שבת פרשת נשא!

יהדות ומסורת

סיווג: סגנון חיים..
חברים: 10
סוג: ציבורית

הצטרף לקבוצה »

(282)

פורום

(0)

גלריה

(0)	אירועים

(0)

סקרים

(10)

חברים

(0)

כתבות

(0)

קבצים

(0)	קישורים

(0)	מומלצים

דווח על קבוצה

SMS לקבוצה

עזרה

הגדרות

כניסה

	אתה נמצא כאן ראשי יהדות ומסורת פורום

על הקבוצה
פורום זה נועד ליישם ולהשריש את שורשי המשורת ביהדות כדי שהדור הצעיר לא יישכח מאין הוא בא! אשמח לשמוע מהחברים בנושא ואיך נאמר כל המרבה הרי זה משובח! בברכה תמר וזיו לפיד

הצטרף לקבוצה »

מידע על הקבוצה

הקמה: 3 אפריל, 2009
מייסד קבוצה: זיו לפיד
חברים: 10
גברים: 8, נשים: 2
גיל ממוצע: 37
רמת פעילות: גבוהה

תצוגת פורום: שרשור

הודע לי על הודעות חדשות

שבת פרשת נשא! תמר לפיד | 12:12 30/05/2009

נשא
קרבנו של הנזיר

ידועה ומפורסמת מחלוקת התנאים בשאלה מדוע צריך הנזיר להביא קרבן עם סיום נזירותו וז"ל הגמרא "אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו') וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו') קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה."
לפי זה נחלקו התנאים בשאלה, האם הקורבן בא ככפרה על כך שהאיש החליט להפסיק את ההנהגות שקידשו אותו בתוך תקופת נזירותו ואם כך המציאות לכתחילה היא לשאוף לנזירות ורק בדיעבד אפשר להסכים לחיים רגילים. או שיש להסתכל על כך בדרך ההפוכה. הקב"ה ברא את האדם בתוך עולם נפלא ובו הוא אמור לעבוד את בוראו. כל הנזרות מן העולם פרושה הכחשה לטוב ד' שהתגלה בבריאה ולכן על הנזיר עם סיום נזירותו להביא קרבן ככפרה על תקופת נזירותו. בכל מקרה הקרבן בא לסמן את סיום התקופה.
בימים אלה שלאחר פסח ושבועות ניתן אולי להציע הסבר אחר.
בפסח הקפדנו על איסור חמץ ואכלנו מצת מצווה שההינו אמורים לאכול יחד עם קרבן הפסח. בשבועות אנחנו מצווים להביא את קרבן "שתי הלחם" שעשויים דווקא חמץ. תחילת הדרך הייתה בפסח, עם היציאה ממצרים. זה אינו מספיק, המטרה הסופית היא להגיע אל מתן תורה, בשבועות. בימי ספירת העומר אנו מתקרבים אל המטרה צעד אחר צעד. צריך לשים לב כי קרבנו של הנזיר הוא "חלת מצה" "(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: (יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ" (במדבר פרק ו )
לפי זה נוכל להציע דרך שלישית. קרבנו של הנזיר שבא מן מצה, איננו בבחינת סיכום אלא הוא הכרזה על תחילת הדרך. לעתים אדם צריך לקחת "פסק זמן" מן החיים כדי לצבור כוחות. באותם ימים האדם מתנתק מעולמו היפה והנהדר שברא הקב"ה כדי להתרכז בחשבון נפש, הפקת לקחים וקבלה לעתיד. בקרבן המצה שלו מכריז הנזיר: אני נמצא עכשיו בנקודת התחלה חדשה, עם כוחות מחודשים כדי להגיע לפסגה עוד יותר גבוהה בחיי האמיתיים.

הבה נתפלל כולנו כי בימים אלה, סוף ימי האביב, נצליח גם אנו מדי פעם לקחת פסק זמן לחשבון נפש, כדי להמשיך בכוחות מחודשים לעבוד את הבורא
http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/נשא.htm




הוספת תגובה	שלח לחבר

שבעים פנים לתורה! תמר לפיד | 13:32 30/05/2009

נשא (במדבר ד:כא-ז:פט)
שבעים פנים לתורה

"שבעים פנים לתורה" (לקוח מתוך הגמרא).

