו ממלאים את המשימה הזו, באמצעות ציות לתורה ולמצוותיה. מדובר במעין 'יחסי ציבור', שאנו מחויבים לעשות עבור הקב"ה. בתורה קיימות מצוות מסוימות, שמטרתן העיקרית היא, 'לאמן' אותנו בציות לתורה ולמצוותיה. למשל – אכילת מצה בפסח. מי יעלה על דעתו, להפוך כל פינה בבית, על מנת לסלק כל פירור של חמץ? אף אחד! ברור אם כך, שהמניע היחידי למעשה שכזה, הוא הציווי האלוקי. כאשר אני אוכל מצות ונמנע מחמץ, אני מחזק את מידת המסירות שלי כלפי הקב"ה וזוהי המהות האמיתית של מצוות 'קידוש השם'.
דוגמא נוספת למצווה כזו, שמטרתה לפרסם את מסירותנו כלפי הקב"ה, היא מצוות ברית המילה. האם יש מישהו שמסוגל, לבצע אקט כירורגי כה קשה – ובייחוד שאיננו הכרחי מבחינה רפואית – על תינוק קטנטן וחסר ישע, ועוד באיבר כל כך רגיש בגופו הזעיר? (אפילו בטקסי ההשבעה של הכת הנוקשה ביותר, לא נצליח למצוא דרישה שנראית כל כך אכזרית!) אם כך אנו רואים, שכאשר היהודי דואג, כי בנו יעבור את טקס ברית המילה, מדובר בוודאי ב'קידוש השם' של ממש. הרי אותו אדם מצהיר קבל עם ועדה, על הימצאותו של הקב"ה בחייו.
הסכין
ידועים לנו אירועים רבים שהתרחשו בשואה, בהם יהודים הוכיחו את מסירותם כלפי הקב"ה ומצוותיו, בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
ישנו סיפור נפלא, שמדגים את הרעיון הזה בצורה חזקה במיוחד (מתוך "סיפורי השואה", מאת יפה אלייך):
יהודי אחד, שהיה כלוא באחד ממחנות העבודה של הגרמנים, סיפר על אירוע מסוים שקרה לו. יום אחד הוא שמע קולות בכי רמים של מצוקה ובהלה, שכמותם מעולם לא שמע קודם לכן. מאוחר יותר הוא שמע, שבאותו היום התבצע במחנה טקס ה'סלקציה' – מיון שערכו הנאצים ימ"ש, בין היהודים, במהלכו היו מחליטים, מי ילך לחיים ומי למוות. באותו היום הסלקציה נערכה על הילדים הקטנים והוחלט לשלוח כמה מהם אל המוות הנורא. הוא מספר: 'המשכנו בעבודה הקשה שלנו, כשדמעות זולגות מתוך עינינו, כשלפתע שמעתי את קולה של אישה יהודיה, שאמרה: "תנו לי סכין". לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?" 'חשבתי שהיא מתכוונת להרוג את עצמה מתוך עוצמת הצער שחשה על אובדן בניה. אמרתי לה: "מדוע את כל כך ממהרת לפנות אל העולם הבא...". לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?" "היא ביקשה ממני לתת לה אולר ואני פשוט הסברתי לה, שאסור לאף אחד להתאבד פה במחנה". האישה הביטה בחייל הנאצי, כשמבט של טירוף בעיניה. היא הישירה את מבטה אל כיס המעיל שלו, שם הבחינה בבליטה שהייתה דומה בצורתה לאולר קטן. "תן לי את האולר", היא דרשה וקיבלה. היא התכופפה והרימה בידה ערמה של סמרטוטים ישנים ומרופטים. בין כל הבדים המלוכלכים, על כרית לבנה וצחורה כשלג, היה מוסתר תינוק קטנטן ועדין. האישה לקחה את האולר, אמרה בקול את הברכה וערכה לתינוק שלה ברית מילה. "ריבונו של עולם", היא אמרה בבכי. "אתה הענקת לי ילד בריא ושלם, אז אני בוחרת להחזיר לך אותו כיהודי כשר, כדת וכדין".
