כ"ג יורדי הסירה הוא כינוים של עשרים ושלושה לוחמי הפלמ"ח, אשר נעלמו, ביחד עם קצין בריטי בשם פאלמר שהתלווה אליהם, בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון בתאריך 18 במאי 1941.
בתאריך 15 במאי 1941 הוקם הפלמ"ח, ולמפקדו מונה יצחק שדה. הפלמ"ח הוקם על ידי הבריטים על מנת לענות על צורך מבצעי. הפלישה הבריטית ללבנון ולסוריה, שהוחזקו על ידי אנשי צרפת של וישי התקרבה, ובשל רגישויות פוליטיות היה הצבא הבריטי הסדיר מנוע מלבצע פעולות מסוימות. הוחלט להקים, הן לצורך זה והן לצורך סיכולה או השהייתה של פלישה גרמנית מדרום, כוח של אנשי לוחמה זעירה, אשר יסייע לבריטים בהגנה על ארץ ישראל. כוח זה היה הפלמ"ח.
אחת הפעולות הראשונות שתוכננו הייתה חבלה בבתי הזיקוק בעיר טריפולי בלבנון. החשש היה כי בתי הזיקוק יספקו דלק למטוסי הוורמאכט, ויסייעו בסיכול הפלישה המתוכננת ללבנון ולסוריה. האזור שבו היו מצויים בתי הזיקוק היה מבוצר היטב, וחנתה בו יחידה של חיילים סנגלים מהצבא הצרפתי העוין, שסר למרותו של שלטון וישי.
הוחלט על פעולה שבה יונחתו מהים 23 לוחמים בפיקודו של צבי ספקטור. קברניט הספינה היה כתריאל יפה, שהתנדב לצאת עם חניכיו באימונים הימיים של אנשי הקורס. תוכנן שעם הגיעם בסמוך לחוף יישארו שלושה מהם על סיפון הסירה, ואילו היתר ירדו בסירות קלות ויחבלו בבתי הזיקוק. הצוות גובש בינואר 1941 והתאמן בבסיס שהוקם לצורך זה בביתני יריד המזרח בתל אביב. בתרגול המדמה את תנאי הפעולה שהתבצע באזור קיסריה הושגו תוצאות יפות, ונראה כי הכוח יודע את מלאכתו. אל עשרים ושלושה אנשי הפלמ"ח שנבחרו לבצע את הפעולה צורף משקיף בריטי, מייג'ור (מקביל לרב סרן בצה"ל) אנטוני פאלמר, איש הכוחות המיוחדים של הצבא הבריטי[1]. בליל 18 במאי 1941 הפליגו עשרים וארבעה הלוחמים ממעגן חברת החשמל בחיפה בסירה "ארי הים", אך לא הגיעו ליעדם, ומעולם לא נודע מה עלה בגורלם.
יצחק שדה התבטא כי מאחר שהפעולה הייתה ידועה לגורמים רבים, מהם עוינים את הציבור העברי בארץ, הזהיר שוטר בריטי או ערבי את האויב על ביצוע הפעולה, והסירה הוטבעה בלב ים, ייתכן שבידי צוללת. בספר המסתערבים הראשונים מאת גמליאל כהן, שפורסם בשנת 2002, מסופר כי יוסף קוסטיקה, איש המחלקה הסורית של ארגון ההגנה, שהיה מוצב אז בטריפולי ואסף וסיפק את המודיעין על בתי הזיקוק, הונחה על ידי מפקדי ההגנה להמתין לספינה בחופי טריפולי. לאחר שהספינה לא הגיעה כמתוכנן, ערך חיפושים ובירורים, ודיווח על מציאת שבע גופות.[3]
משרד הביטחון כינס את המשפחות בשנת 2004 והודיע[4] להם כי על סמך המסמכים הצרפתיים שהגיעו אליהם ניתן לקבוע בוודאות שלא הגיעו אנשים חיים אל החוף וככל הנראה הספינה התפוצצה רחוק מהחוף מסיבה לא ידועה. בשנת 2012 קיבלו המשפחות תקציר של דו"ח המצוי במשרד הביטחון ובו מפורט כל המידע על הפעולה. משרד הביטחון לא משחרר בשלב זה את הדו"ח המלא.
לפי דו"ח משרד הביטחון משנת 2011 (על בסיס חקירותיו של שלמה בן אלקנה) הספינה נעלמה רחוק מהחוף עקב אירוע פתאומי (כמו פיצוץ או טביעה משולבת עם מכשיר קשר לא תקין) ולא הגיעו אנשים חיים לחוף.
הייתה זו פעולתו הראשונה של הפלמ"ח. כישלון הפעולה ואובדן הלוחמים היוו מכה מוראלית וגרמו לעיכוב בבניין הכוח הימי העברי, מאחר שחלק מהדמויות הבולטות בו נהרגו בפעולה. מורשתם הטראגית של יורדי הסירה הייתה למקור השראה ללוחמי הפלמ"ח שבאו בעקבותיהם, הן בפלמ"ח והן בפלי"ם, וזכרם מועלה על ידי לוחמי צה"ל וחיל הים אף בימינו.
בעקבות סודיותה של הפעולה, לא יכלו יצחק שדה, שאול אביגור ודוד הכהן, שישבו על גג בניין סולל בונה בחיפה והמתינו לחוזרים, לדווח על היעלמותם למשפחותיהם. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ניהל משא ומתן עם הביון הבריטי ורק באוקטובר 1942 נמסרה הודעה רשמית מטעם הסוכנות למשפחות הנעדרים.
כאשר הרכיב שדה את ה"סיירת" הוא שיבץ בה את מי שראה כראוי לקחת חלק בשדרת הפיקוד העתידית של הפלמ"ח. בראש ובראשונה את צבי ספקטור שיועד למלא את התפקיד שמילא בסופו של דבר יגאל אלון. אנשי הסירה היו מבוגרים יחסית, חציים נשואים ובעלי משפחות. חלק גדול מהם אף לא היה יליד הארץ. רובם היו עירוניים ולא בני ההתיישבות העובדת ורק חלק קטן מהם היו בעלי מחויבות אידאולוגית, בוגרי תנועת נוער ועוד. לדברי החוקרת אניטה שפירא, מותם של יורדי הסירה שהיו מרכיב כה מרכזי במחתרת הקטנה, חייב את יצחק שדה לפנות לסוג אוכלוסייה שונה בתכלית שיוכל לקחת על עצמו את משימת ההובלה של הפלמ"ח, לאמור, חברי תנועות הנוער החלוציות, ילידי הארץ, אנשי הקיבוץ המאוחד. אלו היו אנשים צעירים יותר, בני ההתיישבות העובדת המחויבים פוליטית לאחדות העבודה. טענתה של שפירא היא כי אלמלא מותם של כ"ג יורדי הסירה, ייתכן כי הפלמ"ח היה לובש צביון שונה לחלוטין מזה שהיה לו בסופו של דבר.[5]
זכרם של יורדי הסירה הונצח בדרכים רבות. שלוש אוניות מעפילים נקראו על שמם: כ"ג יורדי הסירה, שהגיעה לארץ ב-13 באוגוסט 1946 מאיטליה ועל סיפונה 790 מעפילים; כתריאל יפה, שנקראה על שם רב-החובל של סירת הכ"ג, נתפסה בידי הבריטים ב-13 באוגוסט 1946, ו-604 המעפילים שעל סיפונה הועברו למחנות המעצר בקפריסין; ועמירם שוחט, שהצליחה לפרוץ את ההסגר הבריטי הימי ולעגון בקיסריה ב-16 באוגוסט ב-1946, ועל סיפונה כ-180 מעפילים. כן נקראים על שמם רחובות ברבות מערי הארץ, ואף בית הספר לקציני-ים בעכו. אנדרטה הוקמה לזכרם בגן הנעדרים בהר הרצל, ובה מתייחדים עם זכרם.
גם בצפת הם הונצחו ברחוב שנקרא על שמם. אך, אף אחד לא שם לב לטעות קטנה בשם: "מג יורדי הסירה". רק ב2013, בעקבות פרסום בידיעות אחרונות, העירייה גילתה את הטעות המביכה והבטיחה לתקן אותה לקראת יום האזכרה.
עליית ביתא ישראל נולדה מתוך ערגה לציון וירושלים במשך שנות קיומה של העדה היהודית בחבש. בשנת 1848 נשלחה איגרת מביתא ישראל ליהודים שבאירופה ובה נזכר כי העדה מחכה לביאתו של המשיח ולקיבוצם של היהודים. שנה לאחר מכן נשלחו דניאל בן חנניה ובנו משה לארץ ישראל וכך התחילה מסכת התכתבויות בין ירושלים לחבש.
בשנת 1862 התעצם גל ציונות ששטף את הקהילה וזכה לשם עליית תרכ"ב בהנהגת המלקוסה אבא מהרי, לאחר שהקיסר תוודרוס השני התיר ליהודים לעזוב את קיסרותו. עלייה זו נכשלה ותוארה כאסון שבו רבים מתו מרעב ומחלות. המסע שהשאיר צלקת לעדה מנע ממנה עלייה רגלית נוספת אך הציונות המשיכה לבעבע בליבותיהם והתפילות למען ירושלים רק התגברו. הקהילה הדגישה כי העלייה בוא תבוא והיהודים יתאספו מכל העולם לציון.
ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל
עליות לפני קום המדינה
עליות לאחר קום המדינה:
עליות על פי ארץ מוצא:
ב-1949 נערך מבצע מרבד הקסמים שבמהלכו עלו לישראל כחמש מאות יהודים עדנים מג'יבוטי, אריתריאה ושנה לאחר מכן הגיעו לקהילות ביתא ישראל שליחי העלייה ראשונים. ב-1955 עלו 25 נערים לישראל על מנת לעבור הכשרה בכפר בתיה, בשנות ה-60 עלו שאר היהודים העדנים מאריתריאה בעקבות מלחמה שפרצה. בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן ששיאה היה במבצע משה ושבא עלייה זו גבתה את חייהם של כארבעת אלפים נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית בחבש התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה לאחר מכן בין 1992 - 1999 עלו לישראל יהודי קווארה.
ב-1993 החלה עליית הפרס מורה וב-1999 התפרסם מפקד אפרתי שקבע שישנם 28 אלף בני פרס מורה ועל פי זה המשיכה עלייתם. ב-2008
בשנת 1862, בימי הקיסר תוודרוס השני, קבע הכהן אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר תכזה שבטיגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר, נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת חציית ים סוף ונהר הירדן בימי יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל והניצולים חזרו למושבם באזור טיגראי. חלקם שלא היו בני טיגראי גם התיישבו שם.
לפנים היו פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' ויונה בוגלה נגד עלייה המונית והיו בדעה כי לפני עלייה שכזו יש לקדם את החינוך. לאחר קום מדינת ישראל הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידה ולכך נרתמה המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה. ב-1950 נשלח ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מנהלה של הברית העברית העולמית וחבר בועד למען הפלאשים לאתיופיה לברר את מצב הקהילה. לאחר מכן החליטה המחלקה לחינוך לפתוח בתי ספר לביתא ישראל וב-1953 נשלח הרב שמואל בארי כשליחה הראשון של הסוכנות היהודית לקהילה, במקביל המחלקה לגולה מקבלת לשורותיה את יונה בוגלה. באותה השנה מקים הרב בארי את בית הספר העברי באסמרה ולאחר מכן מחליף אותו יהודה סיוון.
ב-1955 ו-1965 עולים לישראל עשרים ושבעה נערים יהודים ומשוכנים בכפר בתיה. צעירים אלו מוכשרים כשליחים שישובו בהמשך לכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והוא מועבר לכפר איזווה שבעקבותיו מוקמת מרפאות. בוגרי בית הספר וכפר בתיה מקימים בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים וב-1958 מועבר בית הספר לכפר אמבובר לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית ומקצצת בתקציב הפעילות החינוכית ביותר מחצי. בתי הספר כולם נסגרים למעט זה שבאמבובר. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 מצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך מהחברה היהודית להתיישבות.
לאחר פליטת פיו של משה דיין, הממשל האתיופי ניתק את קשריו עם ישראל גירש את כל הישראלים והחל לרדוף פעילי עלייה וציונים ובכך שימר את מערכת היחסים עם מדינות הליגה הערבית. תוך כדי זה החלה לנטוש את המדינה האליטה היהודית ובראשה יונה בוגלה, אלו שלא הצליחו לברוח נתפסו ונשלחו למאסר. פרדה אקלום, אחד ממורי רשת אורט, ברח וחצה הגבול לסודאן, משם שלח מכתבים לארגונים שונים והמוסד עלה עליהם. במקביל לכך המוסד החליט שיש לבחון את עליית היהודים דרך סודאן וכך היה, סוכני המוסד הגיעו לסודאן ויחד עם אקלום תרו אחר יהודים אחרים שחצו הגבול.
הדבר הראשון שנעשה הוא הוצאת בני משפחתו של אקלום על מנת שלא יירדפו בגלל פעילותו ובשל כך נשלח שליח אשר הגיע למשפחתו והודיע על מצבו, שלושה מקרובי משפחתו של אקלום עשו את הדרך לחרטום ומשם הוטסו יחד עם 29 צעירים נוספים שאותרו לאתונה ומשם לנמל התעופה בן-גוריון. אלו היו העולים הראשונים בדרך זו. עולים אלו שלחו גלויות למשפחותיהם והודיעו שהגיעו לישראל. המשפחות ובעיקר זו של אקלום, דחפו לצאת באופן רגלי כמו שעשו קרוביהם וכך היה. למשפחה זו הצטרפו שתי משפחות נוספות והם החלו לנוע לכיוון הגבול, הדרך הייתה ארוכה וקשה אך משפחות אלו הגיעו ליעדן. בו בזמן המוסד דרש להפסיק את איתורם של יהודים בסודאן ולא ידע על ההסתננות של יהודים מאתיופיה לסודאן. הסוכן דני לימור ופרדה אקלום המשיכו בפעולות וזיפו מסמכים של יהודים שהיו לכאורה בסודאן כל זאת על מנת לא לעצור את הפעילות, המשפחות שהגיעו לסודאן הוטסו לאתונה ומשם לישראל.
משפחות אלו שלחו גלויות למשפחותיהם שנותרו בחבש, השמועות וההצלחה של המשפחות שהלכו לסודאן התפשטה ביישוב היהודי בטיגראי ומשפחות רבות התארגנו למסע הרגלי על עבר הגבול. דרכם העיקרית של היהודים בטיגראי עברה דרך אזור וולקאיט ששם שכנה קהילה יהודית אשר קיבלה אותם בברכה וגם שם החלה השמועה להתפרץ ויהודים אלו החלו גם הם להצטרף למסע. שמועות אלו התפרצו וכך החלה דרכם של אלפי יהודים מטיגראי וולקאיט אשר הגיעו לגדריף, משם המוסד לקחם לחרטום וכך הוטסו לישראל. אלפי היהודים שהגיעו מטיגראי היו נטל על הפעילות של המוסד והוא החליט להכניס לפעולה את צה"ל. היהודים שהגיעו בהמוניהם הוטסו ישירות ממחנות הפליטים גדריף ואום רקובה על ידי חיל האוויר לישראל וחלקם אף נלקחו אל הים האדום ומשם בספינות חיל הים הגיעו לנמל אילת. המוסד ראה כי אין באפשרותו לעצור את גל העלייה והחל במבצע משה. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים.
יום הזיכרון נקבע לראשונה בד' באייר בשנת 1940 לזכר הנופלים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט[1] ורק כתשע שנים לאחר מכן, במלאת שנה להקמת המדינה, נקבע ה' באייר כיום העצמאות (מפני שזהו יום הכרזת המדינה, ללא קשר ליום הזיכרון).
מלחמת העצמאות נסתיימה בסמוך ליום העצמאות הראשון ב-1949, והאזכרות לזכר חללי מלחמת העצמאות, התקיימו בשנתיים הראשונות במהלך יום העצמאות עצמו. בקרב המשפחות השכולות הייתה תחושה קשה, קיום האזכרות לצד החגיגות היה קשה מבחינה רִגשית, והם חשו שלא מכבדים את קרוביהם בצורה נאותה, ולכן דרשו לייחד יום מיוחד לזכר הנופלים. שר הביטחון, דוד בן-גוריון, הקים ב-1951 מועצה ציבורית להנצחת הנופלים, וזו המליצה על ד' באייר כ"יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות" ועל אופיו. הצעה זו אושרה בממשלה לקראת יום הזיכרון השלישי (מידע נוסף בעניין זה נמצא בערך יום העצמאות).
בשנת 1963 חוקקה הכנסת את "חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא-הגנה לישראל", והוסדרו בו מנהגיו ומועדו. הסיבה הנפוצה שנחקקה בתודעה הלאומית בקביעת תאריך יום הזיכרון לפני יום העצמאות היא לתזכורת גבורת הנופלים שנתנו את נפשם למען הארץ, ועקב סיבה זו, שחלחלה עמוק לתוך התודעה הישראלית, נקבע באופן רשמי על ידי הכנסת בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ה'תשכ"ג-1963, שבתחילתו נאמר:
ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם.
סעיף 3 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון:
ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; יקוימו אזכרות ועצרות-עם; ייערכו טקסי התייחדות במחנות צבא-הגנה לישראל ובמוסדות חינוך; תכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום.
במהלך השנים הוכנסו בו שינויים וב-1980 שונה שמו ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", ונוספו לו גם חללי המחתרות, המוסד והשב"כ.
על מנת לאפשר לקרובי משפחתם של חללי מערכות ישראל להשתתף ללא קושי בטקסי יום הזיכרון, נקבע בחוק שקרוב משפחה (הורים, הורי-הורים, בן זוג, ילדים, אחים ואחיות) רשאי להיעדר מעבודתו ביום הזיכרון ויראו אותו כאילו עבד. החל משנת 2010 ניתנת זכות זו גם לקרובי משפחתם של חללי פעולות איבה.
תחילתו של יום הזיכרון בשקיעת החמה, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרת. על-מנת למנוע התנגשות בין יום הזיכרון (ויום העצמאות, שחל מיד אחריו) ובין השבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:
בכל המקרים הללו זז גם יום העצמאות בהתאם, כך שיתחיל מיד עם תום יום הזיכרון.
בימים שלקראת יום הזיכרון מציבים חיילי צה"ל דגלון של מדינת ישראל על קברו של כל אחד מחללי צה"ל בבתי הקברות ברחבי הארץ. הרמטכ"ל מציב דגלון שכזה על קברו של החלל האחרון שנקבר עד אותו מועד בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
סמוך ליום הזיכרון מקבלות משפחותיהם של חללי מערכות ישראל איגרת משר הביטחון בתוך מעטפה מיוחדת המעוצבת במיוחד ליום זה, וכן מתנה צנועה (לרוב – ספר על ארץ ישראל).