כשהייתי ילד צעיר, ריחמתי מאד על אחי הגדול, משום שתאריך בר המצווה שלו 'נפל' בדיוק על פרשת "נשא". ולמרות שזוהי הפרשה הארוכה ביותר, מבין כל הפרשות שבתורה, הוא התעקש להקריא את כולה בקול רם! את כל 176 הפסוקים שבה!

אם נעיין באופן מעמיק יותר בפרשת השבוע שלנו, נגלה שבעצם, פסוקים רבים חוזרים על עצמם שוב ושוב. כל 89 הפסוקים שמופיעים בפרק ז', מתארים את הקורבנות שהועלו לקב"ה, בסופו של תהליך בניית המשכן. זה אחר זה, במשך שנים עשר ימים רצופים, כל אחד מנשיאי השבטים הגיע למשכן, בכדי להקריב את הקורבן שלו לקב"ה.

ביום הראשון לדוגמא, הגיע נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה והביא עמו קערת כסף במשקל של מאה ושלושים שקל (מידת משקל קדומה), מזרק כסף אחד במשקל של שבעים שקל, כף זהב אחת במשקל של עשרה שקלים וסכום של עשרים ואחת בהמות. בהמשך הפרשה, התורה חוזרת בדיוק על אותו התיאור, אחת עשרה פעמים נוספות, משום שכל אחד משנים עשר נשיאי השבטים הביא בדיוק את אותו הקורבן!

נראה, שהחזרה הזו סותרת את העיקרון הבסיסי הקובע, שאין בתורה מילה אחת או אות אחת מיותרות (זהו כלל יסודי בסוגיות השונות הנידונות בגמרא). לכן הדבר באמת מאד מפליא: מדוע התורה לא מפרטת רק את הקורבנות של הנשיא הראשון ומציינת אחר כך, ששאר הנשיאים הביאו בדיוק אותו הדבר כשהגיע תורם?! מדוע היא רואה צורך לחזור שוב ושוב, על אותו הפירוט של תכולת הקורבן, למרות שכל הקורבנות זהים זה לזה?!

--------------------------------------------------------------------------------

שבעים פנים לתורה

התשובה לכך מפליאה ומרגשת. למרות שכל אחד משנים עשר הנשיאים, הביא בדיוק את אותו הקורבן, למעשה, כל אחד מהם הביא את הקורבן המיוחד רק לו! מעניין לציין, שישנו ספר שלם שנכתב, על בסיס המדרש (בבמדבר רבה בפרק י"ג:13), ובו פירוט מרתק של הסיבות האישיות, שהניעו כל נשיא להביא את הקורבן המיוחד לו.

נשיא אחר ראה בזה סמל לשבעים החכמים שישבו בסנהדרין.

לדוגמא, כתוב שכל אחד מהנשיאים הביא עמו מזרק של כסף במשקל של שבעים שקל. אולם, כל אחד מהם ראה בכך משמעות שונה. אחד מהנשיאים ראה בזה סמל לשבעים בני משפחת יעקב אבינו, שירדו לראשונה לארץ מצרים. נשיא אחר ראה בזה סמל לשבעים החכמים שישבו בסנהדרין. נשיא נוסף בחר לסמל בזה את שבעים אומות העולם ונשיא רביעי סימל בכך את גילו של אברהם אבינו (שהיה בן שבעים), כשהתרחש האירוע של 'ברית בין הבתרים' (בראשית ט"ו), וכן הלאה.

העובדה שהתורה חוזרת על עצמה שתים עשרה פעמים, מוכיחה לנו, שלמרות שהוקרבו שנים עשר קורבנות זהים במשכן, כל אחד מהם הכיל בעצם, משמעות וייחודיות הספציפיות רק לו.