יהודי אחד, שהיה כלוא באחד ממחנות העבודה של הגרמנים, סיפר על אירוע מסוים שקרה לו. יום אחד הוא שמע קולות בכי רמים של מצוקה ובהלה, שכמותם מעולם לא שמע קודם לכן. מאוחר יותר הוא שמע, שבאותו היום התבצע במחנה טקס ה'סלקציה' – מיון שערכו הנאצים ימ"ש, בין היהודים, במהלכו היו מחליטים, מי ילך לחיים ומי למוות. באותו היום הסלקציה נערכה על הילדים הקטנים והוחלט לשלוח כמה מהם אל המוות הנורא. הוא מספר: 'המשכנו בעבודה הקשה שלנו, כשדמעות זולגות מתוך עינינו, כשלפתע שמעתי את קולה של אישה יהודיה, שאמרה: "תנו לי סכין".
לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?"
'חשבתי שהיא מתכוונת להרוג את עצמה מתוך עוצמת הצער שחשה על אובדן בניה. אמרתי לה: "מדוע את כל כך ממהרת לפנות אל העולם הבא...". לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?"
"היא ביקשה ממני לתת לה אולר ואני פשוט הסברתי לה, שאסור לאף אחד להתאבד פה במחנה".
האישה הביטה בחייל הנאצי, כשמבט של טירוף בעיניה. היא הישירה את מבטה אל כיס המעיל שלו, שם הבחינה בבליטה שהייתה דומה בצורתה לאולר קטן. "תן לי את האולר", היא דרשה וקיבלה. היא התכופפה והרימה בידה ערמה של סמרטוטים ישנים ומרופטים. בין כל הבדים המלוכלכים, על כרית לבנה וצחורה כשלג, היה מוסתר תינוק קטנטן ועדין. האישה לקחה את האולר, אמרה בקול את הברכה וערכה לתינוק שלה ברית מילה. "ריבונו של עולם", היא אמרה בבכי. "אתה הענקת לי ילד בריא ושלם, אז אני בוחרת להחזיר לך אותו כיהודי כשר, כדת וכדין".
מבט מעמיק
למעשה, בכל צעד שאנו עושים, אנו יכולים להפגין התנהגות של 'קידוש השם'. שאלתי פעם אישה אחת, שרק לאחרונה התחילה להתקרב לעולם המצוות, מה גרם לה לעשות את הצעד המשמעותי והמחייב הזה. היא אמרה, שכאשר ראתה את אחייניתה בת העשר מתחילה לקיים מצוות, היא שמה לב שהילדה ממש השתנתה. היא הפכה מתינוקת מפונקת ומעצבנת, לילדה נהדרת, מלאת חסד ורגישות חברתית. האישה הוסיפה ואמרה: "אם זוהי ההשפעה שיש לתורה על בני האדם, אז היה לי ברור שגם אני רוצה חלק בזה!"
לעומת זאת, כאשר יהודי מתנהג בצורה מביישת ומבזה, הוא למעשה מחלל את שמו של הקב"ה. זוהי הסיבה, שבגללה אנו כל כך מוטרדים כאשר אנו רואים יהודי שמרמה בעסקים. חוץ מהעובדה שהוא עובר על איסור התורה של 'לא תגנוב', הצרה האמיתית היא, שאנשים סביבו עלולים לומר: "אם זוהי ההשפעה של התורה על האדם, הרי שאני לא רוצה לקחת שום חלק בתורה הזו!" התנהגות שאיננה הולמת את היהודי, מרחיקה למעשה את בני האדם מהרצון להתחבר לקב"ה.
אבל זה עוד לא הכל. התנהגות כזו, עלולה אפילו לדרדר את רמת המוסר הכללית של החברה כולה, משום שקיימת בעולם מן תחושה, שאם היהודים – שהם ה'אחראיים' על המוסריות – מתנהגים בצורה מושחתת ומלאת רמייה, הרי 'מה עוד נותר לנו לצפות מעצמנו'?
