זמני כניסת ויציאת שבת פרשת שלח!

יהדות ומסורת

סיווג: סגנון חיים..
חברים: 10
סוג: ציבורית

הצטרף לקבוצה »

(282)

פורום

(0)

גלריה

(0)	אירועים

(0)

סקרים

(10)

חברים

(0)

כתבות

(0)

קבצים

(0)	קישורים

(0)	מומלצים

דווח על קבוצה

SMS לקבוצה

עזרה

הגדרות

כניסה

	אתה נמצא כאן ראשי יהדות ומסורת פורום

על הקבוצה
פורום זה נועד ליישם ולהשריש את שורשי המשורת ביהדות כדי שהדור הצעיר לא יישכח מאין הוא בא! אשמח לשמוע מהחברים בנושא ואיך נאמר כל המרבה הרי זה משובח! בברכה תמר וזיו לפיד

הצטרף לקבוצה »

מידע על הקבוצה

הקמה: 3 אפריל, 2009
מייסד קבוצה: זיו לפיד
חברים: 10 מתוכם 1 אונליין
גברים: 8, נשים: 2
גיל ממוצע: 37
רמת פעילות: גבוהה

תצוגת פורום: שרשור

הודע לי על הודעות חדשות

זמני כניסת ויציאת שבת פרשת שלח! תמר לפיד | 14:37 13/06/2009

זמני כניסת ויציאת שבת פרשת שלח!

כניסה יציאה

ירושלים 19.10 20.28.

תל אביב 19.25 20.31
חיפה 19.18. 20.32
בארשבע 19.26... 20.29.

בברכת שבת שלום ומבורך!




הוספת תגובה	שלח לחבר

העונש על חטא המרגלים / הרב משה ארנרייך תמר לפיד | 14:43 13/06/2009

שלח

העונש על חטא המרגלים / הרב משה ארנרייך

הקריאה בפרשתנו מגלה לכאורא שהעונש שהוטל על חטא המרגלים היה שכל הדור הנוכחי ימות במדבר ולא יזכה להיכנס לא"י - "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" (במדבר י"ד לה). אולם מקריאה בספר יחזקאל - "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם הארצות" (פרק כ כג) ובספר בתהלים "וימאסו בארץ חמדה… וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, והפיל זרעם בגויים ולזכותם בארצות" (פרק קו כד-כז), המשחזרים את המאורע , אנחנו מגלים שהיה עונש נוסף והוא פזור עם ישראל בגלות. ולכאורה צריך להבין מהו מקורם של דוד ויחזקאל? הרד"ק רוצה לומר שמקורם בפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב … וישב ממנו שבי" (במדבר כ"א א). גם דוד בתהילים וגם יחזקאל נוקטים בלשון שבועה "גם אני נשאתי את ידי" "וישא ידו להם". יתכן והם רומזים לפסוק בפרשתנו "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (י"ד כא) שנוקט גם הוא בלשון שבועה "חי אני". כאן הקב"ה קובע שהתיקון לחטא המרגלים יהיה שכבודו יתגלה בכל העולם כולו. הדבר יקרה על ידי פזור עם ישראל בין כל האומות. למציאות כבוד ה' בכל העולם על ידי גלות יש פן שלילי ויש פן חיובי.כשישראל יוצאים לגלות הם מלווים ע"י השכינה, השכינה נמצאת עמהם בגלות "עמו אנכי בצרה", ומצד שני גלות ישראל היא גם גלות השכינה, ממילא גאולת ישראל היא גאולת השכינה."בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהן וכו' גלו לבבל שכינה עמהן וכו' ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושם ה' אלוקיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהם מדין הגלות" (מגילה כט). "הושיעה ימינך וענני" - אמר הקב"ה קץ נתתי לימיני כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משועבדת גאלתי בני גאלתי ימיני" (ילקוט שמעוני) כביכול "כוח של מעלה" המכונה ימין, כבול בתקופת הגלות והגאולה היא קץ לשעבוד הימין. המלבי"ם טוען שלולא חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש כשהכל היה "מהלך ניסי" של גאולה שלמה בלא גלות. אולם בגלל החטא משה "נשאר" במדבר כדי שייכנס לעתיד לבוא לארץ עם מתי המדבר. הכניסה לארץ היתה בדרך הטבע ונשארו בה חלק מן העמים כדי לנסותנו. עד הגאולה יהיו עליות וירידות עד שהכל יתוקן באחרית הימים. כדי שכל העמים, בסופו של התהליך, יקראו בשם ה', ונגיע למצב שימלא כבוד ה' את כל הארץ, יש לצאת לגלות. וכך אנו מוצאים בחז"ל "ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב) וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין" (פסחים דף פז עמוד ב). פזורו של העם בגלות הוא מעין פעולת זריעה שאמורה להצמיח פירות. עצם קיומנו כ"שה בין שבעים זאבים" הוא הוא גלוי גבורותיו של הקב"ה (עיין יומא עט ע"א). לולא חטא המרגלים הרי גלוי כבוד ה' נעשה ע"י יישובם של עם ישראל בארץ ישראל בצורה נעלה מטבע כל הארצות, אבל בגלל החטא צריך את הגלות כדי להגיע לתכלית זו של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

הבה נתפלל כולנו שנזכה לתקן את חטא המרגלים וממילא יתבטל הצורך בגלות.

הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" -
http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/שלח.htm




הוספת תגובה	שלח לחבר

על תקווה בת שנות אלפיים... תמר לפיד | 14:46 13/06/2009

שלח (במדבר יג-טו)
על תקווה בת שנות אלפיים...

בשרות המודיעין של ממשלת ישראל, עובד מרגל יהודי, המשתכן בצרפת ושמו מר גולדשטיין. חברי הממשלה מעונינים להעביר אליו מסר מסוים, אז הם מזמנים מרגל נוסף ואומרים לו: "סע לצרפת, שם תמצא את מר גולדשטיין, שמתגורר ברחוב אלסי 16, אבל בכדי לוודא שהזיהוי שלך מוחלט, כשתפגוש אותו, תאמר לו את הסיסמה הסודית: 'הציפור הכחולה עפה במהירות בשמיים המעוננים'".

המרגל שלנו טס לצרפת ועולה על מונית שלוקחת אותו לרחוב אלסי 16. הוא מתקרב לכניסה הראשית של בניין המגורים, קורא את כל השמות הכתובים על תיבות הדואר, ו... איזו הפתעה - הוא מגלה שבבניין הזה מתגוררים שני גולדשטיינים!

על מנת להחליט על איזו דלת לדפוק, המרגל מחליט להטיל מטבע. הוא פונה לבסוף למשפחת גולדשטיין מהקומה הראשונה. הוא מצלצל בפעמון ועונה לו אדם בעל קול זקן וחלוש. בחשש קל אומר לו המרגל: "אמממ... הציפור הכחולה... אמממ.... עפה במהירות בשמים המעוננים!". האיש הזקן שותק לרגע קל, ואז אומר: "אה, אתה בטח מחפש את מר גולדשטיין המרגל - הוא גר בקומה העליונה!".

--------------------------------------------------------------------------------

חוסר סיפוק

בפרשת השבוע שלנו אנו מתוודעים לסיפור המפורסם על שנים-עשר המרגלים, שנשלחים לתור את הארץ. במבט ראשון המשימה שלהם נראית סבירה בהחלט. עליהם לבדוק באיזו טקטיקה לבחור על מנת להביס את הכנענים השוכנים בה, ובד בבד למצוא מקום מגורים ראוי לבני עמם, המונים כשלושה מליון נפש.

אך כאן מתעוררת שאלה חמורה: הלוא הקב"ה הבטיח כבר לפני שנים להעניק את ארץ ישראל לעם ישראל, בתוספת שפע גשמי ורוחני שאין כדוגמתם, אז על מה ולמה מתעורר בהם חשש המצריך בדיקה מלכתחילה? איזה רע עשוי לקרות להם? הרי הכל בידיו של הקב"ה! האם הם באמת הזדקקו למידע מודיעיני מסווג, בכדי לתכנן את הקרבות נגד הכנענים? ודאי שלא! אז מדוע אם כן, הם לא בחרו להיכנס לארץ בגו זקוף ומתוך ביטחון גמור, תוך שהם מאפשרים לקב"ה להמשיך ולנהל עבורם את כל המהלכים?

התשובה כרוכה בהבנת שאיפה בסיסית שהקב"ה טבע באישיותנו - השאיפה לעצמאות. הקב"ה העניק לנו את האפשרות לקחת חלק פעיל במהלך הכולל של ההיסטוריה. ומאז ועד היום, זו משאת נפשו הגדולה ביותר של כל יצור אנושי עלי אדמות.

דמיינו לעצמכם שאביכם הוא מיליונר גדול ומפורסם.

דמיינו לעצמכם שאביכם הוא מיליונר גדול ומפורסם, כך שלאורך כל חייכם אתם תמיד מקבלים כל מה שלבכם חפץ, על מגש של כסף. כיצד הייתם מרגישים? נפלא, נכון?