--------------------------------------------------------------------------------

מייקל ג'ורדן ועם ישראל

לעיתים קרובות אנו שומעים טענה נפוצה, המופנית כנגד הדת היהודית: "כיצד אצליח להביע את התחושות הפנימיות והאישיות שלי, בתוך מערכת המלאה בחוקים רבים כל כך ומגודרת במסגרת נוקשה כל כך?"

נסו לחשוב על משחק הכדורסל: חוקי המשחק קובעים, שלכל שחקן מותר לרוץ עם הכדור, רק בתנאי שהוא מכדרר אותו ולא מחזיק אותו בידו באופן רצוף. כלל נוסף קובע, שאסור לאף שחקן להכות שחקן אחר. כלל שלישי מורה לשחקנים, לקלוע את הכדור לסל בתוך מסגרת זמן מאד ספציפית. ישנו גם כלל, האוסר על השחקנים לחרוג מגבולות המגרש, בעת החזקת הכדור. במשחק הזה יש כל כך הרבה הגבלות ואיסורים - תארו לעצמכם שאפילו כופים על השחקנים ללבוש בגד מאד מסוים, המתאים לצבעים ולמדים האחידים של כל שאר חברי הקבוצה!

אלה הם החוקים, שמעניקים למשחק את המסגרת ואת ההכוונה האופטימלית עבור השחקנים.

אולם, כפי שיוכל לומר לכם כל אוהד מושבע של משחק הכדורסל, דווקא החוקים והמסגרת הנוקשה הזו, הם שמאפשרים לכל אחד מהשחקנים להביע את כישוריהם באופן המקסימלי. גדולתו האמיתית של מייקל ג'ורדן, היא היכולת שלו להגיע להישגים מדהימים שכאלה - בתוך גבולות החוקים של המשחק. אלה הם החוקים, שמעניקים למשחק את המסגרת ואת ההכוונה האופטימלית עבור השחקנים.

אותה נקודה נכונה גם ביחס לתורה. התפילות שלנו מוכתבות 'מלמעלה', משום שרק כך תהיה לנו מסגרת מתאימה, שתאפשר לנו להביע את עצמנו באופן המלא ביותר. המילים, שנבחרו באופן קפדני ע"י הנביאים, הם למעשה 'הכלים', שלתוכם אנו יוצקים את המחשבות ואת הרגשות האישיים שלנו. נסו לחשוב על סידור התפילה, כעל חוברת תווים, על הנשמה שלנו כעל סימפוניה ועל כל אחד ואחת מאתנו, כעל מנצח על התזמורת כולה. כל אחת מ'המנגינות' שאנו מצליחים להפיק מתוכנו, מיוחדת ויפהפייה. באמצעות ההגבלות והכללים, אנו מצליחים לגעת בחירות האמיתית והאולטימטיבית.

--------------------------------------------------------------------------------

אינדיבידואליות לעומת אחידות

כעת אנו יכולים להבין בצורה עמוקה יותר, את המדרש המעניין, הנוגע לפרשת השבוע שלנו. הקב"ה אומר: "חביבים עלי הקורבנות שהקריבו שנים עשר הנשיאים במשכן, כפי שחביבה עלי 'שירת הים', ששרו בני ישראל בעמדם למול קריעת ים סוף" (המדרש משווה בין שני האירועים מתוך שימוש במילה "זה" המופיעה בשניהם: בספר שמות ט"ו:2 ובספר במדבר ז':17).

בקריעת ים סוף עמדו שלושה מיליוני בני אדם - אנשים, נשים וטף, והיו עדים לנס המדהים של בקיעת הים. הפסוק מתאר את תחושותיהם: "זה א-לי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו".

אך האין זה מוזר, שהאנשים דיברו שם בלשון יחיד? האם לא היו צריכים לומר 'זהו אלוקינו הקולקטיבי'? - כנראה שלא! אמנם מיליוני אנשים פרטיים היו עדים למחזה הקסום, אך כל אחד מהם, חווה זאת באופן שונה לגמרי. כל אחד מהם, חווה את "האלוקים" הפרטי שלו. מכאן עורך המדרש השוואה יפה: בדיוק כפי שקריעת ים סוף, הייתה למעשה חוויה אישית ושונה עבור כל אדם שנכח שם, כך גם היה כל אחד מן הקורבנות, שהביאו שנים עשר הנשיאים למשכן.