חייבים להכיר בעובדה, כי העולם כולו מצפה מהיהודים למלא את תפקידם הלא רשמי בעולם.
יתכן שזוהי הסיבה, שבגללה מדינת ישראל כיום, מהווה חלק משמעותי ביותר מתשומת הלב התקשורתית בעולם. אנו רואים, שבכל ערוצי החדשות הבינלאומיים, ישראל תמיד מקבלת פרסום נרחב ביותר (בעיקר ביחס לגודלה הפיזי בעולם). זוהי גם הסיבה, שבגללה מועצת האו"ם טורחת לגנות כמעט כל צעד שמדינת ישראל עושה (ולא משנה אם מדובר בצעד שבאמת קרה או שלעולם רק נדמה שקרה). אם זה היה קורה במדינה אחרת, יתכן מאד שהדבר היה נסלח ועובר לסדר היום במהירות רבה. יתכן שהיו רואים זאת כחלק מההליכים הפנימיים השגרתיים של אותה מדינה. אבל חייבים להכיר בעובדה, כי העולם כולו מצפה מהיהודים למלא את תפקידם הלא רשמי בעולם – להוות דוגמא אישית ומוסרית בפני האנושות כולה. עלינו להיות 'אור לגויים'.
לכן אומרת לנו הגמרא (במסכת יומא, דף פ"ו ע"א), ש'חילול השם', הוא החטא החמור ביותר ולכן גם הכי קשה לכפר עליו.
לצעוק בשקט
במציאות, מדינת ישראל תמיד היוותה מקור משמעותי מאד ל'קידוש השם' בעולם. הפרחת השממה, קיבוץ הגלויות, המרכזים האדירים של לימוד התורה והבסיס הכלכלי היציב, שהצלחנו להשיג בשנות קיומה של המדינה – האם קיימת מדינה נוספת בעולם, שהצליחה להגיע להישגים כל כך מרשימים בחמישים שנותיה הראשונות בלבד? ואצלנו, כל זה נולד על ברכיה של השואה הנוראית ותוך התנגדות עקבית של העולם הערבי כולו, למדינה היהודית. השגשוג של מדינת ישראל יכול להיתפס כנס אמיתי בעולם כולו.
אולם למרבה הצער, בחברה הישראלית קיימים גם מרכיבים רבים של 'חילול השם', שנמצאים בכל הרמות החברתיות. לעיתים אנו שומעים על התפרצויות אלימות וקולניות של יהודים דתיים, כשההשפעה של אלה עלולה להיות הרסנית ביותר.
אל תתנו ל'קידוש השם' שלכם להפוך ל'חילול השם' גדול יותר.
התורה אומרת לנו: "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא [אך היזהר שלא לחטוא במקומו]" (ויקרא י"ט:17). משמעות הדברים היא, שאסור לנו לתקן את דרכיו של אדם אחר, כאשר התוצאה עלולה לגרום לכל המצב להידרדר לרמה חמורה אף יותר. כולנו מכירים את ההפגנות הקשות כנגד חילולי השבת ברחובות ירושלים, שבהן היו גלישות מסוימות לאלימות של ממש. כוונת התורה היא לומר לנו, שאין כל מצווה להפגין כנגד חילול השבת, בדרך שיוצרת מתח חברתי נוסף ושנאת אחים מיותרת. יתכן שהמצווה החשובה יותר במצבים שכאלה, תהיה דווקא לשתוק ולמצוא דרכים נעימות יותר לביטוי הדעות שלנו. אל תתנו ל'קידוש השם' שלכם להפוך ל'חילול השם' גדול יותר.
אידיאלים גבוהים ביהדות?