לא בטוח! התחושה הטובה עשויה להימשך פרק זמן מסוים ומוגבל ביותר. עם הזמן, תצוץ בכם התחושה הקשה שנקראת - "חוסר סיפוק". אתם תתחילו להרגיש חסרי ערך וחסרי חשיבות. אתם תרצו להרגיש שתרמתם את חלקכם בעולם הזה, ושהרווחתם ביושר את מה שמגיע אליכם. כך הוא הטבע האנושי. כולנו רוצים, בשלב מסוים, להפשיל שרוולים ו'לעשות זאת בעצמנו'.

האם אדם ש'עושה זאת בעצמו' משאיר את הקב"ה לגמרי מחוץ לתמונה? האם הוא מרחיק אותו מהחיים שלו? לגמרי לא! היהדות אומרת לנו, שהחיים מתנהלים בשני מסלולים נפרדים: המסלול הראשון, כולל את המאמצים שמשקיע האדם, על מנת להגשים את שאיפותיו; המסלול השני מורכב מרצונו של הקב"ה. כלומר, בכדי שהאדם יצליח להגשים את מטרותיו, הוא זקוק אמנם ל''השתדלות' (למאמץ האישי שלו), אך גם לאמונה שהקב"ה יסייע לו. כך מתנהל העולם, כשהאדם תורם את מאמציו לתהליך, אך התוצאה הסופית תלויה ברצונו של הקב"ה. ישנו משפט יפה שמתמצת את הרעיון הזה: "תפקידנו לפעול, ואין תפקידנו להצליח".

--------------------------------------------------------------------------------

הנה באים המרגלים...

שנים-עשר המרגלים יוצאים למשימתם. כשהם מגיעים לארץ, הקב"ה מציב בפניהם סימנים רבים ומעודדים, על כך שהארץ אכן עשירה ומלאה בכל טוב: הוא מציג לעיניהם אשכולות ענבים בגודל עצום, עד שנדרשים שמונה אנשים על מנת לשאתם ממקום למקום (במדבר י"ג:23) והוא מוודא שהמרגלים יראו במו עיניהם את הערים הבצורות של הכנענים, שהוכיחו על נקודת החולשה שלהם. (התבצרות מעידה על חולשה וחוסר בטחון. החזקים באמת אינם זקוקים לחומת מגן.) (רש"י, פרק י"ג:19).

יתרה על כך, הקב"ה מתזמן את מותם של מנהיגי הכנענים, שיתרחש בדיוק בזמן שהמרגלים בארץ, כדי שלא יבחינו בהם ובפעילותם החשודה. הכל היה מתוכנן בצורה מושלמת; שום דבר רע לא יכול היה לקרות להם!

המרגלים שבים ומשמיצים באופן בוטה וחריף ביותר את הארץ.

אולם, באיזה שהוא אופן, הדברים משתבשים. לאחר ארבעים ימים, המרגלים שבים ומשמיצים באופן בוטה וחריף ביותר את הארץ, שאליה אמורים להיכנס בעוד מספר ימים: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו" [לעולם לא נצליח לכבוש את הארץ הזו! הכל שם כל כך ענק ועצום!] - הכוונה לפירות הענקיים שראו שם. זוהי "ארץ אוכלת יושביה!" [מי שגר בארץ הזו, סופו למות בטרם עת] - הכוונה לקבורה ההמונית של מנהיגי הכנענים. "וכל העם אשר ראינו בתוכה, אנשי מידות" [האנשים שם חזקים ביותר] - הכוונה לחומות הגדולות שהקיפו את ערי הכנענים (ראה במדבר פרק י"ג:33-31).

בני ישראל מקבלים את הדיווח של המרגלים ומחליטים עקב כך לוותר על חלומם להיכנס לארץ. ומהן ההשלכות לכך? אומר להם הקב"ה: "אם אינכם מעונינים להיכנס אל הארץ המובטחת, אז באמת לא תיכנסו אליה! כל אנשי הדור הזה ימותו במהלך ארבעים שנות הנדודים הבאות במדבר, ורק הדור הבא יורשה להיכנס לארץ הקדושה!"

--------------------------------------------------------------------------------

איפה טעינו?

המרגלים, בהיותם כה שקועים בפרטים הטכניים של כיבוש הארץ, שכחו למעשה את הדבר העיקרי בחייהם - מציאותו של הקב"ה. הם נשלחו לתור את הארץ מתוך מטרה מאד ברורה - לגלות כיצד הכי נכון לכבוש את הארץ - אך לפתע השאלה השתנתה לגמרי, והפכה ל:'האם בכלל כדאי לכבוש את הארץ?'.

מה בעצם גרם לשינוי המהותי הזה?