--------------------------------------------------------------------------------

מוזאיקה יפיפייה

המצווה האחרונה מבין 613 המצוות המפורטות בתורה אומרת, שכל יהודי חייב לכתוב לעצמו ספר תורה משלו (דברים ל"א:19). באופן סימבולי משמעות הדבר היא, שכל אחד מאתנו, חייב למצוא את מערכת היחסים המיוחדת, עם התורה והקב"ה. הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, חי במאה השלוש-עשרה בספרד) מסביר, שבכל אחד מאתנו קיים הרכב רוחני ייחודי ושונה, דרכו אנו מבינים את התורה, ובאמצעותו אנו מצליחים לחבר אליה את נשמותינו. בדיוק כמו מחוג התחנות, הקיים בכל מכשיר רדיו: כולנו משדרים על אותו גל, אך בכל זאת, כל אחד מאתנו שומע מנגינה שונה.

זו הסיבה, שבעטייה יוצר עולמנו את ההרמוניה המיוחדת ובדומה לאומנות המוזאיקה, כך מרכיבים למעשה, את ה'מוזאיקה האנושית' בקרב העם היהודי.

עבודת הא-ל איננה שרירותית ובוודאי שאיננה יכולה להתבצע, תחת ההגדרות האישיות שאנו בוחרים.

מובן שהדבר חייב להתבצע בתוך גבולות הכללים והחוקים המוכרים לכולנו, שהרי אם לא כך, יהיה מדובר בעבודה זרה של ממש. התורה אומרת לנו: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשיכנו תדרשו, ובאת שמה" (דברים י"ב:5). עבודת הא-ל איננה שרירותית ובוודאי שאיננה יכולה להתבצע, תחת ההגדרות האישיות שאנו בוחרים לעצמנו. התורה קובעת עבורנו קווים מנחים, הוראות נצחיות וקבועות, שעל פיהן אנו יכולים לבטא את אמונתנו ואת תחושתנו כלפי הקב"ה.

יחד עם זאת, כל אחד מאתנו חייב לחקור ולהתעמק, בניסיונותיו להתחבר אל הקב"ה באופן אישי. דוגמא לכך נוכל למצוא בסיפור העקידה. כאשר אברהם אבינו ויצחק בנו הלכו יחדיו אל מקום העקידה, הם התקדמו לקראת המקום אותו בחר עבורם הקב"ה - אולם עדיין ניתנה להם ההזדמנות, למצוא את המקום בעצמם (בראשית כ"ב).

--------------------------------------------------------------------------------

הדרך המובילה לירושלים

בנסותי לשכנע את יהודי התפוצות, לבוא ולבקר בארץ, אני אומר להם, שיתכן מאד וזו תהיה עבורם החוויה המשמעותית ביותר שחוו או שיחוו אי פעם בחייהם! כשהם שומעים את דברי, רובם שואלים: "אבל איזו מן חוויה זו תהיה?". למעשה אין שום דרך שאוכל לענות על השאלה הזו באופן מדויק, משום שחוויה היא מעין מסע של "חיפוש עצמי" ומעצם הגדרתה, מדובר בתחושה המשתנה מאדם לאדם והרי זה בדיוק מה שהופך את החוויה, לבעלת משמעות כל כך גדולה.