מצד שני, תיירים המבקרים בישראל, מופתעים מאד לגלות, שקיימים יהודים היושבים בבתי קפה ואוכלים לחם במהלך חג הפסח, או אפילו כאלה שאוכלים בשר חזיר ביום הכיפורים. ישנם גם 'מנהגים' מושחתים ביותר, שהיו קיימים בעולם המערבי והחלו להיות נפוצים יותר גם בארצנו הקטנה. כל דבר שאנו בוחרים לעשות כאן, מייד מגיע לתקשורת המצולמת וגורם לעולם כולו לומר: "האם כך אמנם מתנהג ה'עם הנבחר'"?!
מדינת ישראל היא מעין מפעל, שבו ניתן להפוך את האידיאלים הגבוהים של היהדות – למציאות מעשית ביותר. אם נמשיך לרדוף אחר כל המנהגים השליליים שקיימים בעולם המערבי, אם נתעקש לחקות את כל הנטיות הבזויות שקיימות סביבנו, אנו עלולים 'להטביע' את ה'ספינה' שלנו בין דפי ההיסטוריה. האם זה מה שאנו מאחלים לגורלה של היהדות בארץ ישראל? האם זוהי משמעות הביטוי 'אור לגויים'? האם זה מה שאמור להתרחש פה, לאחר אלפיים שנות גלות, לאחר שנים של סבל ועינויים? האם למען זה נהרגים חיילנו בצבא ההגנה לישראל? האם זוהי המשמעות של 'להיות עם חופשי בארצנו'?
לא עבר זמן רב מדי מאז התקופה, שהאוכלוסייה בישראל תפסה את עצמה כחברה, שחיה על-פי סטנדרטים מוסריים גבוהים ביותר. בשנות הששים המוקדמות, הופיע כאן כוכב הרוק דאז, קליף ריצ'ארד. הוריהם של בני הנוער כעסו מאד על ההשפעה השלילית שהייתה לו על ילדיהם. זמן קצר לאחר מכן, חברי להקת 'הביטלס' ביקשו להגיע הנה להופעה מיוחדת, אך הדבר לא אושר להם, משום שנוצר חשש, כי גם הם יהוו השפעה שלילית על בני הנוער. כיום נראים לנו האומנים הללו כאנשים מתונים, במיוחד יחסית למה שמצוי סביבנו. מדינת ישראל דאז, נקטה עמדה, כדוגמא ומופת למוסריות בכל העולם ובפני האנושות כולה.
האם רצוננו 'להצליח' כמו מדינות אחרות נותר כפי שהוא?
המדינה שהקמנו הפכה למקום נהדר. הצלחנו להשיג בה כל כך הרבה הישגים משמעותיים. אך האם רצוננו 'להצליח' כמו מדינות אחרות נותר כפי שהוא, גם אם ההגדרה של 'הצלחה' מגיעה משמונים ערוצי הכבלים, מבני נוער שמחוררים את גופם בכל מקום אפשרי, או מתרבות השפע והמתירנות שקיימת בעולם כולו? הדימוי שפעם היה לנו – של קיבוצניקים הרוקדים יחד במעגלים סביב המדורות – הפך היום לריקודי דיסקו לצלילי מוסיקת רוק כבד, במועדוני ריקודים מלאי עשן ואלכוהול.
'אחד העם' כינה את מדינת ישראל "מרכז היסטורי של רעיון רוחני המתעורר לחיים". העולם כולו צופה בנו. תפקידנו לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. הכל תלוי בנו.
שבת שלום, הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48862557.htm
נולד ב-1713 בעיר אפטא בפולין, לר' יהודה, חבר בועד ארבע ארצות ונצר למשפחה המיוחסת לרש"י ולחיה בתו של רבי אליעזר אב"ד בעיר דובנא (נכדת רבי אברהם יהושע השל מקרקוב). למד עד גיל אחת עשרה אצל רבי יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר ומגיל בר מצווה למד בקלויז אחים . לצד לימודי החומש והתלמוד למד גם קבלה. בגיל 18 נישא לליבא בתו של ר' יעקבקא מדובנה, התגורר תקופה קצרה בדובנא ולאחר מכאן עבר לעיר בראודי
בשנים 1734 - 1746 היה דיין בעיר ברודי ונאלץ לעזוב את העיר ביחד עם עוד שני דיינים (רבי מאיר מרגליות מחבר הספר מאיר נתיבים ורבי גרשון מקיטוב גיסו של הבעל שם טוב) בשל מקרה שפסקו כנגד כלתו של הגביר העיר, וב-1746 התמנה לרב הקהילה ביאמפול. ב-1755 קיבל את הרבנות בקהילת פראג, וכיהן בתפקיד זה עד מותו בי"ז באייר תקנ"ג (1793).