דגלי ישראל מורדים לחצי התורן. רבים נוהגים לפקוד את טקסי הזיכרון וכן את בתי יד לבנים ביישובים השונים, ולעיין שם בספרי ההנצחה המתארים את החללים. בתי העינוגים דוגמת מסעדות, בתי קפה ובתי קולנוע נסגרים בערב יום הזיכרון. רבים נוהגים להדליק בביתם נר זיכרון. מוסדות ציבור רבים נוהגים להציב בכניסה למבנה מנורה גדולה בדמות שלהבת אדומה, סמל ארגון יד לבנים.
אמצעי התקשורת מקדישים בערב היום וביום הזיכרון עצמו מקום נכבד לכתבות העוסקות בנופלים ובהתמודדות עם השכול. ערוץ 33 משדר לאורך כל יום הזיכרון את שמותיהם של החללים לפי תאריך נפילתם החל משנת 1860, הנחשבת על פי משרד הביטחון כתחילת ההתחדשות של היישוב העברי בארץ ישראל ומניין הנופלים נספר החל משנה זו.
סמלו של יום הזיכרון הינו פרח דם המכבים הצומח, ע"פ המסורת, בכל מקום בו נפלה טיפה מדמם של המכבים. משרד הביטחון מנפק מדבקות עם תמונת הפרח והן מחולקות בטקסי הזיכרון השונים ונענדות על דש הבגד. מקורו של מנהג זה הוא במסורת שהתפתחה במדינות חבר העמים הבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה בה עונדים בימי הזיכרון של חודש נובמבר פרחי פרג (ה-Poppy) מנייר או פלסטיק על דש הבגד (פרחי הפרג הצומחים בשדות הקטל של פלנדריה מסמלים את דמם של החיילים הבריטיים שנהרגו במקומות אלו, בעקבות השיר בשדות פלנדריה).
ערב יום הזיכרון נפתח בטקס המתקיים בבית יד לבנים בירושלים בשעה ארבע אחר הצהריים. בשעה שמונה בערב נשמעת ברחבי הארץ צפירת זיכרון בת דקה אחת, המתחילה רשמית אירועי יום הזיכרון.
אירוע מרכזי נערך ברחבת הכותל בירושלים בהשתתפות נשיא מדינת ישראל, הרמטכ"ל ובני המשפחות השכולות, ובו מודלקת אבוקת זיכרון. אחריו מתקיימים טקסי זיכרון במרבית היישובים בארץ. אחד מהטקסים הגדולים נערך בבנייני האומה על ידי ארגון "זוכרים" בהשתתפות משרד הביטחון, המוסד לביטוח לאומי ועיריית ירושלים.
בחלק מהיישובים נוהגים לערוך בערב יום הזיכרון, לאחר הטקס הרשמי, ערב שירי לוחמים ושירי זיכרון, כגון האירוע "שרים בכיכר" הנערך בכיכר רבין בתל אביב.
ביום הזיכרון, בשעה 11 לפני הצהריים, נשמעת ברחבי הארץ צפירת דומיה בת שתי דקות, שלאחריה מתקיימים טקסי זיכרון בכל בתי הקברות הצבאיים. האזכרה המרכזית מתקיימת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בנוכחות נציגי מדינות זרות, נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל. בשעה 13:00 נערך טקס אזכרה ממלכתי לחללי פעולות האיבה, באנדרטת חללי פעולות האיבה שבהר הרצל בירושלים.
בטקסים בבתי הקברות הצבאיים נוהגים להוריד את הדגל לחצי התורן ולקרוא תפילת "יזכור" מיוחדת ליום זה. נישא נאום של נבחר ציבור, חזן שר את תפילת "אל מלא רחמים" בגרסה לזכר חללי צה"ל, מניחים זרים ברחבת האנדרטה מטעם מוסדות וארגונים שונים ומסיימים לרוב במטח ירי כבוד של חיילי צה"ל.
אירועים נוספים מתקיימים באנדרטאות השונות, בבתי יד לבנים, במוסדות חינוך, בבסיסי צה"ל, באתרי זיכרון ובמוסדות ציבור. בטקסים אלו נוהגים להציג מסכת בזמר ובקטעי קריאה לזכר הנופלים.
בין האירועים הנוספים שנערכים ביום זה:
טקס הדלקת המשואות, שנערך ברחבת הר הרצל, חותם את אירועי יום הזיכרון ומתחיל את חגיגות יום העצמאות. בעבר, בנוסף לצפירה המושמעת בערב היום ובבוקרו במהלך טקסי הזיכרון, נהוג היה להשמיע צפירה שלישית לציון תום יום הזיכרון ותחילת יום העצמאות. ביקורת על המעבר החד שגרמה צפירה זו בין תוגת היום לחגיגות העצמאות, הביאה לביטול הנוהג בתחילת שנות ה-80. בשנים האחרונות הועלתה הצעה לבצע הפרדה של יום אחד בין מועד יום הזיכרון ויום העצמאות. ההצעה הועלתה על ידי קבוצה של בני משפחות שכולות הסבורה שהמעבר בין שני המועדים הינו חד מדי ויש למתנו.[2]
בתחילת שנות ה-2000 החליטה הממשלה שגם נפגעי פעולות האיבה יוזכרו ביום זה, תוך הפרדה בין טקס הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל לטקס הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה. המחלוקת בשאלות אלה עודנה נמשכת.
את הגישה שיש לאחד איחוד מלא בין כל החללים מייצגים, למשל, שלושה אבות שילדיהם נרצחו בפיגוע התאבדות, האומרים:
מדוע המדינה בוחרת להתייחס לילדינו כאל חללים "אחרים"? למה חללי הטרור אינם כלולים באתוס הלאומי של המדינה שקראה להם לחיות חיי שיגרה, חיים נורמליים בנסיבות לא נורמליות? מדוע מדינה, המתגאה בכל הזדמנות שהטרור לא מכריע אותה, נוטשת את חלליה לאחר שנפלו במערכה? ומה עם אחדות העם, אחדות הדם? ההפרדה הזו, שמלווה אותנו מדי יום ביומו, צורמת ביום הקשה הזה יותר מתמיד. הגיע הזמן לומר במפורש כי נפתח יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הכולל בתוכו גם את חללי הטרור.[3]
דוגמה לדעה המנוגדת מופיעה בדבריו של אסא כשר, אב שכול שבנו (יהורז) נהרג בעת טיול בסיני:
אי אפשר להשוות את האדם שהיה לוחם למי שמטייל ברחוב וטרוריסט נפשע שם לו פצצה שגרמה לו למות. הוא לא התנדב להסתכן, הוא לא התנדב לשרת, הוא לא היה במסגרת של מסירת כל זמנו ומרצו ומחשבותיו להגנה על המדינה ועל האזרחים שלה. הוא נמצא במסגרת אחרת ולכן מגיע לו יחס אחר.[4]
ביום הזיכרון ה'תשע"ב (2012) היה מניין חללי מערכות ישראל 22,993. מניין האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה עמד על 2,477
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%9C%D7%97%D7%9C%D7%9C%D7%99_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
'סטרומה' הייתה אונייה בולגרית שנבנתה בשנת 1830, כספינת נהר, ורוב הפלגותיה היו בעיקר בדנובה. למעשה, חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד; האונייה לא הייתה כשירה להפלגה בים, ולא תקין היה להעלות על סיפונה יותר מ־100 נפש. מסע הספינה אורגן על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה שביקשו להביא יהודים לארץ ישראל, באמצעות העפלה. ב־11 בדצמבר 1941 עלו על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, (בה היו עשרה אנשי צוות, וכ-760 מעפילים (לפי עדות אחרת 769 מעפילים). על הסיפון עלו להפלגה הקצרה, שנועדה להימשך כ-14 שעות, 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה. התוכנית הייתה לברוח מאימי המשטר הפשיסטי בראשותו של הרודן יון אנטונסקו, לעבור במצרי הבוספורוס והדרדנלים ולהגיע לחופי ארץ ישראל. לחלופין הייתה אפשרות לקבל בטורקיה דרכונים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל, אך זו הייתה בעיקר רק מחשבה ולא תוכנית סדורה (למרות שטרם ההפלגה דיברו המארגנים על כך בוודאות, בכל זאת נראה שלא פעלו במאום להשגת דרכונים ורק השלו את הנוסעים התמימים). ההפלגה של 'סטרומה' שיצאה לדרכה עם דגל פנמה, התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ורק לאחר ארבעה ימים, הספינה, שמנועה התקלקל בים השחור, נגררה לנמל איסטנבול ועגנה במקום במשך יותר מחודשיים (כעשרה שבועות).
ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האונייה בנמל. הבריטים ששלטו בארץ ישראל- יעדם של המעפילים, סירבו בעקשנות להתיר את עלייתם של המעפילים לארץ. הנציב העליון הרולד מקמייקל הקשיח את עמדתו ולא איפשר את כניסת העולים לארץ ישראל, אף אם יקוזז מספר העולים ממכסת הסרטיפיקטים. הלורד מוין פעל אף הוא בעניין, כפי שתיאר, בשנת 1982, ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין: "חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת 'סטרומה' בפברואר 1942, מתאמתות בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני-השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זו התערבותו האישית של מוין שהיטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה".[1]
הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה. הסוכנות היהודית עשתה כמיטב יכולתה כדי לנסות ולהוריד את הנוסעים לחוף הטורקי, וגם ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האונייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם.[2] נסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. השלטון הבריטי בארץ ישראל חשש מפריצת הסכר ומגל של פליטים יהודים שינהר בדרך האחורית לחופי ארץ ישראל וביקשו לחסום את דרך העלייה מארצות הבלקן דרך טורקיה. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 16-11 את הכניסה לארץ ישראל (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ עיכבו את ביצוע ההחלטה.
לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 'סטרומה', עם מנוע מקולקל ובלא עוגן, נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.[3]
למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, זיהתה צוללת סובייטית, לפי דיווחה, "אוניית אויב", במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה ושיגרה אליה טורפדו. התברר שהצי הסובייטי קיבל הוראה לפגוע בכל אונייה לא מזוהה שנכנסת לים השחור. פגיעת הטורפדו גרמה לנזק עצום לספינה הישנה והרקובה. קוער האונייה התחתון שקע מיד והאונייה ירדה אחריו במהירות למצולות.
ממאות האנשים שהיו על הסיפון שרדו שניים בלבד: המעפיל דוד סטוליאר ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים. במשך הזמן ניסו שני הניצולים לעודד אחד את השני כדי לשרוד ובמשך הלילה הקר שבא שרו, דיברו וצעקו. הם חששו שאם יפסיקו - לא יחזיקו מעמד בקור העז ששרר במים וגופם יקפא. לפנות בוקר התברר לסטוליאר שהקצין לא החזיק מעמד ומת, והוא נותר הניצול היחיד מן האונייה. דייגים טורקים גילו במקרה את הניצול והעלו אותו לספינתם. דוד סטוליאר היגר לארצות הברית וחי שם.[4]
טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. בעקבות פרשה זו פירסמו המחתרות את הכרוז הבא, הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, בנוסח כרוזי ה"מבוקש" שפורסמו באשר ללוחמי המחתרות עצמם וקבעו בלשון חריפה: "רצח! סיר הארולד מק מייכל, הידוע כנציב העליון לפלסטינה (א"י), מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה "סטרומה". ב־8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל שראו בו את האחראי הישיר לסירוב לתת למעפילי ה'סטרומה' להיכנס לארץ ישראל, אך הוא הצליח לשרוד. השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה
באחדות מערי ישראל נקראו רחובות על שם "סטרומה". בחולון נקראה כיכר מרכזית בשם "כיכר סטרומה", ובשנת 1968 נחנכה בה אנדרטה לניספים.[5]
בשכונה א' בבאר שבע הוקם בית כנסת אשכנזי ע"ש סטרומה, בקומתו העליונה של בית הכנסת ישנו מוזאון לזכר הפליטים. בית כנסת אשכנזי נוסף בשם זה פועל בשכונת גיורא בעיר רמלה.
כ־60 שנה לאחר האסון, ביקש מוזיאון השואה האמריקאי לברר שאלות שנגעו לטביעתה של 'סטרומה' ובשיתוף מוזיאון יד ושם אורגנה משלחת למציאתה. צוללנים טורקיים הודיעו ביולי 2000, שבוע לפני יציאת המשלחת, כי מצאו שרידי אונייה לאחר מחקר של כ־3.5 שנים לאיתור מקום הטביעה. עם זאת קיימת מחלוקת אם השרידים שנמצאו הם אכן של האנייה סטרומה. ב-3 בספטמבר 2000 נערך טקס קרוב למקום הטביעה המשוער של האנייה ובו השתתפו שישים נציגים של משפחות הניספים.
טיסה 330 של סוויסאייר הייתה טיסה מנמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן שבשווייץ לתל אביב שהתרסקה בעקבות פיגוע טרור.
ב-21 בפברואר 1970 טס המטוס מסוג קונבאייר 990 קורונדו כשעל סיפונו 38 נוסעים ו-9 אנשי צוות. כ-9 דקות לאחר ההמראה, כשהמטוס היה באזור לוצרן, התפוצצה פצצה שהוטמנה בתא המטען. הצוות ניסה לפנות חזרה בניסיון לבצע נחיתת חירום בציריך אך היה קושי בצפייה במכשירים עקב העשן בתא הטייס. המטוס סטה עוד ועוד מערבה וזמן קצר לאחר מכן התרסק באזור מיוער בקרבת ציריך בעקבות איבוד כוח חשמלי. כל האנשים על סיפון המטוס, מהם 15 ישראלים, נספו בהתרסקות.
למעשה הפצצה יועדה להיטמן במטוס אל על בטיסה ממינכן לשדה התעופה לוד אך בשל עיכוב ממושך הועבר פריט הדאר לטיסה 300 של סוויסאיר.
החזית העממית לשחרור פלסטין בהנהגת ג'ורג' חבש נטלה אחריות על הפיצוץ שבוצע באמצעות מטען שכוון להפעלה בהתאם ללחץ ברומטרי.
אתר ההתרסקות היה במרחק של כ-900 מטר מכור מחקר גרעיני שווייצרי. תחנת הכוח הגרעינית בזנאו שנפתחה ב-1969, נמצאת רק כשני קילומטרים מאתר ההתרסקות.
בתגובה לאירוע הודיעה חברת סוויסאייר על הפסקת טיסותיה למזרח התיכון.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע נקבע על ידי הרבנות הצבאית בז' באדר, יום לידתו ויום מותו של משה רבנו לפי המסורת היהודית, מפני שעל פי ספר דברים ל"ד ה-ו (5-6), מקום קבורתו של משה לא ידוע: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
בבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים נקבעה חלקה לנופלים שמקום קבורתם לא נודע, ומדי שנה בז' באדר נערך שם טקס אזכרה ממלכתי לחללים אלה. ב"גן הנעדרים" שבהר הרצל נמצא קיר זיכרון ובו שמותיהם של חללי מערכות ישראל, שנפלו בגבולות הארץ ומחוצה לה, ומקום קבורתם לא נודע. 181 מבין חללי מערכות ישראל מוגדרים כיום כחללים שמקום קבורתם לא נודע,[1] מתוכם 108 נהרגו במלחמת השחרור.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%9C%D7%97%D7%9C%D7%9C%D7%99_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%A9%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%9D_%D7%9C%D7%90_%D7%A0%D7%95%D7%93%D7%A2
היום התקיים טקס האזכרה ל-69 חללי הצוללת באנדרטת ההנצחה בהר-הרצל, במעמד הרמטכ"ל בני גנץ, מפקד חיל הים וראשת אכ"א. המשפחות השכולות זעמו: אף שר לא הגיע
הצוללת אח"י דקר שקעה מצולות לפני 45 שנים, היום (ד') התקיים טקס האזכרה ל-69 חללי הצוללת באנדרטת ההנצחה בהר-הרצל. בתאריך 9 בינואר 1968, הסתיים שיפוצה של הצוללת אוניית חיל-הים 'דקר' בבריטניה והיא יצאה לדרכה לכיוון נמל חיפה. כחמישה ימים לפני תאריך הגעתה המיועד לישראל, נעלמו עקבותיה ו-69 לוחמיה הוכרזו כנעדרים.
המשפחות השכולות זעמו: אף שר לא הגיע לטקס האזכרה. "אני חושב שזאת פעם ראשונה שאין אף נציג של הממשלה בטקס האזכרה של דקר", אמר אחד מבני המשפחה של הנופלים. קרובת משפחה אחרת הוסיפה: "אני מואד מצטערת שלאף-אחד לא היה זמן להגיע היום. יש בחירות, אבל מבחינתנו ימים כתיקונם. הממשלה עדיין קיימת".
הרמטכ"ל גנץ אמר בטקס: "היום, כשסביב מדינתנו הים סוער ורבים האיומים על ביטחוננו מקרוב ומרחוק, ממשיכים חיל-הים ובתוכו שייטת הצוללות להוות זרוע אסטרטגית ארוכה, מתוחכמת, חרישית מאוד ורבת חשיבות במאבקנו. כל עוד רוח המסירות והמחויבות לביטחון העם והמדינה מנשבת בארץ, היא תמשיך ותפיח חיים במפרשיה של ספינת ישראל".
מפקד חיל-הים, אלוף רם רוטברג, ספד ללוחמים ופיאר את המורשת שהותירו אחריהם. "מורשת מפוארת ממשיכה להיכתב בשייטת הצוללות, המורשת אותה השארתם, מורשת שתרומתה הייחודית והחשאית הינה פרק מרשים אשר ברובו חסוי במלחמה על קיומנו כמדינה עצמאית וריבונית", אמר בנאומו מפקד חיל-הים.
http://www.glz.co.il/1138-10021-HE/Galatz.aspx
הפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס אירע ב-18 ביולי 2012, בשעה 17:30 (זמן מקומי), כאשר מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס במגרש החנייה של נמל התעופה בורגס שבבולגריה ובו 42 תיירים ישראלים, רובם בני נוער, בדרכם מנמל התעופה למלונות שלהם, לאחר שהם הגיעו לבולגריה בטיסה של אייר ויאה מתל אביב שנחתה בשעה 16:50. בפיגוע נרצחו שבעה בני אדם, ונפצעו יותר מ-30
בחודשים שקדמו להתקפה, נעשו מספר פיגועים וניסיונות לביצוע פיגועים או התקפות נגד אזרחים ישראלים בחו"ל ונגד דיפלומטים ישראלים בהודו, בגאורגיה, בתאילנד ובקפריסין. ארגון חזבאללה ואיראן נמצאו מעורבים בחלק גדול מההתקפות הללו.[1][2] בניסיון פיגוע בקפריסין, שנערך ימים ספורים לפני ההתקפה בבולגריה, היה מעורב אדם שעבד עבור ארגון חזבאללה.[3] בינואר 2012 נמצאה חבילה חשודה באוטובוס שהסיע תיירים ישראלים מטורקיה לבולגריה.[4]
ב-18 ביולי 2012, בשעה 17:30 בערב (זמן מקומי) מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס במגרש החנייה של נמל התעופה בורגס שבבולגריה ובו תיירים ישראלים.