מסופר שבתקופת התנ"ך, לא הוצב בצדי הדרכים שום שלט המורה על הכיוון לירושלים. השלט לא הוצב בכוונה, משום שכך כל אדם היה מוכרח לשאול: "היכן ירושלים?". הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, חי במאה השלוש-עשרה בספרד) מסביר את העובדה הזו באופן מטאפורי: המסגרת הברורה של התורה והמצוות, מאפשרת לכל אחד מאתנו לחקור ולחפש אחר המשמעות הפנימית, של 'ירושלים' הפרטית שלו... ולגלות את האיחוד האמיתי שלנו עם הקב"ה... וכל זאת, בתוך גבולות התורה... ועם זאת, לפי דרכו המיוחדת של כל אדם ואדם.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...a_Naso_5769.asp




הוספת תגובה	שלח לחבר

מה יפו פעמיך בנעלים" תמר לפיד | 13:36 30/05/2009

איר תשס"ט

"מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים"
הרב יוסף כרמל

מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org

מוקדש להצלחת
עם ישראל

בשבוע זה, בע"ה, נעבור דרך ה"רגל" אל פרשת נשא. נעסוק הפעם בפסוק האחרון של ההפטרה מספר שופטים ונקשר אותו לחג השבועות וליום ירושלים, שזכינו לציין ולחגוג בשבוע שעבר.
ההפטרה מסתיימת בפסוק:

"וַתָּחֶל רוּחַ יְקֹוָק לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (שופטים י"ג כה).

נעמוד על הקשר בין "וַתָּחֶל רוּחַ יְקֹוָק לְפַעֲמוֹ" להמשך הפסוק בו מוזכרים "מַחֲנֵה דָן" והמיקום "בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל".
נתחיל בביאור הביטוי "לְפַעֲמוֹ".
רש"י מסביר: "לבא בקרבו לפעמים". כלומר רוח ד' ששרתה עליו, לא נחה עליו בקביעות אלא לעתים מזומנות. שמשמעותו: ותחל רוח ד' לשרות עליו לפעמים.
הסבר זה מתאים להסברו של הכללי של הרמב"ם (בהקדמתו למורה נבוכים) שנבואה, רוח הקודש והשגות רוחניות אינן שורות באופן קבוע, אלא הן תמיד בבחינת "רצוא ושוב". ככל שהתדירות גבוהה יותר, המעלה גבוהה יותר.
הרד"ק מביא את תרגום יונתן: "ושריאת רוח גבורה מן קדם ה' לתקפותיה", לפי זה ל"פעמו" פירושו לחזקו, כלומר, הגבורה והכח שהיה לו. לאחר מכן מפרש הרד"ק: "אבל זה הפירוש הוא הנכון בעיני, ובדברי רז"ל כי פירוש "לְפַעֲמוֹ": מענין פעמון שהיתה רוח נבואה מקשקשת לפניו כזוג, ופירוש רוח ד' - נבואתו של יעקב אבינו החלה אז שאמר: יהי דן נחש עלי דרך".
הרלב"ג משלב בין שני הפירושים ומסביר: "שפעם היה חושב להלחם עם פלשתים ופעם חושב להימנע מזה כפעמון זה שמכה אילך ואילך".
ר"י-קרא מפרש: "לנענע אותו", כלומר לזעזע אותו כמשמעות הביטוי "ותפעם רוחו".
בעל המצודות מושך אותנו לכיוון חדש ומסביר בעקבות הירושלמי: "ענין צעדה והלוך כמו פעמי מרכבותיו"
ואנחנו נוסיף כמו "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים" (שיה"ש ז' ב).
נמשיך בביאור הציון "בְּמַחֲנֵה דָן". הרד"ק מסביר: "הוא המקום שחנו שם בני דן כשהלכו ללכוד את ליש והוא המקום בין צרעה ובין אשתאול". הסברו איננו מבאר מה הצורך לציין זאת, הרי היה אפשר לציין רק "בין צרעה ובין אשתאול". לכן הוא טוען שהביטוי בא לרמוז על נבואתו של יעקב על שבט דן.
ציון המקום "בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל", בא להסביר לפי ר"י-קרא, את מעשיו בארץ פלשתים, כיון שהיו אלה שתי עיירות ספר בגבול הפלשתים.
לאחר שהבאנו את עיקר הסבריהם של הראשונים, נמשיך בדרכם ונבאר את הפסוק. בדברינו לפרשת נשא ובהעלותך תשס"ז הסברנו, כי מעשיו של שמשון היו ניסיון לשחרר את יהודה וישראל מעול הכיבוש והשעבוד הפלשתי ולהביא גאולה ועצמאות, בעקבות נבואתו של יעקב טרם מותו. בעת שכזו עולות על הפרק שתי שאלות:

א. שאלת המנהיג. מי נבחר להנהיג את עם ישראל? צאצאיה של לאה או צאצאיה של רחל?
ב. האחדות - יהיה המנהיג מי שיהיה - ללא אחדות אין סיכוי לגאולה! רוח הקודש וסייעתא דשמיא, הכרחיות גם הם בשעה שכזו.
הביטוי "לְפַעֲמוֹ" רומז לשני הדברים:
האחד רוח הקודש - "שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (סוטה ט ע"ב). רמז גם לצעדיהם של העולים לרגל ב"רגל"-בחג. העליה לרגל היא אקט מאחד של כלל ישראל. היא גם האירוע, באמצעותו ניתן לקבל רוח הקודש (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א).
השני אחדות ושילוב כוחות. שמשון בא מכח בכורתו של דן, בנה הבכור של שפחת רחל. כששבט דן הלך מ"מַחֲנֵה דָן" צפונה לקחת את ליש, הוא מכריז אני האריה=ליש, אני הבכור שמגיע לו שתי נחלות (כמו יוסף, בכור בניה של רחל). שמשון איננו בא לבטל את כוחו של יהודה וליטול ממנו את כח הארי שבו, אלא מתוך שילוב הכוחות. אביו משבט דן ואמו משבט יהודה (במדבר רבה י' ה ע"פ דבהי"א ד' ג). צרעה ואשתאול היו שייכות הן לבניה של לאה - לשבט יהודה, והן לשבט דן - בניה של רחל. (יהושע ט"ו מול יהושע י"ט).
על כן, שמשון יכול היה לצאת מצויד בכוחות אלה למשימה הגדולה - הכרזת עצמאות ושחרור מעול זרים.

הבה נתפלל כי גם בדורנו, דור ה"אתחלתא דגאולה", נשכיל להשתדל ולחזק מגמות אלה.
עליה לרגל לירושלים המאחדת והמאוחדת, תוך שילוב כוחות של כל חלקי האומה
במטרה לזכות להשכנת שכינה ורוח ד' שתשרה על מנהיגינו.
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...=48&id=11522&q




הוספת תגובה	שלח לחבר

פרצופים שונים, דעות שונות ומקור אחד - לפרשת נשא תמר לפיד | 13:38 30/05/2009

פרצופים שונים, דעות שונות ומקור אחד - לפרשת נשא
המשל הראשון הוא משל המים. המים זהים בכל מקום, אך צורתם וצבעם נקבעים לפי הכלי בו הם מופיעים. ניתן להוסיף שאף פעולתם של המים משתנה בהתאם למקום בו הם מתקבלים - פעם הם מנקים, ופעם משקים שדה, ופעמים שהם מרוים את האדם או מטהרים אותו. המים הם אותם מים, אך קבלתם על ידי כלים שונים יוצרת פעולות שונות. לפרשת נשא.
ד´ סיון ה´תשס"ג - הרב יהשוע ויצמן - ראש ישיבת מעלות

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. ר' צדוק הכהן מלובלין מציין שגם המדרש על הפרשה וכן הזוה"ק על הפרשה הם ארוכים ביותר. דבר זה מוסבר בכך שפרשת נשא חלה לעולם לאחר חג השבועות, ושפע התורה שהופיע בחג זה מתבטא באריכות ובשפע של דברי תורה בשבת שאחריו.

אריכותה של הפרשה נובעת, בעיקר, מפרשת הנשיאים. בחנוכת המזבח הקריבו נשיאי השבטים קרבן לחנוכת המזבח, בכל יום נשיא אחר. הקרבן שהקריבו הוא אותו קרבן, אך התורה מאריכה לפרט בכל יום מחדש מה הקריבו.
אף חז"ל מאריכים מאד בדרשת הפסוקים של קרבן הנשיאים, והם אף מבארים את הסיבה לחזרת התורה על הקרבן מידי יום[1]:

מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה, רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו, כולם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו.