עוד לפני שבא לפראג התפרסם כפוסק בעל שיעור קומה והחל לכתוב תשובות בהלכה. בזמן המחלוקת הגדולה בין רבי יעקב עמדן ורבי יהונתן אייבשיץ, שבה האשים עמדן את אייבשיץ בשבתאות בגלל הקמעות שכתב, היפך בזכותו של אייבשיץ, טען שהקמעות מזויפים וקרא לשני הצדדים להשקיט את המחלוקת.
כרב העיר פראג הנהיג את הקהילה ביד רמה, התקין תקנות רבות, וייסד ישיבה בה היה מוסר ארבעה שיעורים בכל יום שניים בגמרא ושניים בשולחן ערוך בין תלמידיו רבי אברהם דנציג בעל ה"חיי אדם", רבי אלעזר פלקלס בעל "תשובה מאהבה" ואחרים. הוא החזיק בקשרים טובים עם השלטונות, לרבות עם קיסרית אוסטריה מריה תרזה. כשגזרו השלטונות גיוס חובה על היהודים ב-1789 עודד את המתגייסים וחיזק את רוחם, וכך גם בזמן מלחמת שבע השנים קראו לו תלמידו להימלט מפראג אך הוא לא רצה לעזוב את הקהילה, וערך תפילה מיוחדת עבור בית המלוכה בה קרא לנאמנות לקיסרית מריה תרזה.
בשנת 1772 פרצה שרפה ששרפה את ביתו יחד עם הכתבים שלו. לאחר מכאן הוא התחיל לפרסם את חידושיו בשם ציון לנפש חיה (צל"ח) על שם אמו מרת חיה. וכן פסקים בהלכה בשם נודע ביהודה על שם אביו רבי יהודה.
בשיטתו ההלכתית לא היסס להביע את דעתו, והעמיד כמה הקלות הלכתיות כנגד דעת רבנים אחרים, למשל בהיתר גילוח בחול המועד בתנאים מסוימים, ובהכשרת משקה המעד שנעשה עם קרום שלפוחית האוויר של דג חידקן ענק (Huso Huso) האסור לאכילה[2]. בפרשת הגט מקליווא, שהסעירה את העולם הרבני ב-1767, היה בצד המכשירים את הגט. הוא התנגד לרוחות החדשות שהחלו להלך בעולם היהודי בתקופתו: תנועת החסידות ותנועת ההשכלה. הוא התנגד למנהג השל"ה והחסידים באמירת "לשם ייחוד" לפני קיום המצוות מאחר שאינו שווה לכל נפש. על מנת להעצים את דעתו בנידון התבטא באופן חריף, וקרא עליהם את הפסוק "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וחסידים ייכשלו בם" (בפסוק המקורי: "ופושעים ייכשלו בם"). יש הטוענים שאין כוונתו לחסידי אוקראינה ופולין, אלא לקבוצה של ההולכים בדרכי הקבלה על פי שיטת השל"ה שכונו "חסידי השל"ה". הוא התנגד לתרגום התורה של משה מנדלסון, ויצא כנגד החוברת של נפתלי הרץ וייזל שקרא לשינוי מקיף בחינוך היהודי. היה המתנגד הגדול ביותר נגד אמירת "לשם יחוד" של החסידים.