האוטובוס ובו 42 ישראלים, רובם בני נוער, המתין להסעה משדה התעופה למלונות שלהם, לאחר שהגיעו לבולגריה בטיסה של אייר ויאה מתל אביב שנחתה בשעה 16:50. בפיגוע נרצחו שבעה בני אדם - נהג האוטובוס[5] ומדריכת טיולים[6] מבולגריה וחמישה תיירים מישראל,[7] ואושפזו 32 פצועים. שני אוטובוסים נוספים ניזוקו בפיצוץ ועלו באש, בנוסף למספר כלי רכב סמוכים אחרים.
לפי השלטונות הבולגריים, נגרם הפיצוץ על ידי מחבל מתאבד אשר תועד על ידי מצלמות האבטחה של שדה התעופה בעת שהוא חיכה במגרש החניה כשעה שלמה.[8] האדם החשוד בתקיפה מתואר כגבר לבן עם שיער ארוך ומשקפי שמש.
אף אחד לא נטל אחריות לפיגוע, אך ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הצהיר כי "כל הסימנים מצביעים על איראן" כגורם האחראי לפיגוע. על פי עיתון "הארץ" טענה זו מגובה במידע מודיעיני מפורט, לפיו הגנרל קאסם סולימאן, ראש חטיבת אל קודס של משמרות המהפכה האסלאמית האיראניים, עמד מאחורי הפיגוע וכי משמרות המהפכה האסלאמית האיראניים, המשרד למודיעין ולביטחון לאומי של איראן, וארגון חזבאללה סייעו להוציא לפועל את הפיגוע.[9] הפיגוע התרחש ביום השנה ה-18 של הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה שכוון גם הוא נגד מטרות ישראליות ויהודיות, ויוחס אף הוא לאיראן ולחזבאללה.
בעקבות הפיגוע שדה התעופה בורגס נסגר לתנועה. יורדאנקה פאנדקובה, ראש עיריית סופיה, בירת בולגריה, הורתה להגביר את הנוכחות המשטרתית בכל המקומות הציבוריים הקשורים לקהילה היהודית בעיר.[10] כמו כן מתנהל מצוד אחרי אדם שחשוד שסייע למחבל לבצע את הפיגוע.
למחרת הפיגוע הועברו מרבית הפצועים הישראלים לבתי חולים בישראל, לאחר שהוטסו מבולגריה במטוס של חיל האוויר הישראלי. שלושה פצועים קשה נותרו בבולגריה.
ב-18 ביולי 1995 הייתה אמורה להיערך הופעת הפרידה של להקת משינה שהודיעה על התפרקותה בחודש מאי של אותה שנה. ההופעה הייתה אמורה להיערך באחד ממתחמי הפסטיבל שהיה ממוקם באזור התעשייה של ערד שכונה ה-"אתרוק" (הלחם של "אתר" ו-"רוק").
הביקוש להופעה זו היה רב מאוד. זמן רב לפני ההופעה כבר המתינו אלפי בני נוער ליד שער הכניסה למתחם. בהוראת המארגנים לא נפתחו שערים נוספים ונוצר דוחק רב בכניסה. בזמן הופעת החימום של להקת "טיפקס" חלק מהשער התמוטט מלחץ הקהל, וקרס על הצעירים שעמדו על ידו. קריסת השער הביאה למותם של שני צעירים: איטן פלד וחן יצחק. צעירה נוספת, נעמה אלקריב, נפצעה אנושות ומתה בבית החולים כעבור מספר ימים. ההופעה של "טיפקס" נעצרה ולהקת משינה לא הופיעה באותו ערב. מארגני הפסטיבל ניסו להמשיך כרגיל בסדרת המופעים ולהתעלם מן האסון, אך האמנים המשתתפים ובראשם שלמה ארצי ועפרה חזה הודיעו כי הם מסרבים להופיע לנוכח האסון שארע. המשך הפסטיבל בוטל.
האירוע חולל תדהמה ורעש רב בישראל בימים ובחודשים שלאחריו. עזר ויצמן שכיהן אז כנשיא המדינה אמר על האירוע הזה ש"האמריקניזציה שוטפת אותנו ועם ישראל צריך להיזהר ממקדונלד'ס, אנחנו צריכים להיזהר ממייקל ג'קסון. אנחנו צריכים להיזהר מהמדונו
האירוע חולל תדהמה ורעש רב בישראל בימים ובחודשים שלאחריו. עזר ויצמן שכיהן אז כנשיא המדינה אמר על האירוע הזה ש"האמריקניזציה שוטפת אותנו ועם ישראל צריך להיזהר ממקדונלד'ס, אנחנו צריכים להיזהר ממייקל ג'קסון. אנחנו צריכים להיזהר מהמדונות".
שבוע לאחר האסון פורסם דו"ח ראשוני לפיו למופע נמכרו 25 אלף כרטיסים, כמות גבוהה בהרבה ממספר הצופים שאושר על ידי המשטרה בהתאם לגודל המתחם. יתר על כן, התברר שבמופע לא היה קצין ביטחון ורק 54 שוטרים פיקחו על רבבות בני הנוער.
בעקבות אסון ערד נתבקש מכון התקנים הישראלי להכין תקן חדש לארגון מופעים המוניים, הכנת התקן ארכה זמן רב ובשנת 1997 התרחש אסון נוסף, "אסון המכביה". למרות זאת, התקן הוצג רק בשנת 2007, לאחר יותר מעשור מאז האסון [1].
בעקבות האירוע התפטר מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. בשנים שלאחר האסון סבל הפסטיבל מהפסדים כספיים עקב מספר משתתפים נמוך. בני הנוער החלו להדיר את רגליהם מהפסטיבל והוא הפך במהרה לאירוע מצומצם הפונה לאוכלוסייה מבוגרת יותר, ולא חזר למעשה למתכונתו הקודמת [2].
לאור ממצאי החקירה, נמתחה ביקורת ציבורית על מארגני הפסטיבל שכשלו בארגון הלוגיסטי והאבטחתי, והואשמו בחמדנות וברשלנות. לאחר כשש שנים וחצי הורשעו בבית משפט השלום באשדוד חמישה מהאחראים על הפסטיבל ונשלחו לתקופות מאסר שונות של עד לשנה. נאשם שישי זוכה מחמת הספק [3]. ערעורים של הנאשמים לבית המשפט המחוזי נדחו בשנת 2005 [4].
בתביעת נזיקין שהגישו הורי ההרוגים נפסקו בשנת 2007 פיצויים של קרוב לחמישה מיליון שקלים. ההורים של איטן פלד הגיעו מספר שנים קודם לכן להסכם פשרה על פיו הוקמה קרן מלגות לסטודנטים מצטיינים להנצחתו, על ידי הנתבעים [5].
בחג סוכות בחודש אוקטובר 2009 חזר הפסטיבל למתכונת דומה לזו המקורית במסגרת ווליום ערד בחסות סלקום.
ת".
בילדותו התגורר רן באזור גשר פז בחיפה, הקרוב לשכונת קריית חיים, שבה שכן מגרש האימונים של הפועל חיפה. עקב זאת, אביו של אבי, משה רן (שוער עבר בהפועל חיפה) רשם אותו לקבוצה, שם שיחק עד להגיעו לגיל 11. לאחר שעברו דירה לאזור כרמל מערבי בחיפה, העדיפו במשפחת רן להעביר את בנם למכבי חיפה, שהתאמנו במגרשי "קצף" הקרובים יותר לביתם החדש.
רן למד בבית הספר "מישלב" וזכה במדיו באליפות בתי הספר בכדורגל. הוא שיחק בקבוצת הנוער של מכבי חיפה והצטיין במדיה, ובשנת 1979 זכה עם קבוצת הנוער באליפות המדינה ובמקביל, זומן לשחק בקבוצת הנוער של נבחרת ישראל.
בהגיעו לגיל 17 בעונת 1981/1982, ערך רן את הופעת הבכורה שלו בקבוצת הבוגרים של מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב, ושמר על שער נקי. רן המשיך לשחק במשך רוב העונה, כאשר הוא מתחרה לסירוגין על אפוד השוער עם צדוק אברהמי. התחרות הייתה קשה, אולם רן היה ידוע בחריצותו באימונים ובהתמדתו, כמו גם בנועם הליכותיו ואופיו החברתי אשר הקנו לו מעמד חברתי רם ואהדה גם מחוץ למגרש. עונה לאחר מכן, מצא עצמו רן שותף פחות, והתחרות עם אברהמי הייתה קשה יותר.