נוכחותו של הקב"ה במדבר הייתה גלויה ובלתי פוסקת. המים נבעו מתוך הסלע היבש, עמוד האש ועמוד הענן הגנו על בני ישראל מכל צרה שעמדה לבוא עליהם, ובכל יום נפלו מן השמים מנות של מן לאכילה. אולם בני ישראל ידעו, שכל הנסים הגלויים הללו אמורים להיעלם ברגע שייכנסו לארץ המובטחת. משום כך, הסיקו המרגלים, שהשגחתו הצמודה של הקב"ה, גם היא אמורה להיפסק ושוב יהיו חשופים לכל הסכנות שבעולם.

מנקודת מבט שגויה זו, כל הסימנים החיוביים שהקב"ה הציג בפניהם - הפירות העסיסיים, ההלוויה ההמונית של מנהיגיהם וחומות הערים הבצורות - הכל הפך בעיניהם לסימנים שליליים, ומסקנתם הסופית לא הייתה מפתיעה - "אין שום סיכוי שנצליח לכבוש את הארץ הזו!".

משה רבנו, שהיה מנהיג גדול ומיוחד, צפה מראש את הסכנה הזו.

משה רבנו, שהיה מנהיג גדול ומיוחד, צפה מראש את הסכנה הזו. לכן, בטרם יצאו המרגלים לדרכם, הוא שינה את שמו של 'הושע' ל'יהושע', כשמשמעות השם 'יהושע' היא - הקב"ה יציל ויעזור (ה' יושיע). השם הזה גם מתחיל באותיות יו"ד וה"א - אחד משמותיו של הקב"ה. כך ניסה משה רבנו לוודא, שהמרגלים יתמקדו בקשר הנצחי בין עם ישראל לבין הקב"ה. הוא קיווה, שאם שמו של הקב"ה יופיע באחד משמותיהם של המרגלים, הם לא ישכחו מי מנחה אותם ומי קובע בסופו של דבר את התנהלות האירועים.

במובן מסוים, משה רבנו הצליח במטרתו; יהושע היה אחד משני המרגלים שהתנגדו לדיווח השלילי של שאר המרגלים - ולכן הוא וחברו, כלב בן יפונה, זכו להיכנס לארץ ישראל יחד עם שאר אנשי הדור הבא.

--------------------------------------------------------------------------------

תהליך של הרס עצמי

מתוך סיפורם העגום של שנים-עשר המרגלים, אנו יכולים להיווכח, כיצד אדם שמאבד את הקשר שלו עם הקב"ה, עלול להכניס את עצמו לתהליך קשה וטראגי של הרס עצמי.

התהליך עצמו בנוי ממספר שלבים:

השלב הראשון הוא שלב אובדן הביטחון העצמי של האדם, וחוסר אמונתו ביכולתו להצליח בהשגת מטרותיו. אנו יכולים לראות זאת בתוך דברי המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" [חשבנו את עצמנו קטנים כחגבים, וכך גם הכנענים חשבו עלינו] (במדבר י"ג:33). המרגלים היו משוכנעים שאין להם כל סיכוי להצליח במטרתם, משום שראו את עצמם קטנים וחלשים כחגבים. כתוצאה מכך, גם הכנענים ראו בהם יצורים קטנים וחלשים, שאינם מהווים כל איום על יושבי הארץ. כאשר האדם אינו מעריך את עצמו, החברה מתייחסת אליו בהתאם.

השלב השני הוא מצב של אכזבה עצמית קשה ותחושת כשלון חמורה, ללא יכולת לשאת בתוצאותיה. אנו נוכחים בכך, בשעה שהמרגלים מנסים לתרץ ולהצדיק את גישתם השלילית וכשלון שליחותם, ואף מגדילים לעשות, בהאשימם את משה רבנו על שהוציא אותם ממצרים מלכתחילה! (במדבר י"ד:2)

המרגלים 'מתעוררים' מתרדמתם הרוחנית ומבינים איזו הזדמנות אדירה הם הצליחו להרוס.

השלב השלישי הוא שלב ההתעוררות, שלמרבה הטרגדיה מתרחשת מאוחר מדי. המרגלים 'מתעוררים' מתרדמתם הרוחנית ומבינים איזו הזדמנות אדירה הם הצליחו להרוס. הם לא מסוגלים לשאת את האכזבה הנוראה ואת גודל כישלונם ולכן מצהירים ב'גבורה' גדולה: "וישכימו בבוקר, ויעלו אל ראש ההר, לאמר: 'הננו, ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו" (במדבר י"ד:40). הם מנסים בכל דרך אפשרית לחזור בהם מטעותם הגורלית. הם מנסים להחזיר לעצמם את ההזדמנות שאבדה להם. אולם משה רבנו מודיע להם, שכבר מאוחר מדי. הוא מבשר להם שההזדמנות שלהם כבר אבודה, ושכל ניסיון שלהם להיכנס אל הארץ בניגוד לרצונו של הקב"ה, ייגמר באופן טראגי.