אמנם קרבן שוה הקריבו הנשיאים בכל יום, אלא שכל נשיא הקריב את הקרבן לענין אחר ולכונה אחרת, בהתאם לעניינו המיוחד של שבטו, ולכן יש אריכות רבה שכן הכוונה השונה מצריכה פירוט מחודש של כל קרבן.
בהמשך השיחה ננסה להעמיק בענין זה, אך קודם לכן נביא מדברי חז"ל כנגד איזה ענין הקריב כל נשיא[2]:

התחיל נחשון (נשיא שבט יהודה) והקריב על סדר המלוכה, כמה שהמליכו אביו על אחיו...
בא נשיא יששכר והקריב על שם התורה, לפי שהם אהבו את התורה יותר מכל השבטים...
בא נשיא זבולון והקריב קרבנו על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו, לפי שהיו זבולון ויששכר שותפין, יששכר היה עוסק בתורה וזבולון היה עוסק בפרקמטיא (מסחר), והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר...
התחיל נשיא ראובן להקריב, והקריב קרבנו על שבטו של ראובן...
בא נשיא שמעון להקריב על סדר מעשה המשכן, דוגמת מעשה שמעון אבי השבט. לפי ששמעון קנא על הזנות והרג כל אנשי שכם על שעינו דינה אחותו... וכן המשכן היה הורג בנואפים ובסוטות...
אמר ר' ברכיה כנגד יציאת מצרים הקריב נשיא גד, ולמה כן לפי שבירכו אביו בגדודים...
זה הקרבן הקריב (אפרים) לשם יעקב שהקדימו למנשה, ולשם יוסף שבעבור אהבתו בירכן יעקב כל אותן הברכות.
(מנשה הקריב) כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתן אותה ליוסף...
(בנימין הקריב) כנגד רחל שהיתה עקרת הבית - היא היתה עיקר ביתו של יעקב...
הרי זה (דן) הקריב קרבנו כנגד שמשון, לפי שברכת יעקב לדן לא היתה אלא על שם שמשון, וגם גבורת שמשון לא היתה תלויה אלא בנזירותו...
כשבא נשיא אשר להקריב, הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות...
ר' יודן אומר כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי. למה כן, לפי שנפתלי כיבד את אביו יותר מדאי...

ננסה להבין מעט ענין זה של קרבנות הנשיאים, מהי המשמעות של קרבן זהה לכולם, אך בכוונה שונה וכנגד עניין שונה.
נראה, שדבר זה קשור לצורה בה יורד השפע האלוקי לעולם ומתקבל בעולם. השפע יורד לעולם בצורה שוה בכל המקומות. אף על פי כן, אנו רואים השפעות שונות בכל מקום. כאן מופיע השפע בצורת חסד, ובמקום אחר בצורת דין, פעם אחת הוא גורם רפואה, ופעם אחרת ברכת פרנסה ולעתים אף דברים שנראים כבעיות. הכיצד?
דבר זה מבואר במשל שמביא הרמ"ק בספרו "פרדס רימונים"[3]:

ונוכל להמשיל משל נאה כדי שיתקבל דבר הזה בדעת המשכיל. המשל אל המים אשר הם מתחלקים אל הכלים והכלים משונים בגוונם זה לבן וזה אדום וזה ירוק וכן כולם. הנה כאשר יתפשט המים אל הכלים ההם עם היות המים פשוטים מכל גוון הנה יתראו בגווני הכלים ההם וישתנו אל גוונם. והנה לפי האמת אין שינוי הגוון ההוא קנוי במים, אבל על ידי הכלים המשונים ישתנו אל הגוון ההוא במקרה לא בעצם, והמקרה ההוא בערך הרואים לא בערך המים בעצמם. וכן הדבר בספירות. הכלים הם הספירות המכונים אלינו חסד גבורה תפארת ולהן גוון לפי פעולתם לבן אדום וירוק, ואור המאציל שהוא עצמות העשר אורות המתפשט בעשר ספירות הם המים אשר אין להם גוון כלל כי הם פשוטים מכל שנוי ומכל פעולה, ולא יפעלו השינוי אלא על ידי הכלים המשתנים בפעולתם. ואין שנוי בעצמות המתפשט בהם בעצם אלא במקרה לעין רואים רצונו לומר לפי המקבלים לא לפי עצמן.
ונמשיל עוד משל יותר נאות והמשל אל ניצוץ השמש העובר דרך החלון ודרך מעברו בדרך עשר עששיות מעשר גוונים משונים ומאיר האור אל עבר פניהם. והנה לפי האמת אור השמש לא יתפס בו גוון כלל ועם כל זה דרך העברת העששיות ישתנה בסיבת שנוי העששיות ונמצא האור מאיר אל עבר פניהם ביתה כגוון העששיות, ולפי האמת אין השנוי נקנה באור קנין עצמי אלא בערך בחינתו אל הרואים.

המשל הראשון הוא משל המים. המים זהים בכל מקום, אך צורתם וצבעם נקבעים לפי הכלי בו הם מופיעים. ניתן להוסיף שאף פעולתם של המים משתנה בהתאם למקום בו הם מתקבלים - פעם הם מנקים, ופעם משקים שדה, ופעמים שהם מרוים את האדם או מטהרים אותו. המים הם אותם מים, אך קבלתם על ידי כלים שונים יוצרת פעולות שונות.
באותו אופן פועל אור השמש על העששיות, כפי שמופיע במשל השני. האור הוא אותו אור, אך אנו, המקבלים, רואים אותו פעמים ירוק ופעמים אדום ופעמים לבן בהתאם לכלי דרכו עובר האור בדרכו אלינו.
השפע האלוקי אין בו שינוי, השינוי הוא במקבלים, ולכן נראה לנו כאילו ישנם צורות שונות של שפע. האמת היא שאלו מקבלים שונים שמשתמשים בשפע בצורה שונה.
גם בלימוד התורה מופיע ענין זה. אף שהתורה היא אותה תורה, התחברות התורה לאנשים שונים יוצרת דברים שונים וזוהי הגדלת התורה, כפי שכותב הרב קוק זצ"ל[4]:

והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם-כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו, וכיון שהקב"ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השי"ת בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר. ומכל-שכן לחדש בתורה, שהוא ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול.

עצם המפגש של התורה עם נפשו של האדם יוצר אור השונה מאדם לאדם ומנפש לנפש, ועל כן עצם לימוד התורה, אף בלא חידושים, הוא הגדלת התורה.
באותה צורה יש להבין את ענין הנשיאים. כל הנשיאים הורידו שפע לעולם באותה צורה: הקרבת קערת כסף אחת ומזרק אחד כסף המלאים שניהם סולת וכן הלאה, אולם כאשר נפגש שפע אלוקי זה בנשיא שבט יהודה, הופיעו בעולם ענייני מלכות, וכאשר נפגש אותו השפע בנשיא שבט יששכר, הופיע עניין התורה בעולם, וכן כל שבט ושבט לפי עניינו.
דוקא חזרה על אותו קרבן פעמים רבות, דבר שתמוה מאד ברובד הפשט, שולח אותנו אל עומק פנימי הגנוז בסיפור דברים זה, ואף כאן ישנה הגדלת תורה.
קריאת אותם פסוקים יכולה להיות מכוונת כנגד עניינים שונים, בהתאם למקבל הקולט את השפע האלוקי בכליו ומופיע אותו לפי עניינו.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] במדבר רבה, פרשה י"ג, י"ד.
[2] הדברים לקוחים ממדרש במדבר רבה פרשה י"ג וי"ד.
[3] שער ד' פרק ד'.
[4] אורות התורה ב', א'.
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2710