1898 - אמיל זולא עומד למשפט על מאמרו "אני מאשים"

חסידי אומות העולם

סיווג: אנשים וחבר..
חברים: 1
סוג: ציבורית

הצטרף לקבוצה »

(2)

פורום

(0)

גלריה

(0)	אירועים

(0)

סקרים

(1)

חברים

(0)

כתבות

(0)

קבצים

(0)	קישורים

(0)	מומלצים

דווח על קבוצה

SMS לקבוצה

עזרה

הגדרות

כניסה

	אתה נמצא כאן ראשי חסידי אומות העולם פורום

על הקבוצה
קבוצה זו באה להנציח ולהוקיר את חסידי אומות העולם שהצילו את יהדות העולם במלחמת העולם השנייה.

הצטרף לקבוצה »

מידע על הקבוצה

הקמה: 7 פברואר, 2012
מייסד קבוצה: זיו לפיד
חברים: 1
גברים: 1, נשים: 0
גיל ממוצע: 36
רמת פעילות: בינונית

תצוגת פורום: שרשור

הודע לי על הודעות חדשות

1898 - אמיל זולא עומד למשפט על מאמרו "אני מאשים" זיו לפיד | 14:49 07/02/2012

אמיל זולא
אמיל זולא (בצרפתית: Émile Zola;‏ 2 באפריל 1840 - 29 בספטמבר 1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי. זולא היה דמות בולטת בליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב - יחד עם פלובּר - לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות (תיאור סיפורי של החיים של הדמויות כפי שהם ללא ייפוי המציאות).

זולא נולד בפריז לאב שהיה מהנדס ממוצא איטלקי והתאזרח בצרפת. לאחר מות אביו, חיו הוא ואימו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת, עד ששב בגיל 18 לפריז. זולא למד בבית ספר תיכון, אך נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

הוא קיבל עבודה במחלקת המכס, אולם לאחר חודשיים התפטר. ב-1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". בשנת 1864 פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון".

ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה. הוא פרסם שורה של רומנים, שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, פרסם את שמו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין הספרים החשובים שלו "ננה" ו"ז'רמינל".
פרשת דרייפוס
תחילתה של הפרשה

בשנת 1894 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת (Bordereau) שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, נחשד בשליחתה והועמד לדין בבית דין צבאי, אף על פי שלא היו ראיות ממשיות נגדו. כדי להשיג הכרעה במשפט, שנערך בדלתיים סגורות, הציגה התביעה ראיות מזויפות אשר לא הותר להגנה לעיין בהן. לחפותו, טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול. הראיות המזויפות שכנעו את שופטיו באשמתו ופסק דינם קבע כי הוא אשם בבגידה. דרייפוס נדון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל ב-5 בינואר 1895, דבר אשר לווה בהתפרצויות אנטישמיות מצד ההמון שחזה בטקס.
תחילתה של הפרשה

בשנת 1894 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת (Bordereau) שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, נחשד בשליחתה והועמד לדין בבית דין צבאי, אף על פי שלא היו ראיות ממשיות נגדו. כדי להשיג הכרעה במשפט, שנערך בדלתיים סגורות, הציגה התביעה ראיות מזויפות אשר לא הותר להגנה לעיין בהן. לחפותו, טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול. הראיות המזויפות שכנעו את שופטיו באשמתו ופסק דינם קבע כי הוא אשם בבגידה. דרייפוס נדון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל ב-5 בינואר 1895, דבר אשר לווה בהתפרצויות אנטישמיות מצד ההמון שחזה בטקס.
הקרע בחברה הצרפתית

הציבור הצרפתי גילה עניין עמוק בפרשה ונחלק לשני מחנות יריבים. מחנה ה"רויזיה" נתמך על ידי אנשי השמאל הפוליטי, סופרים ואינטלקטואלים, שדרשו עריכת משפט חוזר ועשיית צדק עם דרייפוס. מולם ניצבו המתנגדים לעריכת משפט חוזר, ובכללם קציני צבא, לאומנים ואנטישמים. בנוסף תמכו במחנה המתנגדים פטריוטים, שסברו כי עריכת משפט חוזר תערער את האמון בצבא, שעדיין לא התאושש מתבוסתו במלחמת צרפת פרוסיה, וערעור זה עלול להכריע את גורל הרפובליקה השלישית. המחנות המפולגים נאבקו זה בזה בלהט. משפחות נחלקו בתוכן וידידים ותיקים הפכו לאויבים מושבעים. נכתבו מאמרים בעתונות, הפגנות ואסיפות מחאה נערכו ברחבי צרפת. נערכו עימותים בין הליגה לזכויות האדם שהקימו הדרייפוסרים לבין הליגה האנטישמית הצרפתית. התפרצויות אלימות התרחשו במקומות ציבוריים בפריז וגילויי אנטישמיות הובילו להכאת יהודים ולמקרי רצח.
"אני מאשים"