השלב הרביעי הוא האחרון, אך הכואב ביותר מבין כל השלבים. המרגלים אינם מסוגלים להכיל את הכישלון הנורא שלהם, אינם מסוגלים להמשיך ולחיות כך את חייהם. אפילו המוות כבר עדיף ביניהם. ועל כן הם מחליטים בכל זאת להיכנס אל הארץ וכמובן שהם נשחטים מייד, בידי הכנענים שארבו להם בצדי הדרכים (במדבר י"ד:45). המוות ה'זוהר' הזה מספק אמנם את האגו שלהם... אולם הוא ללא ספק מסיים להם את החיים.

--------------------------------------------------------------------------------

הקשר החיוני והמשמעותי

הדינאמיקה הזו עשויה להופיע גם בחיים המודרניים שאנו מנהלים כיום.

לכל אחד מאתנו יש איזה שהוא 'חזון' לגבי החיים שלו - הציפיות שלנו מעצמנו, השאיפות שאנו מקווים להגשים ברבות הימים. התורה מלמדת אותנו, שכאשר ה'חזון' הזה מקושר באופן עמוק ביותר לקב"ה, כאשר מקורו האמיתי משולב עם הקב"ה, שהוא כל-יכול, אזי היכולת להשיג את המטרות שלנו נעשית פשוטה, ואין דבר שיוכל למנוע מאתנו את ההצלחה.

אולם ללא הקשר הזה בין האדם לבין הקב"ה, הצלחתו של האדם להגשים את מטרותיו תלויה בגורמים ארציים וגשמיים. לכן יהיה זה מאד הגיוני להניח, שמטרות רבות הן בלתי אפשריות. מכאן מגיע הביטוי - "אני לא אצליח. זה פשוט לא אפשרי".

אולם הדבר אינו חייב להיות כך.

מכיוון שאינני נוסע בשבת, האפשרות היחידה שעמדה בפני, הייתה ללכת את המרחק הגדול הזה ברגל.

לא מזמן נקלעתי למצב מסוים, שבו נדרשתי להגיע למקום המרוחק 20 קילומטרים מביתי, ביום השבת. מכיוון שאינני נוסע בשבת, האפשרות היחידה שעמדה בפני, הייתה ללכת את המרחק הגדול הזה ברגל. לקח לי חמש שעות תמימות להגיע לביתי, אך עמדתי במשימה. אמנם היו נקודות רבות במהלך הדרך, בהן חשבתי לעצמי שמתחשק לי פשוט לעצור ולהתייאש לגמרי ממילוי המשימה. כאבו לי הרגליים והתחשק לי לשכב על הדשא ולהזמין איזו מונית שתיקח אותי הביתה. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך ללכת, היה הידיעה הברורה, שאני מקיים מצווה חשובה ביותר. שהרי אם לא כך, לא הייתי מגיע לסופו של המסלול.

הגמרא מספרת לנו, שכאשר בתיה (בתו של פרעה, מלך מצרים) ירדה להתרחץ ביאור, וראתה שם את משה התינוק, כשהוא שוכב לו בתיבה קטנה שצפה על פני המים: "ותשלח את אמתה" [היא הושיטה את ידה] (שמות ב':5). באורח פלא, היד שלה התארכה והתארכה, עד שהצליחה להגיע ולמשוך אליה את התיבה של משה, שהייתה ממוקמת במרכזו של הנהר הרחב.

אומר על כך הרבי מקוצק: אנו למדים מכך, שגם כאשר נדמה לנו כי מצב מסוים הוא חסר כל תקווה, בכל זאת אנו מחויבים להשקיע את מירב מאמצינו בכדי להצליח, ואם הקב"ה באמת רוצה בהצלחתנו, הוא כבר יגרום לכך בדרכו שלו.

כאשר אנו חיים את חיינו בהתאם לרצונו של הקב"ה, יש לנו בטחון גדול בכוחו של הא-ל ואנו יודעים בבירור, שככל שהאדם מחובר יותר לקב"ה, הקב"ה הופך מחובר יותר אליו. ובמצב כזה, כמעט כל דבר הופך לאפשרי.

--------------------------------------------------------------------------------

מה צופן העתיד?

המסר הזה בולט מאד אפילו בארץ ישראל של היום. מדינת ישראל היא מדינה קטנטנה. אנו מוקפים ע"י 220 מיליוני ערבים(!) ורבים מהם שואפים להביא להשמדתה הסופית של המדינה שלנו. אם נסתכל על המציאות רק בעיניים מציאותיות - אין לנו שום סיבה לצפות שנצליח לשרוד פה... אלא אם כן - הקב"ה הוא חלק מהתמונה הכוללת.