לעת זקנותו לאחר שנפטרה אשתו העביר את תפקיד ראש הישיבה לבנו רבי שמואל סג"ל לנדא שגם החליף את אביו ברבנות בעיר פראג לאחר מות אביו. המשיך לכתוב את תשובותיו עד לזמן פטירתו
נולד לרבי חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים", רבה ואדמו"רה של סיגט ואמו ברכה סימה (בתו של רבי שלום אליעזר הלברשטאם) בעיר סיגט אשר בהרי מרמרוש ברומניה, ונקרא משה על שמו של זקנו בעל "ישמח משה". מצד אמו הוא נין לר' חיים מצאנז וצאצא לר' שניאור זלמן מלאדי[1].
בן 11 שנים היה רבי משה טייטלבוים כשנפטר אביו וכעבור שלושה חודשים נפטרה גם אמו. מאז התייתם גדל בבית סביו, האדמו"ר מרצפרט. בהגיעו לגיל 13 נסע ללמוד בעיר קראלי אצל דודו רבי יואל טייטלבוים שלימים נודע כאדמו"ר מסאטמר. בבחרותו הוסמך לרבנות על ידי רבי שאול בראך רבה של קאשוי. לאחר תקופה הוכתב לרבה של העיר זנטא, ובשנת ת"ש השתקע בה.
התחתן עם לאה, בת דודו רבי חנוך העניך מאיר אב"ד קערעצקי, חתן בעל הקדושת יום טוב, ונולדו להם שלושה ילדים.
בימי השואה בחודש אייר תש"ד (אפריל 1944) נלכדו כל יהודי העיר והרב ומשפחתו עמם, ושוגרו למחנה ההשמדה אושוויץ. הם הגיעו לשם ביום השני של חג השבועות ובו ביום נרצחו אשתו ושלושת ילדיה. הוא עצמו נשלח למחנה עבודה במחנה טרגליץ, לעבודה במפעל לזיקוק בנזין. קרוב לשנה הועסק שם בעבודת פרך בתנאים קשים. כאשר כוחות ארצות הברית הפציצו את המחנה, כדי לשבש את אספקת הדלק לגרמנים, ביקשו הגרמנים לחסל את שרידי יהודי המחנה, והעלו אותם על רכבת לטרזינשטט. האמריקנים שסברו כי ברכבת נוסעים חיילים גרמנים, הפציצו גם אותה. רבים מהנוסעים נהרגו והאחרים המשיכו רגלית מהלך מספר ימים עד טרזינשטט. המחנה שוחרר באייר תש"ה (אפריל 1945) בידי הרוסים.
לאחר המלחמה שב לסיגט עיר רבנותו, שם ניסה לארגן מחדש חיי-דת בקרב שארית הפליטה. במהלך התקופה בה שהה בסיגט נישא בשנית לבתו של רבי אהרן טייטלבוים מוואלווא. כעבור חודשים ספורים אמרו לו שני קצינים רוסים "תחת ידינו הקומוניסטים יהיה לכם היהודים קשה יותר מאשר היה להם תחת הנאצים" מדברים אלו הזדעזע רבי משה והחליט לעזוב את המקום ומסיגט שם פעמיו לארצות הברית. שם נפגש עם דודו רבי יואל שניצל אף הוא מהמלחמה. השניים נקשרו נפשית, ורבי יואל שיתף אותו במפעלי חייו הציבוריים. אחר פטירתו של רבי יואל ירש את מקומו.
נחשב כמנהיג פסיבי בניגוד לאופיו הסוער של דודו האדמו"ר הקודם רבי יואל, חלק זעיר מהחסידים לא יכלו להסתגל לשינוי בהנהגה ומיאנו לקבלו כאדמו"ר. קבוצה זו הייתה תחת השפעת הרבנית של האדמו"ר הקודם אלטא פייגא טייטלבוים.
בשנותיו האחרונות חלה במחלת אלצהיימר. נפטר בכ"ו בניסן תשס"ו (24 באפריל 2006), והוטמן בעיר מונרו באהל בו נטמן גם דודו רבי יואל.
לאחר פטירתו הוכתרו שני בניו, הרב אהרן והרב יקותיאל יהודה לאדמו"רים, לשניהם חצרות ענק אך חצרו של רבי אהרן גדולה יותר.