בעונת 1983/1984 הגיע שלמה שרף למכבי חיפה. המאמן החדש חיפש שוער ותיק ומנוסה במקומו של רן בן ה-20, וביקש לשחרר את רן ולהביא במקומו את אריה חביב מהפועל יהוד. רן, שעדיין לא קנה לעצמו מעמד בקבוצה, מצא עצמו עומד עם אביו חסר אונים מול התעקשותו של שרף למצוא לו מחליף. בהיותו דמות חברתית אהודה בקבוצה, גרר רן גל של מחאות מצד מספר שחקנים דוגמת ברוך ממן ורוני רוזנטל אשר ביקשו שיישאר, אך הוא סירב לשמוע להם. יוחנן וולך, "המוח המקצועי" של מכבי חיפה, שהיה חסיד מובהק של התבססות על שחקני בית וכבר מנע את שחרורם של שחקנים רבים, בהם רוני רוזנטל, רפי אוסמו, משה סלקטר ויוסי קרמר, טירפד את המהלך והצליח למנוע את שחרורו של רן. וולך האמין בשוער הבית הצעיר, והכיר היטב את יכולתו עוד כשהיה ילד, הן כשחקן בקבוצת הילדים של מכבי חיפה, והן כתלמיד של אשתו רחל, מנהלת בית ספר מישלב, שבו זכה בתוארו הראשון בכדורגל. כמו כן היה וולך חבר של אביו של רן.
רן לא איכזב, ובין הקורות של חיפה התגלה שוער מצוין, שעד מהרה הוכתר בעיתונים כיורשו של יעקב חודורוב. רן סייע לחיפה לזכות באליפות הראשונה בתולדותיה, תוך שהוא סופג 28 שערים.
עונתו השנייה של רן כבר ביססה אותו כאחד משחקני המפתח של מכבי חיפה, תוך שהוא שובר שיא מועדון וספג רק 18 שערים בעונה זו. באותה עונה הייתה חיפה קרובה לזכות בדאבל והגיעה לגמר גביע המדינה, שבו הפסידה לבית"ר ירושלים.
בשנת 1986 כשלה מכבי חיפה לזכות בתארים, אולם רן הצטיין ונבחר לשחקן העונה. באותה שנה זומן לראשונה לנבחרת ישראל, למשחק החוץ נגד סקוטלנד. אז גם הגיעו הצעות מקבוצות בכירות באירופה, ביניהן ליברפול, שבמשחק ראווה שערכה בישראל הציג רן את אחד ממשחקיו הטובים בקריירה. בליברפול התרשמו מאוד מהשוער של חיפה וביקשו להחתימו.
רן שיחק תשעה משחקים בנבחרת, מתוכם שמונה שהסתיימו בהפסד (ואף בתבוסות) ותוצאת תיקו אחת, זאת מול כמה מהנבחרות הטובות בעולם, כברזיל, ארגנטינה ונבחרת מערב גרמניה.
ב-1987 מכבי חיפה סיימה בירכתי הטבלה, במקום התשיעי, אולם רן שמר על מעמדו כשחקן מפתח בקבוצה, בעידן ששחקני מפתח רבים שוחררו במועדון.
ב-11 ביולי 1987 יצא רן עם כמה מחבריו לחוף "גיא" בטבריה. רן הוזמן בשבוע שלאחר מכן למשחק של "כוכבי העולם" וחש כי עליו לעסוק בפעולה מסיחת דעת.
רן יצא באופנוע ים לעבר מרכז הכנרת, ולפתע הגיחה סירת מרוץ ופגעה בו. הסירה הפוגעת חילצה את רן אל חוף מלון "גלי כנרת" ולמקום הוזעקה ניידת טיפול נמרץ, שהגיעה כעבור מספר דקות. הרופא שהיה בניידת קבע את מותו של רן.
אלפים השתתפו בהלוויתו של רן, שיצאה מאצטדיון קריית אליעזר. רן, ששיחק 146 משחקי ליגה במכבי חיפה, הותיר חלל לא רק בהגנת מכבי חיפה, אלא בלבם של אלפי אוהדי כדורגל, שביכו את מותו.
ב-1998 לכבוד היובל להקמת מדינת ישראל, נערך טקס בחירת "11 הגדולים" של חיפה בכל הזמנים. רן גרף את התואר "שוער היובל" של חיפה.
המחבלים היו חברי ארגון קומוניסטי קיצוני, "הצבא האדום היפני", שפעל בהשראת סין העממית ובתמיכתה. הם ביצעו את המתקפה בשליחותה של החזית העממית לשחרור פלסטין, לאחר שאומנו על-ידה בלבנון. המחבלים היפנים, שהחזיקו בדרכונים מזויפים ויצאו מרומא, ירדו בלוד ממטוס אייר פראנס שהגיע מפריז, המתינו באולם הנוסעים למזוודותיהם, וכאשר הגיעו שלפו מהן רובי קלצ'ניקוב ורימוני יד והחלו פוגעים ללא הבחנה בנוסעים, בסבלים ובפקידי המכס שמילאו אותה שעה את האולם.
אחד מהתוקפים נהרג על ידי אנשי הביטחון באולם, השני התאבד על ידי פיצוץ רימון יד, והשלישי, קוזו אוקמוטו, נמלט לרחבת חניית המטוסים וניסה לפגוע בנוסעי אל על, אך נפצע קשה ונלכד. הוא נשפט ביוני 1972 למאסר עולם, אך שוחרר ללבנון בשנת 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו שלושה שבויי צה"ל תמורת 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים.
לאחר הטבח הוכרזו סידורי ביטחון קפדניים, גם שדות תעופה אחרים בעולם מיהרו להדק את מערך האבטחה. ממשלת יפן התנצלה רשמית בפני ישראל על מעורבותם של אזרחיה בפיגוע, ואף שילמה לנפגעים פיצויים של למעלה ממיליון דולר.
בין קורבנות הטבח היה גם פרופ' אהרון קציר, מבכירי המדענים בישראל ואחיו של אפרים קציר שנבחר בשנת 1973 לנשיאות המדינה. שמונה מבין 24 ההרוגים היו אזרחים ישראלים, ועוד 16 היו צליינים שהגיעו מפוארטו ריקו. בפוארטו ריקו מציינים את זכר הנרצחים בכל שנה ב-30 במאי. יום זיכרון זה עוגן בחקיקה בשנת 2006 תחת השם "יום הזיכרון לטבח בנמל התעופה לוד".
בשנת 2010 הגישו קרובי קורבנות הטבח וארגון שורת הדין תביעה נגד ממשלת צפון קוריאה, שהשתתפה באימון המחבלים. התביעה הוגשה בפוארטו ריקו, לבית משפט פדראלי של ממשלת ארצות הברית[1]. בית המשפט קיבל את טענות התביעה, וקבע כי על צפון קוריאה לשלם פיצויים בסך 378 מיליון דולרים למשפחות ההרוגים[2].
אנדרטה לזכר הנרצחים הוקמה בטרמינל 2 של שדה התעופה
סמל ראשון נתנאל מושיאשווילי, בן 21 מאשקלון, לוחם גולני שנהרג בחילופי האש עם מחבל חמוש סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, הובא אחה"צ למנוחות. המחבל ניסה ככל הנראה לחטוף ישראלים או לבצע פיגוע ירי ונהרג במהלך חילופי האש. כוחות שהוקפצו לאזור זיהו אותו ופתחו לעברו באש. באזור עדיין מורגשת נוכחות צבאית מוגברת
תקרית האש בגדר המערכת: בחלקה הצבאית בבית העלמין החדש באשקלון הובא למנוחות לוחם גולני סמל ראשון נתנאל מושיאשווילי, בן 21, שנהרג הבוקר בחילופי ירי בגבול עזה. מושיאשווילי, לוחם בחטיבת "גולני", הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר מותו. בתקרית, מחבל חדר אל תוך שטח ישראל, כ-150 מטרים מגדר המערכת באזור דרום רצועת עזה סמוך לקיבוץ נירים, ככל הנראה לשם חטיפת ישראלים או לביצוע פיגוע ירי באחד מהיישובים הסמוכים.
המחבל החמוש פתח באש לעבר כוחות צה"ל. כוחות של גולני זיהו את האירוע והוקפצו למקום. כוחות צה"ל פתחו באש חזרה לעברו ובמהלך חילופי האש נהרג המחבל. באזור עדיין מורגשת נוכחות צבאית מוגברת. כחלק מהניסיון לבודד את האירוע התבצע ירי של מסוקי קרב וטנקים לשטחים פתוחים סמוך לגדר.
http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?NewsId=106613
מדובר בתקרית אש חמורה ויצאת דופן לתקופה האחרונה. כבר זמן רב שלא התרחשה תקרית של חילופי אש על הגדר, במיוחד שלא באזור, זה וכבר זמן רב שלא נהרג חייל צה"ל באזור רצועת עזה. הכוחות הצליחו לזהות את המחבל, מה שכנראה מנע אסון גדול הרבה יותר. כבר זמן רב שלא נהרג חייל צה"ל סמוך לרצועת עזה.
מדובר צה"ל נמסר כי "צה"ל לא יסבול כל ניסיון פגיעה באזרחי מדינת ישראל ובכוחות הביטחון ויפעל כנגד כל גורם אשר מפעיל טרור נגד מדינת ישראל. ארגון הטרור חמאס הוא הכתובת ועליו האחריות".