עם ישראל כבר ראה והבין שהקב"ה מסוגל לעשות הכל. כאשר צבא ההגנה לישראל הצליח להביס את כל שאר הצבאות של ארצות ערב במלחמת ששת הימים, היה ברור לכולנו שהיה מדובר בהכוונה אלוקית, משום שלא היה שום סיכוי הגיוני להצליח. או כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון: "יהודי שאינו מאמין בניסים, איננו אדם ריאלסט".

סיפור שנים-עשר המרגלים אירע בתאריך תשעה באב. כמה מאות שנים לאחר מכן, התרחש מאורע טראגי נוסף באותו התאריך - חורבן בית המקדש הראשון. וכעבור חמש מאות שנים נוספות, נחרב בתאריך הזה גם בית המקדש השני. למרבה הצער, מדובר במעגל שחוזר על עצמו בהיסטוריה היהודית: אנו מאבדים את החיבור לקב"ה, שוכחים את הכיוון המקורי של חיינו, נגררים לתירוצים והסברים שונים להתנהגותנו, ובסופו של דבר מגיעים למצב של התאבדות לאומית.

האם אנו עדיין מאמינים בהגשמתו של החזון היהודי? או שמא אנו למעשה מחבלים באפשרות להצליח, בכדי להקל על הכאב שלנו מהכישלון הצפוי בעתיד הקרוב?

רק ימים יגידו אם נצליח למצוא את הכיוון הנכון, אם נצליח לחזור למסלול המקורי, אם נצליח ליצור בלבנו את המודעות הלאומית היהודית. כי רק מודעות שכזו מסוגלת לעמוד אל מול הכוחות, שמנסים להניא ולהסיט אותנו מהחלום היהודי המקורי שלנו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...Shlach_5769.asp




הוספת תגובה	שלח לחבר

מרגלים ללא ציצית תמר לפיד | 14:52 13/06/2009

סיוון תשס"ט

מרגלים ללא ציצית
הרב יוסף כרמל

מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org

מוקדש לרפואת
רבקה בת סלבה

פרשת שלח לך נפתחת בפרשת המרגלים ונחתמת בפרשת ציצית. רבות נכתב אודות הקשר בין שתי הפרשיות. קולמוסים רבים נשתברו בהסבר שרש חטאם של המרגלים וכן בטעמה של מצוות ציצית. השבוע ננסה לקשר ביניהן בהסבר אחד תוך ניסיון לנתינת טעם גם לצורתה של הציצית.
המרגלים נשלחו "לָתוּר אֶת" הארץ, "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא". בפרשת ציצית נצטוינו לעומת זאת "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם".
מהקבלה זו ברור כי פרשת ציצית באה לתקן את מה שקלקלו המרגלים.
בעל ה"משך חכמה" כותב על פרשת ציצית את הדברים הבאים:
"כוונת מצות ציצית לדעתי כך: ... אולם העולם השפל ברא ... הניח אותו לבעל הבחירה - וכמאמר הכתוב (תהלים קטו, טז) "והארץ נתן לבני אדם" - שהוא ישלים בריאתו, ויפיק אותה (את הבריאה) לענין נשגב ונעלה. וזהו "בהבראם" (בראשית ד, ה) ... ואם האדם מישר דרכו ושומר פקודת הבורא יתברך, אז הטבע כלי חפץ אצל ההשגחה, ותתפשט כוחותיה לאין גבול".
האדם שחי ופועל בעולם הגשמי, הוא בעל בחירה חופשית. תפקידו לבחור בטוב ובדרך זו לתקן את עולם החומר ולקשרו אל מקורו ויוצרו. החלטות נכונות בתחום הבחירה החופשית משחררות את האדם ממגבלות עולם החומר ומעניקות לו אפשרויות פעולה ותיקון שלא בכפוף לחוקי הטבע - "לאין גבול". עקרון זה נכון בכל מקום על פני כדור הארץ, אבל הוא חזק ומשמעותי יותר בארץ ישראל. ככל שהרמה הרוחנית של העם בארץ עולה, כך סגולותיה הרוחניות של הארץ מתגלות ביתר שאת. כך מתברר שמה שנכון על פי חוקי הטבע במקומות אחרים איננו רלונטי בארץ הקודש. גם דוד בן גוריון הכיר בכך כי הנסים הם טבע בארץ הזאת.
על פי עקרון זה ממשיך רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק ומבאר:
"ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה ... ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית, ולהורות כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים שעדיין לא נארגו - ולכן צריך גדיל וענף - והיינו להורות שגם בפעילות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ד', גם בזה עזר ממרום תסעדהו. ... ואתה בן אדם הכן לבבך לבלי לכת אחרי העין והלב, ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבק בהשי"ת. ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה מצוה מקשרת אותך להשי"ת, וכמאמרם בתורת כהנים "אין לך דבר שאין בו מצוה למקום". ובזה יפיקו ברכה כל מעינות הטבע על פי ההשגחה האלקית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי"ת. ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה תיעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית".
המרגלים ש"תרו" את הארץ בעיני בשר ודם, בדקו את המציאות בארץ ישראל והגיעו למסקנה כי על פי יחסי הכוחות הארציים ועל פי חוקי הטבע הנסיון להיכנס לארץ ישראל עלול להתברר כהרפתקה מסוכנת ביותר. הם התעלמו מהאתגר הרוחני שהארץ מציבה בפני העם. אתגר שאם ינסו להתמודד עמו יגלה כוחות רוחניים גם של העם וגם של הארץ. הם התעלמו מהאחריות שיכולת הבחירה החופשית, הטילה עליהם.
הציצית באה להזכיר זאת. הבגד הוא סמל לעולם החומר המסתיר את האור, את האמת הפנימית ואת הרוחניות שהיא עיקר הבריאה. הטלת הציצית בבגד הלא גמור היא הדרך להתמודד נכונה עם האתגר. היא ההכרזה ש"שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" (סוטה יז ע"א). מה שנדמה לכם כים, אם תביטו פנימה, תזכו ותבינו שהמקור המחיה את הכל הוא כסא הכבוד. בבחירה נכונה והמנעות מלתור אחר העינים אפשר לגלות את האור הגנוז מתחת לבגד.