עם הצטברות החשדות בזיוף, אמיל זולא, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים של אותם ימים, פרסם ב-13 בינואר 1898, בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו הרפובליקני מכתב גלוי בכותרת "אני מאשים" ("J'accuse";), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס. מכתבו עורר זעם והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. לפני שנפתח הערעור במשפטו, נמלט זולא לאנגליה בעצת פרקליטו פרנאן לאבורי שייצג גם את דרייפוס עצמו. הרשעתו, שזולא ציפה לה, הפכה את "פרשת דרייפוס" לפרשה כלל לאומית, שהטילה צילה על החיים בצרפת בשנים האחרונות של המאה ה-19 ועוררה הדים בעולם.
[עריכה] משבר בממשלת צרפת

התקדמות חשובה למען השגת משפט חוזר התרחשה לאחר שמנהיג הסוציאליסטים בצרפת, ז'אן ז'ורס, פרסם טור בעיתון "לה פטיט רפיבליק" בשם "ההוכחות" וחשף את הזיופים, הסחיטות והקנוניות שליוו את הפרשה. סדרת "ההוכחות" השפיעה על שר המלחמה, גודפרואה קווניאק, למנות קצין שלא היה מעורב בפרשה על מנת לבדוק את המסמכים ששימשו להרשעתו של דרייפוס. הקצין גילה כי אחד המסמכים, שהיה הראיה המכרעת לאשמתו לכאורה של דרייפוס במשפטו המקורי, למעשה זוייף והודבק מחלקי מסמכים שונים. קווניאק הורה לעצור את האשם בזיוף, קולונל אנרי, ולאחר מכן הגיש את התפטרותו לממשלה. באותו לילה, ה- 31 באוגוסט 1898, התאבד קולונל אנרי בתער שהושאר בתאו במכוון. הפרשה הובילה למשבר בממשלה, כאשר מחליפיו של קווניאק התפטרו במהרה בזה אחר זה. בשיאו של המשבר מת נשיא צרפת פליקס פור ובמקומו נבחר אמיל לובה מסיעת הרפובליקנים. לאחר שהכריז בית הדין המיוחד על עריכת משפט חוזר לדרייפוס, הותקף לובה והוכה בראשו על ידי לאומן ממחנה הימין בעת שצפה במרוץ הסוסים השנתי. הסערה שהתחוללה עקב כך הפילה את הממשלה, שהוקמה שוב לאחר שמונה ימים.
[עריכה] סיום הפרשה

בתאריך 8 באוגוסט 1899 נערך משפטו החוזר של דרייפוס בעיר רן. דרייפוס, שמצבו הפיזי והנפשי היה קשה לנוכח תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם שנית ברוב של חמישה שופטים כנגד שניים ונידון ל-10 שנות מאסר בלבד בשל "נסיבות מקילות". 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר. הידיעה על תוצאות המשפט גרמו לגינוייה הפומבי של צרפת על ידי הקהילה הבינלאומית שהאמינה בחפותו של דרייפוס. מאבקו הפרטי של דרייפוס נמשך בעזרתם של מתייה דרייפוס וז'ורס. ב-1904 הוגש ערעור על פסק הדין, נערכה חקירה חדשה, וב-1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגת רב סרן שהיה מגיע אליה במסלול שירותו הרגיל. בנוסף זכה לאות לגיון הכבוד. פיקאר זכה אף הוא להוקרה על מאבקו למען הצדק והועלה לדרגת גנרל.

משפט דרייפוס הינו המשפט הראשון שתועד באמצעות ראינוע.‏[1]
[עריכה] השלכות הפרשה

נחשפה עוינות עמוקה בין הימין (אנשי צבא, אנשי כנסייה, קתולים – שהיו נגד דרייפוס) לשמאל (סוציאליסטים, רפובליקנים, פרוטסטנטים, ליברלים ויהודים – שתמכו בדרייפוס) בצרפת.

התחזקות האנטישמיות המודרנית בצרפת וכישלון האמנציפציה, תוך שילוב רחב של הסתה בתקשורת. למרות שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במובנה החברתי.

הדעה המקובלת היא כי הפרשה חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, שסיקר את המשפט ככתבו של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה". אולם יש לציין כי הרצל כתב את ספרו 'מדינת היהודים' עוד בימים בהם דרייפוס והפרשייה שנשאה את שמו היו אלמוניים כמעט לחלוטין. רק עם פיצוץ הפרשייה ב-1898, עשה בה הרצל שימוש על מנת לקדם את תפיסותיו. כמו כן מכיוון שהרצל כתב מאמרים לנויה פרייה פרסה על האנטישמיות בצרפת כבר ב-1892, סביר להניח שהוא לא הופתע לחלוטין מגילויי האנטישמיות שהתגלמו בהטלת האשמת שווא על דרייפוס ובגל האנטישמי ששטף את דעת הקהל בצרפת. גם אם משפט דרייפוס היה אבן דרך חשובה בתפיסת היהודים את האנטישמיות בעת החדשה, כנראה שהרצל הגיע אל רעיון הציונות המדינית עוד לפני כן מתוך הבנתו את התפתחותה של הפוליטיקה והחברה באירופה, שהאנטישמיות - אותה הכיר על בשרו מאז היה בן 22 לפחות - הייתה אחד הגורמים המרכזיים בה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A1