"הכוח פעל במהירות ומנע פיגוע גדול עוד יותר"
מפקד החטיבה הדרומית, אלוף משנה טל חרמוני, סיפר כי "חדר מחבל חמוש לתוך שטח מדינת ישראל. הוא חתך את הגדר ועם אמצעים מתקדמים הצליח לחדור לתוך שטחנו. גדוד 12 של גולני הגיע ואיתר את המחבל. הוא פתח באש והכוח נפגע אבל הגיב ופגע במחבל. הכוח פעל במהירות ומנע פיגוע גדול יותר".
לפני שבוע הייתה תקרית אש באזור בה נפצעו שני לוחמים מירי של צלף, אחד מהם מ"פ של פלוגה אחרת בגולני. זהו אזור מורכב מאוד מבחינת השטח, המחבל כנראה ניסה להגי לגדר בחסות הערפל. הזיהוי הראשוני שלו היה רק ברגע החדירה – החיתוך של הגדר- ואז הוקפץ הכוח לנקודה.
צלף פלסטיני בשם מחמוד עמרו, מארגון הטרור תנזים, ירה בשעה 16:00 משכונת אבו סנינה בחברון אל עבר שלהבת ויצחק פס (אביה של התינוקת) בעת שעמדו בפתח ביתם בשכונת אברהם אבינו. שלהבת פס נפגעה בראשה ומתה ואילו יצחק נפצע בינוני מהירי. מאוחר יותר נמלט עמרו מזירת הפיגוע בעזרת פעילי תנזים, ארגון הטרור המסונף לפת"ח.[1]
ראש הממשלה דאז אריאל שרון גינה את הפיגוע ושלח את תנחומיו למשפחה. שרון אמר שהוא רואה ברשות הפלסטינית אחראית לפיגוע. [2]
ביישוב היהודי בחברון דרשו מצה"ל לכבוש מחדש את שכונת אבו סנינה, ומשפחת פס הודיעה שלא תקבור את התינוקת עד שצה"ל לא יכבוש מחדש את השכונה. בתגובה לרצח, התנחלו תושבים מהיישוב היהודי בחברון בשוק הסיטונאי בעיר והקימו בו שכונה בשם "מצפה שלהבת" על שם התינוקת שנרצחה. החלקה עליה נמצא השוק היה בבעלות יהודית לפני טבח בחברון במאורעות תרפ"ט (1929) ופונה לאחר טבח מערת המכפלה.[3]
לאחר רצח התינוקת שלהבת פס ב-2001 בזזו יהודים חנויות ערביות בחברון ושרפו מבנים של הווקף[4]. בחודשים לאחר רצח התינוקת בוצעו שלושה פיגועי ירי לעבר רכבים פלסטינים. מהירי נהרג פלסטיני אחד ושבעה נפצעו. גוף לא מוכר בשם "שלהבת גלעד" לקח על עצמו את האחריות לפיגועים בנימוק שמדובר בפיגועי נקמה [5][4].
בשנת 2003 נתפס יצחק פס יחד עם גיסו, מתתיהו שבו, כאשר ברשותו לבנות חבלה. הוא הורשע בהחזקת אמצעי לחימה ונשפט למאסר של שנתיים. בית המשפט ציין כי לא הוכח שמטרתם של פס ושבו הייתה לשם "עבריינות אידאולוגית שנועדה לנקום בערבים" אולם כיון שהם לא סיפקו הסבר למעשיהם הסיק בית המשפט כי החזקת לבני החבלת הייתה למטרה לא חוקית.[6]
הרשות הפלסטינית עצרה את מבצע הפיגוע אך שחררה אותו לאחר זמן קצר. ב-9 בדצמבר 2002 נתפס רוצח התינוקת, מחמוד עמרו, על ידי השב"כ.[1] בדצמבר 2004 הרשיע בית משפט צבאי את הרוצח וגזר עליו שלושה מאסרי עולם.[7]
בפסק הדין הביעו השופטים את זעזועם ממעשה הרצח:
במסגרת ההכנות לביצוע הפיגוע ביקש עבאס אלסיד מאחיינו טארק ע'אנם אחמד זידאן לסייע בהכנת חומר כימי שיסייע לגרימת נפגעים רבים בפיגוע. טארק זידאן, שהועמד לדין בישראל ונדון ל-6 שנות מאסר, למד רוקחות בירדן וגויס לשרות החמאס. בשנת 1997 הוא התבקש ע"י החמאס לבצע מחקר על שילוב חומרים וגזים בפיגועי טרור. זידאן ביצע מחקר שעסק בגז עצבים וגז כלור וקנה במסגרת זאת 4 ק"ג רעל ציאניד. את תוצאות מחקרו ואת רעל הציאניד הוא העביר לידי החמאס בקיץ 1997 ואף קיבל איגרת מהחמאס בחו"ל בה הוסבר לו על אופן השימוש ברעל הציאניד והגברת האפקטיביות שלו. בפברואר 2002 ביקש ממנו עבאס אלסיד להעביר לידיו בקבוק ציאניד שהיה בידו על מנת שישמש לפיגוע רב נפגעים זידאן העביר לו את הרעל. אפשרות השימוש בציאניד נשקלה במסגרת ההכנות לפיגוע במלון "פארק" אך בסופו של דבר לא נעשה בו שימוש. לאחר הפיגוע מסר עבאס אלסיד לאחיינו, כי בדעתו להשתמש בקרוב בציאניד בפיגוע אותו הוא מתכנן לבצע[2].
ב-27 במרס, ערב פסח, בסביבות השעה 1400 יצאו עודה, המחבל המתאבד ופתחי ח'טיב הנהג מהדירה בטול כרם ונסעו לכפר נזלת עיסא. משם ברכב אחר נסעו לכיוון הרצליה בחיפוש אחר מקומות הומי אדם. משלא מצאו בהרצליה מקום להרוג בו אנשים רבים הם נסעו לתל אביב וגם שם התאכזבו. בדרך סיפר עודה לפתחי ח'טיב כי הוא מכיר את נתניה מאחר שהרבה לעבוד בה בעבודות מזדמנות בתור שב"ח, והשניים נסעו לשם. הם פנו בנתניה לכיוון מערב וירדו מהרכב בסמוך למלון "פארק" המקום "המתאים" שהמה אנשים שסעדו בליל הסדר נמצא איפא
הפיגוע בוצע ב-27 במרץ 2002, שבו נחוג ליל הסדר תשס"ב. מלון פארק בנתניה ערך כמדי שנה סדר פסח ל-250 אורחים, בחדר האוכל שבקומת הקרקע של המלון. רוב האורחים היו קשישים שלא יכלו לקיים את הסדר בביתם. המחבל נכנס למלון סמוך לשעה 19:15 מבלי שהמאבטח בדק אותו, וחצה את הלובי לכיוון חדר האוכל. בחדר השתתפו כ-250 איש בסעודה החגיגית של ליל הסדר[3]. עדי ראייה סיפרו שהמחבל הסתובב בתוך הלובי של המלון, עם מעיל שלושת רבעי שחור פתוח, נעלי נשים, פאה עם שיער ארוך ומשקפיים צהובים, וכל הזמן עם ידיים בכיסים, כאילו הוא מאוד נינוח. בעיני חלק מהעדים הוא נראה חשוד, כי כולם היו שם עם משפחות, ורק הוא היה לבד[4]. לאחר שהגיע למרכז האולם שלח ידו והפעיל את הפצצה.
הפיצוץ היה בעוצמה רבה, והוא גרם להרס רב בחדר האוכל ובבית המלון. חלקים מהתקרה האקוסטית קרסו. 19 בני-אדם נהרגו במקום ו-160 נפצעו. מאוחר יותר מתו מפצעיהם הקשים אחד עשר אנשים נוספים, שלושים נרצחים בסך הכל. ההרוגה הצעירה ביותר הייתה בת 20 והמבוגרת ביותר בת 90. בפיגוע נרצחו מספר זוגות נשואים, וכמו כן אב ובתו. כשליש מהנרצחים היו תושבי נתניה. אחת ההרוגות הייתה יהודייה משבדיה שבאה להתארח בארץ לרגל החג. חלק מהנרצחים היו ניצולי שואה.
מנהיגי העולם גינו את הטבח כאקט טרוריסטי ולא מוסרי. הנשיא בוש אמר "הרציחות האכזריות שנעשות בדם קר חייבות להפסק, אני קורא לך מר עראפת ולרשות הפלסטינית לעצור את הרציחות, בגלל שישנם אנשים במזה"ת שיעדיפו לרצוח מאשר לחיות בשלום". מזכיר המדינה פאוול "זה זמנו של עראפת לדבר עם עמו". מזכ"ל האו"ם קופי אנאן אמר שהמתקפה חסרת הלב היא דוגמה מזעזעת במיוחד לטרור, והיא פוגעת באינטרס הפלסטיני. [5]
עד היום (2012) אין כל הנצחה לנרצחי הפיגוע במלון פארק פרט לפינת זיכרון קטנה למנכ"ל המלון, עמירם חממי, בלובי של המלון.