אנו נוסיף בשיפולי דבריו, כי הכניסה לארץ ישראל ואחר כך המאבק על ארץ ישראל הוא תהליך ארוך. תהליך המחייב עבודה וסבלנות מרובים. הקשיים עמם צריך להתמודד, עלולים להכניס מורך לב ויאוש. רק החלטה על המשך פעולת האריגה הקשה, קשירת קשר אחר קשר והטלת פתיל תכלת, החלטה שמשמעותה בחירה חופשית וחיפוש האור המסתתר תחת הבגד, היא שתתן את הכח להתמודד עם האתגרים.
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...=50&id=11628&q=




הוספת תגובה	שלח לחבר

מה בין המעפילים – למקושש ועדת קורח? תמר לפיד | 14:57 13/06/2009

מה בין המעפילים – למקושש ועדת קורח?
רבי יהודה בן בתירא מתעקש כי צלופחד לא היה המקושש, אלא דווקא אחד מן המעפילים. תוך ניסיון לעמוד על הסיבות לדעתו החריגה, ננסה לנתח את התגובות השונות בעם ישראל לגזרה שבעקבות חטא המרגלים - אז והיום...
ט"ו סיון ה´תשס"ו - איתן פינקלשטיין**

תנו רבנן: מקושש - זה צלפחד, וכן הוא אומר "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש [מקֹשש עצים ביום השבת]" (במדבר ט"ו, לב) ולהלן הוא אומר "אבינו מת במדבר [והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קֹרח כי בחטאו מת]" (שם כ"ז, ב), מה להלן צלפחד - אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק... אלא מהיכא הוה? מ"ויעפילו [לעלות אל ראש ההר]" (שם י"ד, מד) הוה. שבת צ"ז ע"א

אל מול גזירה נוראית היו צריכים להתמודד אנשי דור המדבר. הם שציפו להיכנס לארץ אך בשל חטאם נגזר עליהם חיי נדודים, נאלצו לחיות תחת הידיעה שרק כשחייהם יתכלו בניהם ייזכו לירש את הארץ. המשך פרשת שלח ופרשת קורח הם למעשה פירוט של דרכי ההתמודדות השונים עם גזירה זו.

הדרך הנכונה להתמודדות עם הגזירה, כפי שמציגים אותה משה ואהרון, הוא ניצול שנות דור המדבר ללימוד מצוות התורה ולהנחלתן לדור הבנים, תוך ראיית דור המדבר כדור עם תכלית נשגבה שמהותו היא הכנה רוחנית לכניסה לארץ – "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבֹאו אל ארץ מושבֹתיכם אשר אני נֹתן לכם. ועשיתם אִשֶה לה' עולה או זבח..." (שם ט"ו, ב-ג); "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבֹאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' " (שם ט"ו, יח-יט).

אך לא כל העם הצליח להתמודד עם הגזירה בצורה זו. כהמשך לגזירה על דור המדבר, אנו נתקלים בשלושה סיפורים בעייתיים, שלמעשה טמונים בהם שלוש תגובות אפשריות למציאות הכואבת: המעפילים, העולים בהר למרות הגזירה – מייצגים את המרידה בגזירה עצמה. המקושש, המחלל את השבת – מייצג את המרידה בגוזר. ואילו קורח ועדתו, שיוצאים כנגד משה ואהרון, מייצגים את המרידה בהנהגה הרוחנית המתווכת בין הגוזר לנגזר.

בשולי הדברים נעיר כי גם לקראת סופה של הגלות האחרונה, שגם בה נגזר עלינו קיום שכל מהותו הוא הכנה רוחנית לקראת עליה עתידית לארץ, נתקלנו בשלושת סוגי התגובות: תנועת ההשכלה והחילון – שמרדה בגוזר; תנועת הרפורמה – שמרדה בהנהגה הרוחנית; והתנועה הציונית – שמרדה בגזירת הגלות, או לחילופין , טענה לפקיעת תוקפה.

בנות צלופחד, העומדות אל מול מנהיגי העדה, מדגישות באופן מפורש כי אביהם "לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קֹרח". לפי הסברנו דלעיל, יובן מדוע המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא, נוגעת דווקא לשאלה האם אותו חטא אליו הן רומזות הוא חטא המקושש, או חטא המעפילים.

לדעתו של רבי עקיבא יש מספר ראיות לשוניות: הגזרה השווה בין "אבינו מת במדבר" לבין "ויהיו בני ישראל במדבר", השימוש בלשון יחיד "כי בחטאו מת" שיכול לרמז על חטא אישי כחטאו של המקושש – ולא על חטא קבוצתי כחטאם של המעפילים, ואולי גם הגזרה השווה בין "אבינו מת במדבר... כי בחטאו מת", לבין פסק הדין של המקושש "מות יומת האיש רגום אֹתו באבנים".

מן הצד השני, לא ברור על איזה ראיות לשוניות מסתמכת שיטתו של רבי יהודה בן בתירא, ולכאורה ניתן גם לטעון כנגדה את אותן הטענות המוסריות שטען כלפי רבי עקיבא. לכאורה ניתן לטעון כלפיו, כי כשם שרבי עקיבא חשף את זהותו של המקושש 'שהתורה כיסתו' - גם הוא חשף את זהותו של אחד המעפילים 'שהתורה כיסתו', וכשם שאם טועה רבי עקיבא הרי שהוציא 'לעז על אותו צדיק' - גם רבי יהודה בן בתירא מסתכן בכך שהוא מייחס לצלופחד את חטְא המעפילים שאולי לא חטַא בו.

אלא שנראה כי לדעתו של רבי יהודה בן בתירא ישנו שונים מהותי בין חטאי עדת קורח והמקושש לבין חטאיהם של המעפילים. על אף שכל המרידות הללו גררו אחריהם עונש מוות, בניגוד למרידות נגד ה' או נגד המנהיגות הרוחנית שאין להצדיקם כלל וכלל, למרידה כנגד גזירת הגלות עצמה – ניתן ואף ראוי למצוא הצדקות חיוביות. אף על פי שבזמן העפלתם חטאו המעפילים בכך שלא קיבלו על עצמן את הדין, רבי יהודה בן בתירא ראה במרידתם מרידת קודש שנבעה מתוך כמיהתם לארץ.

בזכותם של המעפילים, דור המדבר ובעיקר הדור שנולד אחריו, לא גדלו רק על סיפורם של המרגלים מוציאי דיבת הארץ – אלא גם על סיפור כמיהתם לארץ של המעפילים שהלכו ביודעין אל מותם. בניהם של המעפילים, ומסתבר שגם בנותיהם, ספגו מאהבת הארץ של אבותיהם – ובכך זכו האבות שמעז יצא מתוק: מתוך חטא העפלתם זכו בניהם ובנותיהם להשתוקקות לארץ שאף ריבונו של עולם הודה לה - "כן בנות צלפחד דֹברֹת" (שם כ"ז, ז).

למרות שלשיטתו של רבי יהודה בן בתירא יש פחות ראיות לשוניות, הוא טוען כי כאשר בנותיו של צלופחד מעוניינות ללמד זכות על אביהם באומרם כי הוא לא מרד בהנהגה הרוחנית, לא ייתכן שהן מתכוונות לרמוז כי הוא מרד בה' עצמו חלילה, אלא הן מתכוונות לטעון שלמרידתו היה מניעים טהורים - וכמיהתן שלהן לארץ היא הראיה לכך. נראה כי רבי יהודה בן בתירא מקבל את טענת הבנות, וכשהוא מכנה את צלופחד 'צדיק' תוך שהוא לא רואה בכך כל סתירה לעובדה ש"מת בחטאו", הוא בא ללמדנו שישנם חטאים, כחטא המעפילים, שעל אף שעונשם כמרידה הוא מוות – בכל זאת העושה אותם ראוי שיקרא 'צדיק'.

** הכותב הינו דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן

http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=13102