בישראל נתפס הטבח במלון פארק (שהיה פיגוע ההתאבדות מספר 53 של האינתיפדה השנייה) כשיאו של חודש עקוב דם, שבו נרצחו למעלה מ-135 ישראלים בפיגועים. בעקבות הפיגוע החליטה ממשלת ישראל על גיוס חירום של 20,000 חיילי מילואים (באמצעות "צו 8") ופתיחת מבצע חומת מגן, שהיה מבצע רחב היקף של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון שהתרחש בין ה-29 במרץ ל-10 במאי 2002. מטרתו העיקרית של המבצע הייתה לפגוע ב"תשתיות הטרור" הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים שהתעצם. בפועל צה"ל הרס גם את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית ביו"ש. במסגרת המבצע גויס סדר כוחות רחב היקף של יחידות חי"ר, שריון והנדסה קרבית במילואים, סדר כח מגויס שלא היה כמוהו מאז תום מבצע שלום הגליל. המבצע הוכתר בהצלחה וסימן נקודת מפנה באינתיפאדה השנייה, נקודה שלאחריה פחתו מאוד פיגועי הטרור ומספר האבדות הישראלי
בשנת 2003, הרשות הפלסטינית מימנה טורניר כדורגל בשם "טורניר אליפות הכדורגל לזכר השהידים של טול כארם והשאהיד עבד אל באסט עודה" שתיאר את אל באסט כמו קדוש מעונה[6]. בסקר שנערך 71% מהנשאלים הפלסטינים אמרו שזה "דבר טוב" שהטורניר נקרא על שמו של המחבל[7].
נוסף לכך, שלט רשמי, חגיגי, הוענק למשפחת המחבל עבאס א-סייד, לרגל יום השנה לטבח במלון פארק. השלט ניתן על ידי עיסא קרקה, השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, בעת ביקורו בביתם ב-28 במרץ 2011.[8] על פי ממשלת ישראל הדבר מהווה הפרה בוטה למחויבות הפלסטינית להפסיק את האדרת המחבלים וההסתה לאלימות.[8]
המצות שכבר נמכרות בחנויות, וקדחת הניקיונות ששוב מגיעה לבתים בישראל, מזכירים לכולנו את חג הפסח המתקרב. את קורבנות הפיגוע במלון פארק, מחזירים הסימנים האלה לרגע ההוא, בליל הסדר של שנת 2002. במלון בנתניה לא מוצבת אנדרטה, אבל הנפגעים, רובם אחרי שיקום ארוך, לא שוכחים את הלילה ההוא
"היו שני שולחנות: פה ישב אבא, ופה אני, ופה אמא, הילה וענת וסבתא וסבא, וסבתא השניה, כולם נפצעו" - נזכרת שרי בן ארויה, היום כבר בת 30, "זה לא 10, או 20, זה 30 אנשים. קשה לי לתפוס את זה".
30 בני אדם נרצחו באותו ערב פסח לפני 10 שנים במלון פארק בנתניה, ואחד מהם היה אביה של שרי, שמעון בן ארויה, שהיה בן 45 במותו. זה מחיר הדמים בפיגוע הקטלני. כל בני המשפחה נפצעו, ושרי נפצעה באורח הקשה ביותר, כשרסיסים ממטענו של המחבל המתאבד גרמו לה לפגיעת ראש קשה. אחר כך הגיע חודש של אשפוז בבית החולים רמב"ם, והליך שיקום ממושך ומרשים, שבסופו למדה שרי שוב לדבר, ללכת ואפילו לנהוג. "אמרתי לאמא: 'אוטו, אוטו, אוטו', היא אמרה לי: 'בסדר שרי, אנחנו הולכים לרחוב הארבעה, ומסדרים את הבלאגן'. הוצאתי רישיון וזה סיפוק", היא מספרת.
בתוך מלון פארק התקשנו למצוא מישהו שיהיה מוכן לחזור חזרה לאותו הלילה - לתמונות חדר האוכל המפוייח ומפות השולחן המוכתמות בדם. עדות כלשהי למראות שהיו כאן לפני 10 בדיוק אינה קיימת, וגם הרעיון להציב אנדרטה נגנז, כפי שמספר אריק כהן, מנכ"ל המלון. "לא הגיוני שבכל מקום שיש פיגוע - בשוק או בקניון או ברחוב הרצל תהיה אנדרטה", הסביר כהן, "לנו באופן פרטי יש אנדרטה בתוך המלון, כי גיסי זכרו לברכה נהרג בפיגוע, וזו היתה עבורנו אבידה מאד קשה". בכל זאת, ליד אותה פינת זיכרון צנועה לזכרו של המנכ"ל הקודם, עמירם חממי, נמצא סימן קטן - רסיס אחד שהצליח לחדור לצידי דלפק העץ בעמדת הקבלה כמה עשרות מטרים מחדר האוכל של מלון פארק. נסתר לחלוטין מעיניהם של האורחים במלון שהפך לאחד מהסמלים המדממים של הרצחנות הפלסטינית.
http://glz.co.il/newsArticle.aspx?newsid=102326
היום לפני 15 שנה בעודי ושב בעבודה במכון גלאופ
כאשר ראיינתי מישהו
בצדו השני של הטלפון מספר האדם שנפלו שני מסוקי יסעור ועליהם היו 73 חיילים
ומתוך אותם החיילים שנפלו היה חייל בשם שחר רוזנברג ז"ל שנספה
ולאחר מספר דקות נכנסת מנהלת מרכז מראיינים ומפסיקה את העבודה עם דמעות בעיינים
יהי זכרם ברוך! ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים!
אסון המסוקים הוא תאונה אווירית שהתרחשה בליל 4 בפברואר 1997, כ"ח בשבט ה'תשנ"ז, כאשר שני מסוקי יסעור של חיל האוויר הישראלי התנגשו מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומיחידות נוספות למוצבי צה"ל ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים. שמונה מתוכם היו אנשי הצוות שהטיסו את המסוקים.
אחד המסוקים התרסק בחצר של מבנה ששימש כצימר לנופשים במושב שאר ישוב, ואילו השני התרסק בשדה פתוח ליד קיבוץ דפנה. לא היו נפגעים על הקרקע.
אסון המסוקים היה תאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם, עד שנת 2002 שבה הופל מסוק צבאי רוסי מעל צ'צ'ניה וגבה 127 קורבנות. ישראל החזיקה בשיא עגום נוסף טרם 1997 והוא המקום השני בחללי מסוקים אשר הוא אסון הנ"ד, בו נהרגו 54 חיילים ב-10 במאי 1977 (אחרי התרסקות מי-6 רוסי שנגמרה ב-61 חללים).
בעקבות ההתרסקות הכריזה ממשלת ישראל על יום אבל לאומי. שר הביטחון, יצחק מרדכי, מינה ועדת חקירה בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר, דוד עברי, על מנת לחקור את נסיבות התאונה. ב-17 באפריל 1997 פורסמו מסקנות הוועדה, שכללו מסקנות מבצעיות ומסקנות אישיות נגד בכירים בטייסת היסעורים, נגד קצין המבצעים של פיקוד הצפון ונגד מפקד בסיס חיל האוויר תל נוף, בסיסה של טייסת היסעורים. כמו כן המליצה הוועדה על שינוי מבני בחיל האוויר, במסגרתו ימונה קצין בדרגת תא"ל כמפקד מערך המסוקים בחיל האוויר (להק אוויר למסוקים).
עקב אי מציאתה של הקופסה השחורה, לא יכלה הוועדה להסיק את סיבת ההתרסקות המדויקת. בדו"ח הוועדה נכתב: "האירועים בשניות האחרונות לקראת ההתנגשות יישארו תעלומה". עם זאת, ההערכה היא שסיבת התאונה הייתה אי הקפדה על כללי הבטיחות בטיסה. לאחר פרסום מסקנות הוועדה יצאה קבוצה של משפחות שכולות נגד צה"ל, בטענות של קיפוח ואי מיצוי החקירה, בין השאר עקב הגילוי כי במסוקים הוחזק חומר נפץ לצורך השמדה עצמית במקרה התרסקות בתוך שטח האויב. גם לאחר אסון הנ"ד עלה גילוי דומה, אך רק לאחר אסון המסוקים ניתנה הנחיה שלא לטוס עם חומר הנפץ בזמן העברת כוחות.
האנדרטה הרשמית לזכר ההרוגים נחנכה בתחילת 2008, סמוך למקום שבו התרחש האסון, ליד בית העלמין של קיבוץ דפנה בגליל העליון. האנדרטה בנויה בצורת מסוק יסעור, כאשר בפתח האנדרטה מזרקת מים שקטה עם שמות ההרוגים באסון עליה. מסביבה גיזום דשא בצורת להבי המסוק עם 73 אבנים לזכר 73 הנספים. שביל מקשר בין האבנים לבין אבן נטויה (המתארות את גוף המטוס וכנף המטוס בהתאמה) שעלייה כתובים פרטי האסון. במחנה בית ליד הוקמה אנדרטה לזכר ההרוגים באסון המסוקים מחטיבת הנח"ל ובמקומות שונים בארץ ישנם עוד אתרי הנצחה לאסון: בפתח תקווה (בשכונת הדר גנים), בחיפה (בשדרות הנשיא), במודיעין-מכבים-רעות "גן איתמר" לזכרו של איתמר שי, בשמורת הר מירון (לחלל דרוזי), ליד קיבוץ נגבה (גבעת תום ותומר) וברחובות הוקם בית כנסת לזכרם על ידי משפחתו של גיל שרעבי שנהרג באסון. משפחת אפנר עורכת בשנים האחרונות מסע בשביל ישראל לזכרו של בנם אבי.
ב-2001 נענה בג"ץ לבקשת משפחות הנופלים, וחייב את משרד הביטחון לשנות את הכיתוב על מצבות הנופלים מהנוסח "נהרג בתאונת המסוקים בשאר יישוב" לנוסח "נהרג באסון המסוקים, בדרך לפעילות מבצעית בלבנון".[2][3]